מעודדות צמודות

במקור: Bring It On
במאי: פייטון ריד
תסריט: ג'סיקה ברדינגר
שחקנים: קירסטן דאנסט,
אלייזה דושקו, ג'סי בראדפורד

אני מודה: אני מלא דעות קדומות. כתוצאה מצפיה ביותר מדי סרטים שבהם כל צ'ירלידר בלי יוצא מהכלל היא א. יפה, ב. טיפשה, ג. מרשעת, ד. שרלילה, הרעיון של סרט על מעודדות נראה לי מחריד למדי. סרט על מעודדות? נגמרו להם הנושאים שם בהוליווד? מי ילך לראות סרט על עולמן הפנימי המורכב של בלונדיניות צווחניות עם פומפונים גדולים?

עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חכם יותר, ויודע שהצ'ירלידינג הוא ספורט מכובד ולגיטימי, ושאותן בלונדיניות צווחניות עובדות קשה כדי להגיע להישגים ואכן יש להן עולם פנימי עשיר. פומפונים, וזה מפתיע, כמעט ולא היו בסרט. אני מתנצל מעומק לבי על כך שזלזלתי בסיסמאות מטופשות וריקודים מגוחכים כדרך חיים, והיום בבוקר שלחתי קורות חיים לקבוצת המעודדות של בית"ר קרית-מנשה.

גיבורת הסרט היא טורנס, מנהיגת קבוצת המעודדות (והמעודדים. לא ידעתי שיש דבר כזה.) של ה"טורוס". בעוד ששחקני קבוצת הפוטבול שאותה הם אמורים לעודד הם מפסידנים כרוניים, קבוצת המעודדות זוכה באופן קבוע בתחרויות הצ'ירלידינג הלאומיות (שגם לקיומן לא הייתי מודע. בור ועם הארץ הייתי). אך השנה האתגר קשה במיוחד, כיוון שקבוצת ה"קלוברס" משכונות העוני באל-איי מגיעה לתחרויות גם היא. לא רק שהן הרבה יותר טובות מה"טורוס" (כנראה משום שיש לקבוצה פחות שורות טקסט בסרט, ולכן יכולת המשחק לא הוותה שיקול בליהוק), ה"קלוברס" הן גם הקבוצה שממנה הטורוס גנבו את כל הכוריאוגרפיה שלהן בשנים האחרונות. מה יהיה? מי יזכה בתחרות? איך הטובים יכולים לנצח אם אין רעים?

(ואם נדמה לכם שאין כאן מתח, טעיתם. המתח הוא עצום. היצ'קוק היה משקשק, כמאמר הפתגם. כל החצי השני של הסרט כססתי ציפורניים, והדקות האחרונות לפני הכרזת המנצחים שבסוף הסרט היו מורטות עצבים ממש: האם הסרט ישתמש בקלישאה הבלתי נסבלת של "שניכם הייתם הכי טובים ולכן בפעם הראשונה בהסטוריה יש לנו תיקו במקום הראשון", ויונמך כתוצאה מכך לדרגת זבל בלתי אכיל, או שהוא יצליח לשמור על רמה סבירה ויתן לאחת הקבוצות, לא משנה מי, לנצח בתחרות?)

לעלילה הראשית מתלוות כל עלילות המשנה הסטנדרטיות של סרטי נעורים – בואה של הנערה החדשה והלא מקובלת (אלייזה דושקו, המוכרת יותר בתור פיית' מ"באפי קוטלת הערפדים"), ההתאהבות הבלתי נמנעת של הגיבורה, המריבות עם החברים שתומכים-או-לא-תומכים.
הורים קיימים רק כמשהו שאפשר להוציא ממנו כסף, ושיעורים קיימים רק כמפגש חברתי.

מתחת לכל זה מסתתר תסריט לא כל כך רע. מצד אחד, יש כמה הערות ציניות משעשעות על תרבות המעודדות. שיר הפתיחה, למשל, הוא הדבר הכי מצחיק בסרט.

("I'm major! I roar! I swear I'm not a whore!")

אבל מעט אחרי אותו שיר פתיחה, הסרט שוכח מהציניות ומתייחס לשאלת-השאלות "האם נזכה השנה בגביע המעודדות?" כאילו גורל העולם החופשי באמת היה תלוי בכך. הבמאי של הסרט (יצירותיו הידועות ביותר עד כה: "מאחורי הקלעים של 'בחזרה לעתיד" ו-"איך עשו את 'פורסט גאמפ") כנראה לא שמע על ציניות, לא הבין את הבדיחות בתסריט וחשב שהוא מביים מסמך אנושי מזעזע המבוסס על סיפור אמיתי.

אחד המאפיינים של סרטי-נעורים הוא משחק רע במיוחד, ו"מעודדות צמודות" לא יוצא מן הכלל. אומרים שקירסטן דונסט היא שחקנית מצוינת. אז אומרים. ב"מעודדות צמודות" לא רואים את זה. מצד שני, אולי הדמות שלה היתה אמינה יותר אילו היא היתה טיפה פחות בלונדינית, יפה, מוכשרת, מוסרית, שומרת על סדר וניקיון ומושלמת מכל בחינה אחרת.

מצד שני, אין להכחיש שיש בו הרבה בחורות עם חצאיות קצרות מאוד.

בשנים האחרונות כמעט בכל סרט ילדים יש ערך מוסף להורים, כדי שגם הם יוכלו לראות את הסרט בלי לסבול יותר מדי, אבל בסרטי טינאייג'רס – מה פתאום. אפילו כשמדובר בסרט נעורים טוב יחסית, כמו "מעודדות צמודות", שלט "הכניסה לגילאי 13 עד 19 בלבד" בכניסה לקולנוע היה יכול להועיל. אם אתם לא סובלים סרטי טינאייג'רים, שמרו על מרחק בטוח. "מעודדות צמודות" הוא לא הסרט שישנה את דעתכם. אם אין לכם התנגדות לסרטים כאלה, או שבכוסיות בחצאיות חשקה נפשכם, סרט סביר.