לשבור שורות: מי אתה באמת, וולטר ווייט?

שובר שורות: על וולטר ווייט האמיתי.

[ספוילרים לשובר שורות. גם בתגובות]

לא הייתי קורא לזה ריב, אפילו לא ויכוח, אבל היו חילופי מילים אחרי שזוגתי גילתה שהתחלתי לצפות ב"שובר שורות". הסיבה לחילופי המילים האלה היא כי לא רציתי להצטרף איתה למרתון "העשב של השכן" – סדרה ששודרה באותם ימים ועסקה בעקרת בית מהפרברים שהופכת לסוחרת סמים. לכן מאיפה החוצפה להתחיל לבדי סדרה עם רעיון דומה? ניסיתי לעמוד מולה על ההבדלים, ולהסביר לה שגיבורת "העשב של השכן", ננסי, היא משעשעת, סימפתית, טיפה'לה צינית וסך הכול נחמדה – וכאלה אנשים, מה לעשות, יש הרבה בטלוויזיה. וולטר ווייט, מנגד, הוא מיץ זבל מהלך שאני רוצה לראות אותו מפסיד.

מאז זוגתי כבר הצטרפה אליי לצפייה ב"שובר שורות" וכיום היא אחת הסדרות האהובות על שנינו. אבל מהדהדת בי עדיין התשובה שנתתי על וולטר ווייט: האם הוא באמת מיץ זבל? אולי הוא בכלל איש נחמד שנאלץ, בעל כורחו, לעשות מה שעשה? לכן, בבואי לכתוב על "שובר שורות" החלטתי לא ללכת על ביקורת רגילה (הידעתם? אחת מהסדרות המהוללות והנצפות ביותר בעשור הקודם היא די טובה בסך הכול), אלא להחליט לנסות לענות, לפחות לעצמי, מיהו בעצם וולטר ווייט הזה.

בשביל להתחיל לענות עליה, בוא נתחיל ממה שוולטר וייט הוא לא. וולטר ווייט הוא לא ברון פשע אכזר. כי למרות התפיסה והיח"צ של הסדרה, באף אחת משתי הצפיות בסדרה לא הרגשתי שוולט מרתיע כמו ויטו קורליאונה (כפי שניסו לגרום לנו לחשוב בפרומואים). הוא יותר דומה לפרדו קורליאונה שאיכשהו טיפס את דרכו לצמרת.

האם וולט ניהל אימפריית פשע? כן. בוודאי. על כן טכנית, הוא ברון פשע. אבל האם הייתם שמים אותו באותה שורה עם גאס פרינג או הקטור סלמנקה? לפני שאתם עונים "כן" כי נזכרתם במשפט המגניב "אני האחד שדופק" – זכרו שזה נאמר שלושה פרקים בלבד לאחר שאותו הייזנברג הגדול והמפחיד ישב מפוחד במעבדה של גאס פרינג, מתחנן עם העיניים שלו על חייו – ופרקים בודדים בלבד לאחר מכן הוא מצא את עצמו בסיטואציה דומה מול אותו גאס, רועד כמו חתלתול מפוחד. זה האחד שדופק זה? אולי האחד שמצלצל בפעמון ושואל "הלו? מישהו בבית? הלו?"

לכן, כשבעונה 5 הוא אכן נהיה הטופ דוג של אלבקרקי רבתי, הלך הרוח הוא לא של אדם שסטה מדרך הישר לאחר שלמד מאחרים איך להיות הפושע הכי מפחיד בסביבה, אלא של פלוני עם תסמונת מתחזה שהגיע לצמרת, רק שבמקרה שלו החשש מוצדק. הוא באמת מתחזה, והעובדה שלא עלו עליו אלא בשלב מאוחר כל כך היא הפלא האמיתי של הסדרה. "שובר שורות" מבחינתי הוא סיפור על אדם מהפרברים ששיחק בנדמה לי, אבל הצליח לשכנע את כולם שהוא הדבר האמיתי.

אז אולי הוא לא ברון פשע, אלא סיפור של אדם טוב שומר חוק שנדחק לפינה עד שהגיע לכס המלכות. אבל גם עם התיאור הזה יש בעיות.

כן, אפשר לטעון שהוא עשה זאת כדי להציל את חייו שלו עצמו, אבל וולט במו ידיו הוא שהביא את עצמו (ואת ג'סי) לאותה הסכנה. פעם אחר פעם מעשיו של וולט פתחו קופסת שרצים שהובילה למותם של רבים אחרים, במתכוון או שלא. קשה לקרוא לוולט "אדם טוב" עם שלל המעשים שהספיק לעשות, וזה עוד לפני שמסיימים את העונה הראשונה. בהמשך, זה פחות "אדם שהסתבך במשהו שגדול ממנו" ויותר "הרוע המוחלט" (בכל זאת, הוא הרעיל ילד ביודעין). לא אדם טוב וחביב, אלא אדם נאחס ומניאק שחושב שהוא צריך לקבל יותר לימונים ממה שהחיים הציעו, ואם הוא לא יקבל אותם הוא ישרוף את האוטו של מנכ"ל הלימונים.

אולי הסיבה שתדמית הבחור הטוב דבקה בו היא כי וולט נדחק לפינה לאו דווקא באשמתו בלבד. נכון שהוא אימפולסיבי ומכניס את עצמו לצרות שהיה אפשר לפתור בשלל דרכים אחרות, אבל גם האויבים שלו הם לא בדיוק מופת של התנהלות. גאס פרינג נניח, כפי שלמדנו בעונה הרביעית וב"סמוך על סול", פרנואיד – אחד שמסתכל 24/7 מאחורי הכתף שלו, פעמים רבות בגלל סיבות מוצדקות ופעמים רבות פחות. ו-וולט פרנואיד לא פחות מגאס, מה שהוביל לקרב פרנואידים, קרב עם דרך או שתיים אחרות לנהל אותו. עונה 4, במבט לאחור, היא סיפור טרגי על שני אנשים שיכלו לעשות טוב אחד לשני אם רק היו לומדים לסמוך זה על זה (עד כמה שלייצר סמים ממכרים ומסוכנים נחשב ל"לעשות טוב". איכשהו העניין הזה נשכח מאחור כאשר מדברים על גאס, וולט ודמויות "נחמדות" או "מגניבות" שגורמות לסבל רב).

שתי העונות הראשונות עוד מנסות להציג אותו כבחור תמים שנקלע לסיטואציה, אבל אם להיקלע לסיטואציה מצריך ממך להמיס גופה באמבט – לא באמת נקלעת לסיטואציה, הנדסת אותה. כבר בפרק הראשון רואים אותו חווה התקפי זעם. ניתן כמובן לתרץ את זה ב"טוב, הוא מורה לכימיה שמשלים הכנסה במכון שטיפת מכוניות" ו"אה, והוא גוסס", אבל בהמשך הוא מסרב לקבל עזרה מגרטשן ואליוט – מה שיכול היה להסיט אותו מהתחביב החדש הזה שלו של בישול סמים/רצח פושעים/חבישת כובע פורק פאי.

ותראו, את תצוגת ה"אני רק איש טוב" גם הסדרה זורקת לפח: בסוף הסדרה וולט אכן מודה, בפני אשתו אך בעיקר בפני עצמו, שהוא עשה את כל שעשה לא באמת כדי לעזור למשפחה שלו, אלא כי זו הדרך שלו להתמודד עם משבר גיל החמישים. רק שוולט הוא לא הראשון ולא האחרון שהרגיש שהחיים דחקו אותו לשוליים, ואפילו עם אבחון למחלה קשה אין שום תירוץ לצאת לאגו טריפ שמותיר שובל ארוך של גופות. להבא, וולט, פשוט תקנה אופנוע.

אלא שעל הסקלה הזו שבין היותו אב תמים מהפרברים ואחד שמנהל אימפריית סמים, וולט הוא, יותר מהכול, מדען, ואם יש אלמנט עקבי אחד בסדרה, אז הוא אהבתו לכימיה; הבחור מביט בבקבוקי ארלנמייר עם יותר חום ואהבה משהוא אי פעם הפגין כלפי וולט ג'וניור. התשוקה הזו לנוסחאות ולטבלה המחזורית משקפת, במידה מסוימת, את ראיית העולם של וולט: אם הוא יעשה ככה וגם ככה יקרה ככה, מבלי לעצור לחשוב שמאחורי הפונקציות שבראש שלו יש בני אדם עם משפחות. לגרום לפיצוץ בקרב סוחרי סמים? כיף גדול. לפוצץ בית אבות בלי לחשוב שאולי מישהו מצוות העובדים ייפגע? אה, בקטנה. להשתמש במגנטים ענקיים? אם בסרטים מצוירים איש לא נפגע, גם כאן יהיה בסדר (בדיעבד אני מבין שלוולט היה המון מזל שלא נפגעו יותר אנשים מהרעיונות שלו). אז האם וולט באמת רע-רע או שהוא פשוט נטול אינטליגנציה רגשית ואמפתיה – מה שהופך אותו, טכנית, לפסיכופת?

טוב, התשובה כאן מעט בעייתית – כי אני מסתכן בלומר שכל אחד עם חשיבה אנליטית הוא סוג-של פסיכופת, וזה לא נכון (אני… חושב?). מה שאנחנו כן יודעים בוודאות על וולט הוא שהוא מורה – לא בדיוק פסגת השאיפות של מדען באשר הוא מדען – והתסכול הזה מהקריירה הוא שגרם להתלקחות שהובילה אותו מוולטר ווייט להייזנברג. אבל אם כל אדם שמתוסכל מהקריירה היה פונה לאפיק של פשע, העולם היה נראה רע (יותר ממה שהוא). מספיק לראות באיזו מהירות בפרק הפיילוט וולט חושב על הרעיון לייצר סמים: בשנייה שהוא רואה את התלמיד שלו לשעבר בורח מהבית רואים ניצוץ בעיניים שלו – זה אדם שחיכה לתירוץ.

ואם בכל זאת רגע להתייחס לסדרה ולא לדמות: עובדת היותו של אותו מורה שלומיאל לכימיה שלא מסתדר בחברת בני אדם (מיום הולדתו ה-50 בפרק הפיילוט הוא רצה לברוח מהר יותר מיוסיין בולט), שמטפס בסולם של העולם התחתון, וזאת בסינרגיה מופתית של מזל ושכל שמכניסה אותו לסיטואציה שגדולה עליו במספר מידות – אדם שהוא גם מתחזה, גם מומחה, גם חכם, גם טיפש, גם איש שיעשה הכול למען המשפחה שלו, וגם מי שיציב אותה בסכנה בשביל להראות למי שמעצבן אותו מה זה – היא זאת שהופכת את "שובר שורות" לכל כך נהדרת. ברנדון סנדרסון אמר שהתכלית של מספר הסיפורים היא לא לומר לנו איך לחשוב אלא לתת לנו שאלות להרהר עליהן. ו"שובר שורות" הביאה אותי להרהר בכל כך הרבה שאלות: מה ההגדרה של רוע? מה הופך אדם לטוב? האם יש גבול בין מוסר לחטא?

לכן, זה פחות משנה באמת מי הוא וולטר ווייט, אלא שזה כיף גדול לצפות בו, לשנוא אותו ולשאול את עצמנו מה זה אומר לגבינו.