ביקורת: אמיצה

פעם, בארץ רחוקה, חיה נסיכה שנמאס לה שדורשים ממנה להיות מושלמת כל הזמן. יש גם אולפני אנימציה כאלה

פעם אחת, בארץ רחוקה, חיה נסיכה אדומת שיער שהיתה גם אולפן אנימציה. חייה של נסיכה, היא ‏גילתה, אינם קלים: כולם תמיד התייחסו אליה בכבוד והרעיפו עליה שבחים, אבל בו בזמן גם ציפו ‏ממנה להיות מושלמת כל הזמן, בלי יוצא מהכלל. הנסיכה היתה חייבת להיות אצילית ורבת-חן, ‏מנומסת וגם משעשעת, להקסים את פשוטי העם וגם את האצילים. ואם לרגע עשתה משהו שהיה ‏פחות ממושלם – תנועה לא נכונה, מעידה קטנה – כולם צקצקו בלשונם והנידו בראשיהם באכזבה. ‏ממך מצפים ליותר, הם אמרו. לפעמים הנסיכה ייחלה להיות נערה פשוטה, בלי המטען הכבד של ‏המלכות על כתפיה. כזאת שיכולה לעשות שטויות מדי פעם, ואף אחד לא יכעס מדי – כי לא מצפים ‏ממנה ליותר.‏

‏"אמיצה" הוא סרט-נסיכה. לא כאילו ולא ליד, אלא סרט-נסיכה של ממש. נכון שהנסיכה היא ‏מודרנית ועצמאית, כמו שנכון היום – פוליטית ובכלל – אבל זה כבר רחוק מלהיות מקורי. נסיכות ‏היום זה לא מה שהיה פעם, הן כבר לא יכולות להעביר את זמנן רק בניקוי הבית ובשירה, כשלגיה ‏בזמנה: הן חייבות לפרוץ את התפקיד שהחברה ייעדה להן, או לפחות לשאוף לכך. אז כמו הרבה ‏נסיכות לפניה, גם הנסיכה הסקוטית מרידה (איזה שם עברי הולם), בעלת השיער שנראה כמו ‏כדור צמר כתום אחרי פיצוץ גרעיני, מיועדת לנישואין פוליטיים, וגם היא לא אוהבת את זה. אמה ‏המלכה מתעקשת ללמד אותה ‏גינוני טקס, נימוס והתנהגות נאותה עבור נסיכה, אבל היא מעדיפה ‏לרכב על סוסים, לטפס על צוקים ‏ולקלוע בחץ וקשת.‏

כל זה לא חדש. בכל זאת, "אמיצה" יוצא דופן בזכות דבר אחד שאין בו: נסיך. נוסחת הנסיכה של ‏דיסני כוללת תמיד גם נסיך חלומות, או גנב עני שמחופש לנסיך, או נסיך שמחופש לצפרדע. בכל ‏מקרה, גבר. לנסיכה מותר לא להתחתן עם מי שההורים שלה לוחצים עליה להתחתן איתו, אבל ‏לגמור את הסרט בלי להתחתן עם מישהו – זה כבר לא בא בחשבון. עד מרידה. אין סיפור אהבה ‏ב"אמיצה". יום אחד מרידה אולי תפגוש את בחיר ליבה, אבל כרגע יש לה דאגות אחרות (שלא ‏לדבר על שיער שנראה כמו שישה קילו של ספגטי בולונז שנשפך‏) על הראש, ואין לה זמן לעלילת ‏משנה רומנטית.‏

מרוב הבחינות, "אמיצה" הוא כל מה שאפשר לצפות מסרט. האנימציה היא לא פחות מאדירה. ‏מרידה עצמה היא דוגמה ומופת למה שדמות אנימציה צריכה להיות: המשחק הקולי המעולה (של ‏קלי מקדונלד) משתלב באופן שאי אפשר להפריד משפת הגוף והבעות הפנים שלה, ומעל הכל ‏מתנוסס הישג טכני מדהים בדמות השיער של מרידה, שנראה, נדמה לי שכבר הזכרתי, כמו ‏תרשימי התנגשויות חלקיקים במאיץ ‏ההדרונים הגדול, ואם מסתכלים עליו מקרוב ‏בטח אפשר ‏למצוא בו את בוזון היגס.‏ גם הדמויות האחרות – האנושיות והדוביות שבינהן – מעוצבות ‏ומונפשות באופן כל כך מוצלח שבתוך שלוש שניות והנעת שני שרירי פנים הן נותנות הרגשה כאילו ‏אתם מכירים אותן מזה שנים. נופי סקוטלנד הוירטואלית שבה מתרחש הסרט מרהיבים, ויש אפילו ‏כמה סצינות שמצדיקות את התלת-מימד.‏

הנקודה שבה הסרט פחות מצטיין היא הסרט. כלומר, הסיפור. הוא מתחיל אמנם באופן די ‏סטנדרטי, כאמור, אבל משם הוא ממשיך באופן מאוד סטנדרטי. אחרי הצגת הדמויות, העלילה ‏היא מעין מיש-מש של כמה סרטי דיסני, ולאו דווקא המוצלחים שבהם. המרד של מרידה מוביל ‏אותה אל מכשפה, היא משתמשת בכישוף באופן חסר אחריות, ואז נאלצת לעבוד כדי לתקן את ‏הנזק שגרמה בטעות. זו כשלעצמה לא בעיה גדולה כל כך; אין שום דבר רע בנוסחאות כל עוד הן ‏מבוצעות טוב. הבעיה היא שגם עם הסיפור הפשוט יחסית הסרט מסתבך.‏

להפקת "אמיצה" יש היסטוריה בעייתית: ברנדה צ'פמן, התסריטאית והבמאית המקורית, עזבה ‏את הסרט באמצע ההפקה והוחלפה, ואיתה הוחלף כנראה גם חלק גדול מהעלילה. זו לא הפעם ‏הראשונה בהיסטוריה של פיקסאר שבה קורה דבר כזה, אבל זו הפעם הראשונה שבה זה ניכר ‏בתוצאה הסופית. המארג של "אמיצה" נקרע ונתפר מחדש, ורואים את התפרים. החצי השני של ‏הסרט מורכב משורה של סצינות מוצלחות כל אחת כלשעצמה, שהקשר בינהן די קלוש. למשל, ‏בסצינה אחת מרידה ודמות נוספת מתגנבות לתוך הטירה, ומרידה נדרשת לעשות פעולת הסחה. ‏זאת סצינה מצוינת, חשובה לדמות, ומאוד מצחיקה – רק שלפי כל הגיון עלילתי היא לא היתה ‏אמורה לקרות. לא היתה למרידה ושות' שום סיבה להתגנבות הזאת. וזו לא הסצינה היחידה ‏שנותנת הרגשה כזאת: שוב ושוב הדמויות עושות דברים חסרי הגיון כדי לנווט בין סצינה יפה ‏מאוד אחת לשניה. זה לא רק עניין של ניטפוק עלילתי: הצרימות המוזרות האלה בתסריט מפריעות ‏לסיפור כולו. הן הופכות את התהליכים שהדמויות עוברות לפחות משכנעים, ולמוסר ההשכל ‏להיראות מלאכותי במקום שיצמח באופן טבעי מהעלילה.‏

ובכל זאת, זה סרט מאוד יפה, עם דמויות נהדרות והרבה כיף. אז למה כל כך הרבה אנשים ‏מאוכזבים מ"אמיצה"?‏

זה רק בגלל המנורה. בתחילת הסרט, אתם מבינים, יש לוגו מפואר עם טירה גדולה וזיקוקים, ‏ואחריו לוגו צנוע עם מנורת שולחן מקפצת וחמודה. יש לי הרגשה שהסרט היה מתקבל באהדה ‏גדולה הרבה יותר אילו היתה שם רק הטירה, ולא המנורה. אילו הסרט הזה היה מגיע רק עם ‏הכותרת "דיסני", לאף אחד לא היו תלונות עליו. להיפך, כולם היו מתלהבים: הסרט הוא צעד נוסף ‏קדימה אחרי "פלונטר", ודיסני הולכים ומשתפרים מסרט לסרט, כשהם משתמשים במסורת ‏המפוארת של סרטי הנסיכות שלהם, אבל לא מפחדים לשחק עם הנוסחה, לשפר ולעדכן אותה.‏

אבל "אמיצה" הוא לא סרט של דיסני בלבד. העובדה שזה סרט של פיקסאר גורמת לרמת הציפיות ‏ממנו לשכון בסקאלה שונה לחלוטין. אפילו אחרי שסדרת "מכוניות" כבר הוכיחה שפיקסאר ‏מסוגלים לעשות סרטים לא טובים, עדיין הציפיה מכל סרט חדש של פיקסאר היא יצירת מופת. ‏ובסטנדרטים הבלתי אפשריים האלה "אמיצה" לא עומד. אז לא – לא הייתי משווה את הסרט ‏ל"משפחת סופר-על", "וול-‏E‏" או "למעלה". אני חושד ‏שאילו "אמיצה" היה מתחרה במשחקי גביע ‏פיקסאר, הוא היה מנופה כבר בשלב הראשון. זה מעיד על ‏הרמה המטורפת של סרטי פיקסאר עד ‏היום יותר משזה מעיד על "אמיצה". לא, זה לא סרט פיקסאר אופייני – זה רק סרט טוב מאוד. ‏תנמיכו מעט את הציפיות ובואו.‏

תגיות: