במקור: Brother
במוי ותסריט: טקאשי קיטאנו
שחקנים: טקאשי קיטאנו, עומר
אפס, קורודו מאקי
טיקאשי קיטאנו הוא בכלל קומיקאי.
בחיי. ביפן הוא היה פעם אחד משני חברי ה"Two Beats" (זה כמו אלי ומריאנו, רק ביפנית), ובגלל זה עד יום קוראים לו "ביט" טיקאשי קיטאנו. ומעכשיו ועד סוף הביקורת אני אישית הולך לקרוא לו ביט. וזה רק בגלל שאני עצלן מכדי לכתוב כל הזמן טיקאשי קיטאנו (מה אני, רז גרינברג? מאיפה הם מביאים את השמות היפנים האלה לעזאזל?).
אבל אני אחזור שוב לנקודה הראשונה שלי. ביט הוא קומיקאי. מסתבר שזה מאוד מצחיק יפנים לראות בן אדם עומד עם פנים קפואות ולא עושה כלום (אני בטוח שחנוך רוזן לא הבין אף פעם למה בהופעות שלו ביפן הקהל צחק הכי הרבה כשהוא לא עשה כלום. באמת מביך). הבעיה היא שבעולם המערבי ההומור של ביט לא עובד. הכל כמובן בגלל הבדלי התרבויות האלו שתמיד מדברים עליהם. היפנים חושבים פשוט שונה מאתנו, יש להם היגיון אחר, הומור אחר, קודי התנהגות שונים. בקיצור, הם ממש דומים לנשים.
בכל מקרה, ביט שלנו החליט בשלב כלשהו לעבור לסרטי אקשן אלימים, אבל מאחר והוא המשיך לשמור על פרצוף הפוקר שלו, אני די בטוח שהיפנים חשבו שגם אלו קומדיות. מאוחר יותר הוא גם התחיל לביים את הסרטים שלו בעצמו, ואחרי ש'זיקוקין דינור' שלו זכה להצלחה בין-לאומית, גמלה בלבו של ביט ההחלטה לעשות סרט אמריקאי. אחרי הכל אנחנו מדברים כאן על סרטים – וסרטים הם דבר שחוצה תרבויות, סרטים מביאים עולמות אחרים אל תוך הבית שלנו, סרטים מערבבים תרבויות ומציאויות. ואם אנחנו מוכנים לקבל שחקנים בריטים כאמריקאים וההיפך, למה שלא נראה סרט יפני שצולם באמריקה?
אולי כי זה לא עובד? סיבה טובה.
הסיפור של 'אחי' הוא על גנגסטר יאקוזה בשם יאמאמטו, שלאחר שהבוס שלו נרצח עומדת בפניו הברירה, להצטרף למשפחה שרצחה את הבוס שלו, או למות. הוא בוחר בדרך השלישית: הוא עוזב את יפן ונוסע אל אחיו הצעיר שחי באמריקה. האח הצעיר ושלושת חבריו הם סוחרי סמים עלובים שאת כל הרווחים שלהם משלשלים לידיהם של המקסיקנים ששולטים בשטח. כשאחד המקסיקנים מרביץ לאח הקטן, יאמאמוטו הולך ומפוצץ לו את הצורה. וכמו שלמדנו בבית ספר, אלימות גוררת אלימות: המקסיקנים מתעצבנים ועושים קולות של ערסים, ויאמאמטו הולך ובשלוש שניות הורג את כל המאפיה המקסיקנית. וככה זה ממשיך.
לאט לאט, הסוחרים העלובים הופכים לראשי קרטל עשירים, כשבראשם עומדים יאמאמטו והסגן שלו מהיאקוזה, שבא אחריו לאמריקה. הם מחסלים את המקסיקנים, מחסלים את השחורים, אבל כאשר הם נתקלים במאפיה האיטלקית הדברים מתחילים להשתבש, ומהר מאוד הגוויות מתחילות להיערם (אחחח… סרטי איכות יפנים, אין כמוהם).
אני בטוח שכולכם ראיתם סרטי גנגסטרים וסרטי מאפיה, עם שחקנים איטלקים בחליפות שחורות אוכלים ומתים לצד צלחות מהבילות של ספגטי וכדורי בשר. אבל הסרט הזה מאוד שונה: יש בו איטיות עדינה ורגעי שקט, ואז אלימות מתפרצת. התמונות השקטות האלו הן מאוד אופייניות לביט – התמונה של הרחוב אחרי שהמכונית כבר עברה ונעלמה מהעין, האלימות המתפרצת מתוך השקט. הכל מאוד יפני, ומאוד לא מתאים לאמריקה.
מה לעשות, התרגלנו לאלימות מהירה, לאקשן טהור. ביט עושה את זה בצורה אחרת. ולמרות שאני מוכן לקבל את הסרטים האלו כשהם באים כסרטים יפנים (אתה פשוט אומר לעצמך כל הזמן "זה בגלל שהם יפנים, זה מנהג עממי לתקוע אחד לשני מקלות סינים באף. אין בזה שום דבר מוזר") כשהסרט הוא אמריקאי זה לא עובד באותה צורה.
את הצד של השחורים בסרט משחק עומר אפס (המוכר מיצירות המופת האמריקאיות 'צעקה 2' ו'דרקולה 2000') שבאופן מפתיע נשאר חי עד סוף הסרט. מה שמלמד כמובן, עד כמה לביט אין שום הבנה בסרטים אמריקאים: החבר השחור תמיד מת בסרטים אמריקאים. זה כתוב בחוזה שלו.
אני לא יכול להימנע מלהשוות את הסרט הזה ל'גוסט דוג' של ג'ים ג'רמוש, שבו פורסט ויטאקר משחק מחסל שחור (שנמצא עמוק בתרבות ההיפ הופ) הפועל עבור המאפיה האיטלקית, אבל עובד על פי הכללים של סמוראי יפני (מבלבל, אני יודע). שני הסרטים מראים את החיבור הבלתי אפשרי בין מערכת החוקים של המאפיה האיטלקית עם התרבות של השחורים באמריקה ועם מערכת החוקים היפנית (סמוראים ב'גוסט דוג' ויאקוזה ב'אחי'). אבל בעוד שב'גוסט דוג' מבינים מהר מאוד את ההבדלים המהותיים בין התרבויות, ב'אחי' יש מין הרגשה של החמצה – כאילו ניסו להגיד משהו, ושכחו אותו בדרך.
מי שאהב את הסרטים הקודמים של ביט יאהב גם את זה, למרות הבעייתיות שבו. אם עוד לא ראיתם סרטים קודמים שלו – כדאי קודם להתחיל עם 'זיקוקין דינור' הנהדר, ובינתיים מומלץ לא להתקרב ל'אחי'. יהיה לכם מאוד קשה לעכל אותו. רק תזכרו למלמל לעצמכם כל הזמן "מקלות סינים בעין? זה נורמלי לגמרי. זה שעשוע לכל המשפחה ביפן. מה, לא?".
- אתר רשמי
- אתר ישראלי
- טאקשי קיטאנו – האתר הרשמי
- טאקשי קיטאנו – אתר מעריצים
- יאקוזה
- גוסט דוג – דרכו של הסמוראי
אהרו''כ
בפעם הראשונה (וקרוב למדי גם האחרונה).
אכן, נשמע מעניין ורחוק למדי מאנימה. אם זה מזכיר את גוסט דוג, זה נשמע לי שווה בדיקה.
ביקורת מצויינת, אפילו שאתה לא רז גרינברג
לא יודע למה
אבל סרטי מכות יפנים סטייל יאקוזה סמוראים אמריקאים וואנה בי אף פעם לא משכו אותי.
טקאשי…? לא שמעתי עליו אף פעם. אבל אוקיי.
איך שאני רואה את זה אנשים מחפשים קצת יותר מסיני קטן שהולך ומכסח ת'צורה לכמה מקסיקנים ואז באים איטלקים ומכסחים או משהו בסגנון. משעמם מדי. צפוי מדי. יותר מדי. סתם מדי. מדי מדי.
זיקוקין דינור? רשמתי לפני.
תודה, שלום.
לא ראיתי אף סרט של ביט...
אבל אני רוצה רק לציין למען ההגינות, לפני שאתה רץ לקחת את 'זיקוקין די נור', שבצד כל המהללים אותו יש גם אנשים מסוימים שממש, אבל ממש לא סובלים את הסרט הזה (ניד ראש רב-משמעי לעבר הג'ירפה).
אני עם הג'ירפה
''אז זה יפני או סיני -
אני תמיד מתבלבל / וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל…".
אז תפסיקי לקרוא
ותתחילי לשמוע שירים, ואז אולי תדעי על מה כולם מדברים.
או במקרה הזה:
תפסיקי לקרוא ותתחילי לראות סרטים של מיזאקי.
אז לא לראות?
לא יודעת, אבל איכשהוא אני מקבלת הרגשה שהביקורת לא כל כך חיובית. וגם אם כן, זה לא נראה סרט שאני אוהב.
אולי מתישהו אם יצא לי אז אני אראה את 'זיקוקין דינור', כי אתה ממליץ לראות אותו לפני שרואים את הסרט הזה, אבל מה הסיכוי שהסרט הזה ינחות אצלי בקרוב?
אז אני אפספס עוד סרט יפני, ואיזה קומיקאי יפני עם פני-פוקר, ואת מה שדווקא נשמע לי מפתה – חבורה של מכסיקנים עושים קולות של ערסים. לא נורא, אני אחייה. לפחות הביקורת מצחיקה.
ואני לעומת זאת
ראיתי את קיקוג'ירו עם ביט.
אחלה סרט, מצחיק,מענג ומביא את העולם היפני הבסיס מעיניים של ילד יפני חסר אב,ודג רקק המנסה להתמודד עם הילד ומוצא עצמו מבדר את הילד בשלל דרכים(מישהי אמרה הורים בהזמנה?").
לפי הטיזר שראיתי בקולנוע, הסרט נראה אדיוטי, הביקורת שלך מחזקת את הרושם הזה.
בקיצור,אולי בחינם נתן לו צ'אנס.
קיקוג'רו.
במילה אחת- משעמם.
ההורים שלי אהבו למוות.
ישר מהתנור
חזרתי לפני שעה מההקרנה של הסרט הזה ככה שהתגובה שלי היא לפי הרושם שממנו יצאתי מהסרט, בהחלט יכול להיות שעוד יומיים אני אחשוב עליו קצת אחרת.
אבל לפני המחשבות שלי על הסרט אני רק אוסיף שחסר לי מאוד האיזכור של הסרט קיקוז'ירו ברשימת סרטיו של קיטאנו. את זיקוקי די-נור לא ראיתי אבל את קיקוז'ירו דווקא ראיתי ואפילו אהבתי. בעצם קיקוז'ירו הוא שהניע אותי ללכת לסרט של קיטאנו.
ועכשיו לעניינינו, הסרט אחי סבל לדעתי מכמה וכמה בעיות, העיקרית שבה היא שאין סדר של ממש במה שקורה ואם יש אז הוא לא לגמרי ברור לי. אני יכול לספור בשתי ידיים את כמות הפעמים שבהם מצאתי את עצמי תוהה לעצמי מה הלך פה עכשיו? מי זו הדמות הזו? מאיפה פתאום הגיעה עוד מאפיה?
חוץ מחוסר הסדר ואולי בגללו, הסרט לא מעניין במיוחד. רואים אותו והוא ברקע, פעם בכמה דקות קורה משהו מעניין אבל באופן כללי הסרט לא שומר על עניין של ממש, הוא פשוט חוזר על עצמו כשבכל פעם יורים באנשים אחרים, שכזכור, אין לי מושג מי הם.
ודבר אחרון שהציק לי, כל פעם כשמראים יריה או יפני שחותך חלק מעצמו או מהזולת, לא מראים את הפעולה עצמה. לדוגמה, רואים איש מצמיד אקדח לראשו של אחר. פתאום מראים לנו קבוצה אחרת של אנשים עם מבט קפוא, שומעים קול ירייה ואז המצלמה חוזרת לאיש הפגוע כדי להראות את דמו. לא הגענו כיום ליכולת טכנית שתאפשר להראות את הנפגע בזמן הפגיעה? או שסתם היפנים לא אוהבים תמונות קשות?
ונקודה אחת לזכותו של הסרט, הסראונד היה נחמד ונעשה בו שימוש רב, והוא הורגש היטב, אבל זה גם תלוי בבית הקולנוע שבו רואים. לעומת זאת הסאונד טרק של הסרט היה די משעמם בניגוד לקיקוז'ירו שבו יש סאונד טרק מצוין שגרם לי לחפש את אחד השירים שבו במשך כמה וכמה ימים באינטרנט (לכל המעוניין, השיר summer, אתם מוזמנים לחפש לעצמכם).
קוראים לזה עריכת מונטאז'
ויש אנשים שגם היום חושבים שזה יפה ומדהים ומשוכלל ומתוחכם.
ישר מהתנור
איחס יא מגעיל. לך תראה אנשים קופצים מהתאומים. זה מה שחסר לך בסרט? אפקטים פורנוגרפיים של שיסופים? לך תמצא חיים. או שתטייל 5 דקות בשדרת הבשר בשוק הכרמל. תראה כמה דם, איברים פנימיים ושבבי בשר מתעופפים שתרצה. והריח? – על חשבון הבית!
אני אישית ניגעל מפורנו-אלימות. למשל ב'זבוב' כשג'ף גולדבלום שובר לאופנוען את היד בהורדות ידיים: זה אחד השוטים הכי מגעילים שיש בהיסטוריה של הקולנוע. לי אישית קשה להבין את האומנות הזאת של שחזור פגיעות, חתכים ושברים פתוחים של אומני הלייטקס והאיפור המיוחד.
הסבר
למה להשמיץ מישהו שאתה בכלל לא מכיר? לידיעתך אני לא מהאנשים חובבי הדם ולראות אנשים קופצים מהתאומים לא ממש גורם לי הנאה בלשון המעטה.
ובקשר לסרט אחי, מה שהפריע לי זה לא שאין תמונות קשות כי דווקא יש איברים חתוכים, אלא העובדה שהסצנות של האלימות נעשו בצורה קצת שבלונית כמו שעליה דיברתי קודם. אני אישית לא אוהב את השיטה הזאת כי אני מרגיש שאין קשר בין האיש שנורה/נחתך לבין יתר האנשים שכביכול נמצאים באותו חדר.
מי שמגעיל ..
זה אתה…
אסור לתת ביקורת על משהו ?
ואם יש לך בעיה אז לפחות תדבר נורמלי ולא בעצבנות אל אנשים שאתה בכלל לא מכיר…
ובאמת זה סרט סתמי למדיי ואם כבר סרט אלימות אז שלא יחזרו על עצמם כל שניה וישמעו יריה בזמן שרואים יפני אחר אוכל קונפטים עם מקל סיני ונהנה..הבמאי הוא סאדיסט שמראה לנו יפנים עושים חארקירי בלי שום קשר לסרט…
ועוד משהו...
בקשר לתאומים…
זה יפה לדבר על איך זה ישפיע על הקולנוע ואיזה סרטים יעשו על זה ומה יעשו עם התאומים בכל סרט *בזמן* שאנשים קופצים מהתאומים???
קיקוזירו
הסיבה שלא הזכרתי את קיקוז'ירו היא שהרבה יותר אנשים בארץ הלכו לראות את זיקוקין. מה גם שהוא זכה לביקורות יותר טובות מקיקוז'ירו.
לגבי העובדה שלא רואים את האלימות עצמה זה דווקא אחד הדברים הטובים אצל ביט.
הוא לא עושה את סצנות האלימות כמו בסרט פעולה. הוא עושה את זה שונה, בדרך שלו (כמו פרנק סינטרה בזמנו).
אולי זה מדבר עם התרבות היפנית?
אני באמת לא יודע.
אבל זה בהחלט לא בגלל בעיות טכניות של חוסר יכולת.
לא! אל תנסו את 'זיקוקין דינור'!
ראיתי אותו פעם במסגרת הקולנוע של האוניברסיטה (שמראה בעיקר סרטי איכות, כאשר בכל סימסטר מתמקדים בנושא אחר, או בבמאי מסוים). מסך גדול, אולם חשוך – כל מה שצריך.
בהתחלה נשארתי כי היתה לי בעיה להבחין בין הפרצופים של האנשים השונים בסרט וניסיתי להתאפס על עצמי. כשכבר התרגלתי לכולם והצלחתי לזהות מי זה מי (הידד!) – או אז הגיעו הרגעים בהם שקלתי כבר לצאת החוצה.
אני לא אגיד שלא קורה כלום כי מידי פעם יש איזשהי התרחשות, וגם יש כמה רגעים מצחיקים ואפילו כמה ממש מרגשים (שבגללם נשארתי עד הסוף – כדי לראות אם קורה עם זה משהו, אם יש איזשהי פואנטה).
אבל הסרט הזה הוא סבל! כולם שותקים שתיקה רבת משמעות, ואם לא שתיקה – אז יש מוסיקה דרמטית וקלוז-אפים מרגשים לכאורה (למשל: הנה ציור <פאוזה>. הנה קלוז-אפ של ציור <מוסיקה מרגשת>. או: הנה קלוז-אפ של ציור <פאוזה>. הנה ציור. <מוסיקה דרמטית המובילה לקלוז-אפ על פנים של איש, להדגשת המטאפורה>).
איכשהו קיבלתי את ההרגשה שכל הסרטים של טיקאשי קיטאנו חגים סביב אותו הנושא בוורסיות שונות, ובשינויים מזעריים בין סרט לסרט (מצד שני, ל'קיקוז'רו', שגם הוקרן, לא הלכתי, אז זו תיאוריה ממש לא מבוססת).
טיקאשי קיטאנו עצמו מקפיד ללכת באותו אופן בכל אחד מהסרטים שלו (זה ההמשך של התיאוריה), כאשר פניו חתומות והוא שותק בצורה רבת משמעות.
זה לא שאני אוטומטית אומרת שכל הסרטים הזרים (או כל הסרטים של קיטאנו ריבס) הם אותו הדבר. באמת שאני פתוחה לקבל דעות חדשות. אבל פה נשברתי.
אופוזיציה.
ובכן, סרטים זרים חלק נכבד מקסמם נובע מהתרבות השונה שבה הן נוצרו. התרבות היפנית היא תרבות מאוד מאופקת, מאוד מנומסת ועם זה מאוד אלימה. אלימות במשפחה נפוצה ביותר ומתירנות מינית חשודה אף היא נורמה מקובלת (רק לשם הדוגמה – ביפן יש אוטומטים לממכר תחתוני ילדות משומשים). מתרבות שכזו לא הייתי מצפה לסרט נאיבי בסגנון "לונה פאפא" או לסרט "מרגש" כדוגמת "מלנה". מתרבות שכזו אני מצפה לסרט מאופק שהרגשות האמיתיים בו רוחשים מתחת לפני השטח וזה בדיוק מה שקיבלנו בקיקוז'רו ובזיקוקין די-נור. את הפרפקציוניזם היפני המדויק ניתן לזהות בתמונות "הנקיות" והמצוינות בסרטים הללו (לו רק היו לי יותר כלים לתיאור המונח הקולנועי הנכון).
שתיקות רבות משמעות? אני מאמינה שהרבה נאמר מתחת לפני השטח ביפן (לא נהוג לדבר על כסף למשל). כך גם בסרטים של טקאשי. האלימות בולטת, הויזואליות מוקפדת והעלילה איננה העיקר. (אגב, בהרבה סרטים זרים העלילה היא השולית). למי שהולך לסרט כזה אני ממליצה לבוא בראש פתוח ולראות טפח מהתרבות היפנית הייחודית. לקבל תחושה כלשהי של אופטימיות מהולה בחשדות תרבותיים. אני הולכת לסרטים כאלה כי לשעתיים אני מרגישה קצת כמו תיירת שבוחנת בעיניים מערביות משהו לא מוכר.
ורק כדי לסיים בנימה קצת פחות פלצנית (כרגיל, האפסאלון אשם) – בדיוק כמו שאני לא רוצה לנסוע לפאריז ולאכול פלאפל, אני לא רוצה ללכת לסרט של טקאשי ולקבל ארוחת מק'רויאל ויש לי תחושה קשה שזה מה שקרה בסרט הזה. מי שרוצה לטעום קצת סושי (איכסה…) ולא שניצל בפיתה, שינסה קודם את שני הסרטים הקודמים שלו.
והתגובה הרגילה
לא היו קצת יותר מידי ספויילרים בביקורת הזו?
אולי
לא ראיתי את הסרט, אבל מהניסוח של קילרוי, עצם העניין שמנהיג השחורים לא מת ,הוא כבר הפתעה.
אז למה לחשוף את זה?
שוב התחלנו?
אם זה היה סרט פעולה – ניחא. הייתי מסכימה שזה ספוילר. אבל אתה צריך לעשות את האבחנה בין סרט לסרט. ב'אחי' הסרט לא נבנה על השאלה הרת הגורל "האם מנהיג השחורים יישאר חי עד סוף הסרט" (וגם לא אם טיקאשי עצמו יישאר חי). להיפך. זה פרט זניח בסרט שנבנה (ומדבר) על הבדלי תרבויות.
בינינו, אם ברגע זה תצא מהבית במטרה לראות את 'אחי' – ממש יפריע לך לדעת שהשחור לא נרצח?
שוב התחלנו?
זה חשוב דווקא בגלל שזה לא סרט פעולה. מה שמחזיק סרטים כאלה בדרך כלל, זו העלילה, הרצון לדעת מה יקרה בסוף. וכמובן כשמדובר בסרט על מלחמות מאפיה ,צפוי שכמה אנשים חשובים ימותו, והשאלה היא מי ?
כמובן שזה לא סנלל, אבל בכל זאת כשמדובר בנושא של איזה דמויות יחיו ואלו לא,זה נושא די חשוב.
מסקנה מהדיון -
מי שלא ראה סרט, בל ילין על ספויילרים, מאחר ואין לו את הכלים לקבוע ולהחליט.
מצד שני, חוסר בכלים לקבלת החלטה לא מנע זאת מעולם מאף אחד. עולם מוזר.
הערה קטנה
אם יש משהו אחד שאני יכול להגיד על הסרט הזה , הוא שהוא צפוי למדי (טוב, מה לעשות אני כן מכיר את התרבות היפנית).
הסרט לחלוטין לא בנוי על מסגרת שספוילר יפריע לה.
הסרט מתקדם לכיוון אחד כל הזמן, והוא מגיע לשם בסוף, ואין יותר מדי מקומות שהוא יכול לפנות הצידה.
איתי אתה מתווכח?
אני הרי מסכים איתך!
אני מעריץ את העפר עליו אתה דורך!
אני גומע בשקיקה כל בקבוק שיכר-תפוחים שאתה מביא באמתחתך מהניכר!
ראיתי את הסרט היום בבוקר,
לפני העבודה.
שונה. איטי. לא תמיד ברור – אבל משום מה, נהניתי.
תקראו לי גזען, אולי, אבל כמעט כל היפנים נראים לי אותו דבר. כך שאם מישהו פתאום מחליף תסרוקת, או חליפה, אני לא יכול להיות בטוח שאזהה אותו שוב, ובסרט זה התבלבלתי מספר פעמים.
(אני מאשים את עצמי, לא את העורך או את הבמאי.)
מה שהפריע לי בסרט כל כך עמוס רציחות (עשרות גופות, שתי זרתות, וראש כרות), הוא חוסר ההתייחסות לעצם ההריגה. אין כאן שימוש בהומור, כמו אצל טרנטינו, אין כלום – פשוט מורחים את המוח של מישהו על הקיר מאחוריו ביריה מדוייקת אחת. הדבר היחיד שחשוב להם, כנראה, הוא האחווה.
אז לסיום, אחים, הרשו לי לברכם בברכת –
"במקום שאליו אני הולך, הלכו רבים כבר לפני,
השאירו שביל, השאירו עץ, השאירו אבן לרגלי.
ומה אני אשאיר אחרי, האם אשאיר איזו גוויה?
"היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד לכשאצרח,
היה לי חבר, היה לי אח,
אני אחיך אל תשכח."
נקודה שולית אך מעניינת
האמנם אנחנו כל-כך רגילים לראות פרצופים לבנים על המסך, כך שקשה לנו יותר לראות הבדלים בין אנשים כשהם בני גזע אחר? אני מעלה את השאלה כי צפיתי לפני מספר ימים בסרט 'למצוא את פורסטר', ובהתחלה, לפחות, כל הכושים נראו לי די זהים עד שקשה היה לזהות מי זה מי מתוך החבורה. בסרטים הוליבודיים רגילים אין שום בעיה: יש רק כושי אחד (והוא מת בסוף), אבל בסרט כזה פתאום אתה מרגיש קצת אאוטסיידר.
מה דעתכם?
בגלל זה קוראים לסרט
"למצוא את פורסטר"…
זאת גירסת הסרט לפינת הילד הנעלם של ג'קי.
וכמובן, הקומיקס היה יותר טוב…
כל הסינים נראים אותו הדבר
וזה מדעי. אני לא יודע אם העלית את השאלה בעקבות אותה התכנית, אבל בפרק של התכנית-המדעית-המעניינת-עם-ג'ון-קליז שמעולם לא יצא לי לברר איך קוראים לה ששודר רק לפני שבוע הועלתה הטענה (תאוריה? עובדה?) שכן, אנחנו יודעים טוב יותר לזהות אנשים מהגזע שלנו, ובאופן טבעי אנשים מגזעים אחרים (כושים, סינים) נראים לנו "אותו הדבר". ולהיפך.
כל כחולי העיניים נראים אותו הדבר
כאשר הוקרנה הסדרה "דאלאס" ביפן, נשמעו תלונות (ביפנית), שקשה להבדיל בין הדמויות בסידרה כי לכולם עיניים כחולות (פרט לויקטוריה פרינסיפל חומת העיניים, שהיתה כוכבת גדולה ביפן).
ולשאלתך,
לא, אין באתר ביקורת על 'למצוא את פורסטר' ולפי מיטב זכרוני גם בדיונים הוא בקושי הוזכר, אם בכלל.
יורשה לי לשאול מאיפה הציטטות
המקסימות בסוף?
(ללא ציניות, באמת).
ואל תרגיש רע, גם אני לא מבדילה בין זרים בקולנוע אם אין להם הבדלים בולטים (ראש כרות זה סימן זיהוי טוב).
יורשה לי לשאול מאיפה הציטטות
.
כן, יורשה.
למען האמת, מדובר בהתאמה קלה של שיר עברי מהמאה הקודמת. משהו שבתנועת הנוער שרנו יותר מדי. כבר אז תיעבתי אותו.
(כמו גם את "היום, ביום הזה ממש".)
יש לי תיקון חיוני אחד:
היפנים הבלתי-ניתנים-להבנה הם לא כמו נשים. הם כמו גברים.
למה?
כי היצורים המשונים, שבני אדם נורמלים לא יכולים להבין אותם, נקראים *גברים*. נשים אני דווקא יכולה להבין מצוין. ומכיוון ש*אנחנו* – הנשים – הרוב בעולם הזה, אנחנו הנורמה. אתם – הגברים – המיעוט, ולפיכך החריג, המוזר והבלתי ניתן להבנה.
(לא, אי אפשר להוציא ממני את הקטע הפמיניסטי. אפילו לא עם גרזן. כבר ניסו.)
זה לא אמור להיות 50 50?
לא.
ואפילו אם זה מתחיל כ50-50 (ואני די בטוחה שזה לא), לנשים יש תוחלת חיים ארוכה יותר, ולכן נשארות הרבה יותר מאיתנו.
היה על זה מאמר איפשהו באיל הקורא, שהציע פוליגמיה וביגמיה כפיתרון אפשרי לתופעה (עקב כך שיש יותר נשים מגברים, נשים נשארות עם גברים מתעללים, ומתפשרות בנוגע לחברים שלהן). לינק, מישהו?
________________
יום לא-הולדג שמח,
גל
כן, אבל בשביל זה
יש רצח תינוקות נקבות בעולם השלישי.
אבל מה עם מחלות?
מי יותר חשוף למחלות?
למי יש יותר מחלות שהוא יכול להידבק בהם?
אהא. כן.
מצד אחד, לנשים יש תוחלת חיים גבוהה יותר. אבל מצד שני, הן חשופות יותר למחלות, ככה שזה מתאזן. בבקשה, תחשבו על זה במשך חמש שניות רצופות, החל מרגע זה, ואם אתם עדיין לא רואים מה לא בסדר בצירוף המשפטים הזה, אז לכו תאכלו בוטנים.
אבל לקח לי יותר מחמש שניות. עצוב, הא?
עשר שניות
אבל בדיוק שמעתי שיחה על המחשבים החדשים ושל החוה, אז לא הייתי מרוכז.
ארר..
זה לא אמור להיות הפוך מבחינת האבולוציה?
כלומר, לרוב הזכרים הם אלה שרבים על הנקבה ולכן האינטרס של הטבע הוא ליצור כמה שיותר זכרים כדי שיהיה מבחר גדול יותר ובעיקבותיו סיכוי רב יותר למציאת תכונות משובחות להעביר לדורות הבאים.
ביולוגים? היכן אתם?
לא, זה לא אמור.
במקרה של המין האנושי (ולא רק) "האינטרס" של הברירה הטבעית היא שהנקבה תהיה כמה שיותר בריאה. למה? כי היא זו שמטפלת בילדים, ואחר כך בנכדים, לאורך זמן. במבנה האנושי של משפחה מורחבת, הזכר פחות חשוב.
מעבר לזה, יש אלמנטים באופן הפעילות של הזכר שגורמים לזה שהוא "שורף" את עצמו יותר מהר (דופק מהיר יותר, זרימת דם פריפרלית חזקה יותר וכולי. ואני מקווה שהמילה "טסטוסטרון" אומרת לך משהו. סתם שתדע, לזכר שסורס לפני הבגרות המינית תהיה אותה תוחלת חיים של אשה. ילדים, אל תנסו את זה בבית).
ועכשיו אני מציעה שנעזוב את הנושא הזה, לפני שדג מסוים יבצע את זממו בהודעות שלנו באמצעות זוג מספריים מרושע ואנטי-ביולוגי במיוחד.
הכתבה:
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=541
לא.
יותר מ- 51% מאוכלוסיית העולם הן נשים. זה אומר שפחות מ- 49% הם גברים.
בעצם,
זה ידוע שגברים רוצים רק דבר אחד (
) ולכן זה לא חוכמה להבין אותם. לכן, גם לא תראו סרט עם שם "מה גברים רוצים", כי זה ברור על-פניו.
נשים, לעומת זאת, זו אחת החידות הבלתי-פתורות האלה שגברים בחיים לא יצליחו לפתור. לכן, ללא כל קשר על כך שנשים הם הרוב עדיין הן קשות בהרבה להבנה ולו רק בשל המורכובות העילאית שלהן.
אגב, בתור נאבקת למען זכויות הנשים הייתי חושב שתתמכי במאבקי הצודק לטובת הקוד הפתוח – למידע נוסף: http://www.opensource.org ו- http://www.fsf.org
בשלב זה
אני כבר לא יודע מה מאוס עלי יותר – דיוני "גברים נגד נשים", או הטפות למען הקוד הפתוח.
אתה טועה.
קודם כל, גברים הם לחלוטין בלתי ניתנים להבנה, ומה שגברים רוצים זה לעתים רחוקות מה שנדמה שהם רוצים. וכל אשה שאי פעם ראתה גבר שקוע בשרעפים עמוקים מני חקר, ואחר כך התברר שזה בגלל מאמר שהוא קרא על מערכות סטריאו, יודעת למה אני מתכוונת. ומילא אם זה היה כל פעם מערכות סטריאו, אבל זה כל פעם משהו אחר ודבילי באותה מידה. רוב הסרטים לא מנסים לנתח "מה גברים רוצים" כי שעתיים של סרט פשוט לא מספיקות בשביל שאלה כזו. והאמת – זה גם לא היה יוצא ממש מעניין.
ולגבי הקוד הפתוח: למעשה, אם רק הייתי יכולה, הייתי שמחה להפיל את האתרים האלה או להחדיר לתוכם הודעות נאצה, טענות שלינוקס זו מזימה של האיסלאם נגד המערב, ותמונות של הפינגווין עולה באש. לא כי יש לי משהו נגד קוד פתוח, אלא כי אני שונאת ניג'עסים בלתי נלאים כמוך.
את צודקת!
את כל כך צודקת! אני עוד בהלם מכמה יפה כתבת את זה. (ואני מתכוונת לשני חלקי ההודעה שלך.)
לא ממש...
במשך האבולוציה נשים התפתחו כדי לנהל שיחה ותקשורת (מה שדורש חשיבה, ניתוח, הסקת מסקנות וריכוז). מכיוון שכך יכלו רצונות הנשים להתפתח בכיוונים רבים לאין ספור. רצונות הגברים הציידים היו משהו כמו:
-אוכל
-להצליח לתפוס את החיה
-להצליח לתפוס את החיה ראשון
-להצליח להרוג את החיה
-להצליח להרוג את החיה ראשון
-להגן על השבט
-מחסה
-וחשוב מכולם: סקס.
כל הרצונות של גברים כיום נובעים במידה כלשהיא מאותם רצונות.
מסקנה: נשים פחות מובנות!
אם יותר לי - בולשיט.
ההכללה המטופשת הזו עובדת יפה בכתבות פופוליסטית על סוציו-ביולוגיה, מהסוג שנועד להצדיק לגברים למה הם בוגדים בנשים כל הזמן ולשכנע נשים שהמקום שלהן באמת במטבח עם הסירים ובבית עם הילדים (ע"ע "פרופ' ון-קרפלד"). מקרים אחרים שבהם היא עובדת יפה זה כדי למכור חמישה מיליון ספרים שהמילים "מאדים" ו"נוגה" מופיעות בכותרת שלהם בוריאציות שונות, וכל אחד מהם שונה מהאחרים בשתיים שלוש מילים חסרות משמעות.
האינטלקט של המין האנושי הרבה יותר מורכב מכפי שהתאוריה השטחית הזו מציגה אותו. בני אדם לא התפתחו, כמו שמנסים לשכנע אותך, כנשים המטפלות בילדים וגברים שצדים, אלא כחברה הרבה יותר מורכבת, עם אינטראקציות מסובכות בין כל חבריה, לא רק נשים וילדים לחוד וגברים לחוד. מספיק אם תסתכל בחברת השימפנזים כדי שתראה כמה שהתיאור הזה רחוק מכל מציאות הגיונית. ולאור העובדה שעל פי מרבית המחקרים בני ימינו, ההומינידים של תקופת ראשית ההתפתחות לכיוון האדם צרכו, למעשה, כמות מזערית של בשר ציד (בעיקר חיות קטנות, חרקים ושרידי טרף של טורפים גדולים), והתקיימו בעיקר על לקט, החלוקה התאורטית הזו נטולת כל הגיון.
אל תיתן לבלה-בלה הפופוליסטי הזה לעבוד עליך. בני אדם טיפה יותר מורכבים מזה.
וכמו שכבר נאמר...
כתבה מספר 492
כמה הערות לגבי הביט של קיטאנו
קודם כל, מעולם לא ראיתי אף אחד ממופעי הסטנד-אפ שלו (שנמשכים, אגב, עד עצם היום הזה), אבל שמעתי שבמופעים האלה הוא מפגין דווקא הרבה מאוד הבעות פנים, והפרסונה המסוגרת והאטומה שלו אל מול המסך זה משהו שהוא אימץ בשביל הסרטים שהוא מביים. למה? לא יודע. בכל אופן, הביט דווקא ידוע בזכות הבעת פנים אחת מפורסמת – החיוך הרחב שלו בסוף "חג שמח מיסטר לורנס" של נגיסה אושימה (לא יעזור לכם, על העובדה שהאיש מחייך בסוף הסרט אני לא מוסיף סימן ספויילר).
"זיקוקין די-נור" דווקא עבד על אותו העיקרון של אלימות מתפרצת בתוך השקט. כנראה זה הסגנון של האיש – אני מודה, לא ראיתי סרטים אחרים שלו (לא אהבתי את "זיקוקין די-נור", אז לא ראיתי חובה להמשיך לראות עוד סרטים שלו).
כמובן שהיתרון הכי גדול של הביט בסרטים שהוא מביים, הוא העובדה שמי שמלחין לו את הפסקולים באופן קבוע הוא היסאישי ג'ו, שהוא גם הפסקולן הקבוע של מיאזאקי (ואם כבר מדברים על מיאזאקי – הסרט החדש שלו הפך בסוף השבוע החולף לסרט הלא-אמריקאי הראשון בהיסטוריה שהרוויח יותר מ-200 מיליון דולאר. וזה מהכנסות ביפאן בלבד).
אתה לא יכול הא?
אתה לא יכול בלי לדחוף איזה מיאזאקי בכל הודעה שלך…
ואיך הבקורות של spirited away ? מצדיקות את ההכנסות הבהמתיות שלו?
אני מציע לך להתכונן...
כי בחודשים הקרובים אני מתכוון להזכיר אותו עוד כמה פעמים (כשההכנסות ממנו ישברו את השיא של "טיטאניק", למשל, ויהפכו אותו לסרט המצליח ביותר בתולדות יפאן). ולשאלתך, הביקורות טובות מאוד.
אני מציע לך להתכונן...
בכיף. אני ממש אוהב אנימה, למרות שלא יוצא לי לראות הרבה דברים.
חוץ מזה, הוא לא עבר כבר את טיטניק?
אבל למה יש לך אתר אם לא כדי
לעדכן אותו בנושא הזה בדיוק?
אני שומע פה נימה ביקורתית?
לדעתי כתבות האנימה של רז מוסיפות המון ליחודיות של האתר, והם אחד הפיצ'רים האהובים עלי בעין הדג.
אם רז היה מפרסם את כל הכתבות רק באתר שלו, מה היה הסיכוי לדעתך שהיית שומע עליהם או על אנימה בכלל (בהנחה שלא הכרת את הז'אנר לפני כן)?
דומני כי מה שהשפן התכוון להגיד
הוא שמאחר ויש ברשותי אתר מעריצים המוקדש לאיש (מיאזאקי) פרסום חדשות אודותיו הוא משהו ששייך לאתר הנ"ל, מה שנכון. אך העדכון באתר מתעכב מעט (אני מעדיף לעדכן לאט וביסודיות מאשר בזריזות וברשלנות), פרסמתי את ההודעה הזו פה – בכל זאת, "עין הדג" הוא אתר על קולנוע, והעובדה שסרט מסויים הפך לסרט הלא-אמריקאי היחיד שהרוויח מעל 200 מיליון דולאר, זה חדשות קולנוע לדעתי (גם אם התקשורת הממוסדת פה מתעקשת להתעלם מזה). ובנוגע לשאלה שנשאלה קודם – לסרט חסרים עוד 19 מיליון דולאר כדי לעקוף את ההכנסות של "טיטאניק" ביפאן, מעריכים שזה יקרה במהלך נובמבר.
אהם, כן, רק שבעצם...
להגיד ש'סן טו צ'יהירו' הוא הסרט הלא-אמריקני הראשון שמכניס מעל 200 מיליון דולר זאת הגזמה. הנתונים הבאים בחסות ימד"ב: 'ארבע חתונות ולוויה' ו'ללכת עד הסוף' הרוויחו כל אחד מעל 240 מיליון דולר, ושניהם סרטים בריטים לגמרי. ואם אתה מרחיב את ההגדרה ל"סרטים לא-דוברי-אנגלית" – 'נמר, דרקון' עשה 209 מיליון. ואולי יש עוד סרטים כאלה, שזרחו מפרחוני.
אופס, תיקון, אם כן-
הכוונה לסרטים לא אמריקאיים, שעברו את מחסום 100 מיליון הדולאר *ללא* הכנסות מהקופות באמריקה. "נמר דרקון", "ארבע חתונות" ו-"ללכת עד הסוף" קיבלו חלק גדול מההכנסות שלהם מהשוק האמריקאי (למעשה, דומני כי "נמר" ו-"ארבע חתונות" נחשבו לאכזבה קופתית יחסית במולדתם, לפחות לפני ההיסטריה מסביבם בארה"ב). לפי הידיעה אותה קראתי, ישנם בדיוק ארבעה סרטים כאלה – "אסטריקס" (על פי הקומיקס) הצרפתי-גרמני, "החיים יפים" האיטלקי, "מונונוקי" של מיאזאקי, ועכשיו גם "סן". "סן" הוא כרגע הגבוה ביותר ברשימה הזו, והראשון בתוכה ששבר את מחסום ה-200 מיליון.
כמובן שהוא יכול לעשות המון כסף גם בשוק האמריקאי, וכמו שהדברים מסתמנים כרגע, ג'יבלי יעיפו את דיסני קיבינימט ויחפשו מפיץ אחר לסרט באמריקה (הם יכולים לעשות את זה, מסתבר) שיטפל בו כראוי (זאת אומרת – לא יקרין אותו בשלושה בתי קולנוע, בלי יחסי ציבור, ואז יגיד ש-"הסרט נכשל").
הם יכולים לעשות את זה?!
אז למה הם חיכו עד עכשיו?!
למה הם חיכו עד עכשיו?
לא יודע. יכול להיות שלא ממש אכפת להם איך דיסני מטפלים בסרטים שלהם מבחינת הפצה (זאת בניגוד לתרגום ודיבוב, תחום בו, לפי הבנתי, הם מתעקשים על סטנדרטים גבוהים), וכן הם עברו לסדר היום על מעשה הנבלה שדיסני עשו עם "מונונוקי". אבל כמה שלא אכפת להם מנושא ההפצה, הקולות שדיסני עושים כרגע בבחינת "אנחנו לא בטוחים אם בכלל נפיץ את הסרט, כי הסרט הקודם נכשל (לחלוטין באשמתנו, אבל למה להיות קטנוניים)" מן הסתם עברו את הגבול.
ואגב, כמו שציינתי פעם, המועמדים הפייבורטים שלי להחליף את דיסני בתור המפיצים הבין-לאומיים של ג'יבלי, הם דרימוורקס. השוו את היחס אותו מקבלים סרטי ג'יבלי מדיסני, לזה אותו מקבלים אארדמן מדרימוורקס. שמיים וארץ.
ומצד שני,
(ולחלוטין לא קשור)
אני די גאה בעצמי על שהצלחתי לזהות מוטיבים משותפים בנעימות הסיום של אסקפלונה ושל קאובוי ביבופ, ולהסיק שמדובר באותו מלחין (מלחינה? עם השמות האלו אי אפשר לדעת).
אני מאמין שגם אמא שלי גאה בי.
אותה מלחינה
קוראים לה יוקו קאנו, ולפי השמועות הדמות של ההאקרית אד ב-"ביבופ" מבוססת עליה.
היא התחילה את הקריירה שלה בהלחנת הסדרה "מקרוס פלוס" (עם התזמורת הפילהרמונית של ישראל!), על הסדרה הזו עבדו גם הבמאי לעתיד של ביבופ וגם זה של Escaflowne, ומאז היא עובדת קבוע עם שניהם.
ואפרופו מקרוס פלוס,
"מישהו" הסב לאחרונה לאוזני את השאלה הבאה – אחרי עשרות סרטים וסדרות בהם רובוטי ענק נלחמים, לא הגיע הזמן שהיפנים ילמדו להרחיק את הקרבות ממרכזי הערים?
צפייה במקרוס פלוס מבהירה היטב את הסיבה. טייסי הרובוטים מתאמנים בסביבות תרגול עירוניות, ולפיכך זהו כנראה שדה הקרב בו הם מרגישים בצורה הנוחה ביותר.
(ולא, אני לא אסמן על זה ספוילר)
למה?
מה הקשר של יוקו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית? למה היא בחרה דווקא אותם במקום לבחור תזמורת מקבילה יפנית?
ירון
קיקוזירו
שמתי לב שהרבה אנשים פה באתר הצהירו כי אחרי שראו את זיקוקי דינור הם החליטו שהם לא מוכנים לראות את קיקוזירו בגלל שזה של אותו במאי. אני כאמור לא ראיתי את זיקוקי דינור אבל אני יודע שזה שני סרטים שונים לחלוטין. אני חושב שקיקוזירו הוא סרט טוב ומהנה. אל תשפטו את קיטאנו לפי סרט אחד ותנו צ'אנס לקיקוזירו (קחו בוידאו או בדי וי די, תראו ותהנו).
על טעם ועל ריח
על טעמך האישי אין להתווכח אך חייבים לזכור שלא כל ביקורת אודות סרט נכונה לכולם. חבל שמתפרסמת כאן רק ביקורת שלילית. אני חושב שאולי הסרט באמת לא מתאים לחלק מהקהל הישראלי מתוך אי הבנתו במוטיבים היפניים שבו. אך קיום יש יותר ויותר אנשים הפתוחים לקולנוע חדש, ולרעיונות השונים מההוליוודיזם המצוי.מלבד זאת, אולי היה כדאי לאפשר לקוראים לדעת איזה סרטים המבקר אהב ואיזה שנא וכך נדע אם טעמו האישי דומה לשל הקורא.
זה סרט שמראה בצורה מאוד אוטנטית את קשרי החברות והנאמנות של חברי היאקוזה. זה סרט שמראה אדם אשר לא נסוג. אשר יודע 'להכנס' ללא היסוס כלוחם ברוח הסמוראי אשר לא תוקף מאחורי הגב. זה סרט אודות גברים (הנשים הבודדות בו הן זונות או מארחות בבארים), זה סרט שלא מגיש לצופה את התוכן ומשמעויותיו בכפית לפה. וזה אמנם סרט שצולם בארה"ב אך במפורש אינו סרט אמריקאי ובשום אופן לא ניתן להשוותו לריקנותו רבת הקלישאות המשומשות של גוסט-דוג "הנערץ". גוסט דוג שיחק אותה סמוראי החי אל פי קוד הבושידו (ע"ע) אך נהג להרוג מרחוק ולהתגנב כפחדן ולחסל את אויבייו מאחור.
הסרט אחי, לא אמור לרתק אותך באקשן סטייל USA.
הצימצום
השארת המרווחים הריקים
התפרצויות מתוך השקט
הגיבור אשר כל חפציו הם תיק בלוי שבו רק כוס פלסטיק וקוביות להימורים, ומלא בכסף שהוא לא חפץ בו
התגלגלות העלילה לסוף בלתי צפוי
המעברים החדים וההבדלים הבוטים בין הסצינות שצולמו ביפאן ובארה"ב.
ולא רק אלו יימשכו את הצופה אשר פתוח ללמוד אודות צדדיו הנסתרים של עולמו של היפאני.
הסרט זיקוקין די-נור אשר נקטל כאן על ידי כותבים אחרים הוא סרט אינטיליגנטי אשר השאיר צופים אין ספור מאוד מאוד נפעמים מעוצמתו.
כן… יש גם גאונים אשר לא אוהבים להפגין את גאוניותם בסרטים ויצירות רבות פרטים (ע"ע ארמון אליזה בצרפת) לעומת אמני המזרח אשר האנדרסטייטמנט הוא שמככב ביצירותיהם הנוגעות ללב.
אם תקליק על שמו של הכותב,
מתחת לשם הסרט בראש העמוד, תקבל עמוד ובו הפניות לכל הכתבות שהוא פרסם באתר, ולפיהן תוכל לעמוד על טעמו של אותו כותב, והאם הוא טועם את תאמך. לא. רגע. תואם את טעמך. אוקיי.
וכשאתה אומר ש"מתפרסמת פה רק ביקורת שלילית" אתה מתכוון פה, בעמוד ה-HTML הספציפי הזה, נכון? נכון?!
שולת!!!1
ביקורת שולתת(!!!11) ,קלירויי
ובתשובה למאיפה מביאים את
השמות לסינים-יפנים?
על כך נאמר בבדיחה הבאה-
כשתינוק יפני נולדת זורקים סיר מתכת ממדרגות ורושמים את הצליל שזה עושה (טינג יינג בנג)
שרה
השקעה משתלמת
1.טוב להשקיע מדי פעם לקרוא את בתגובות עד הסוף (95) אפילו החכמתי מזה על התרבות היפנית
2. הבדיחה הזו היא אחת העתיקות ביותר בנמצא אבל עדיין נחמד להזכר בה
3. בקשר לסרט (אחי) ראיתי אותו לפני שבוע, גם אני לא הבדלתי בין הפרצופים בהתחלה אבל עם הזמן למדתי חוץ מזה הסרט טוב למדי האלימות מתפרצת היא אחרת מאוד לכל מה שהכרתי וזה היה נחמד אבל וזה אבל רציני הסרט הזה בלתי מובן בעליל, הבמאי פיספס הזדמנות יפה מאוד לסרט עם משמעות
טרילוגיית ''אחי''
האם ייתכן שהסרטים "אחי, היכן אתה", "אחי, איפה האוטו שלי" והסרט הנ"ל קשורים יחדיו בקשר כלשהו, וניתן להגדיר אותם כטרילוגיה?
(מה אתם אומרים, אתם שם במערכת האתר? יש לי חוש הומור, או לא? ועוד הומור עצמי…)
לצבים אין חוש הומור. זו אקסיומה.
וגם אני תהיתי בסוגיה הזו, לאור הצפת ה"אחי" שיש לנו לאחרונה, ורובה אפילו לא בגלל תרגום השמות.
תודה על הטיפ!
אף פעם לא שמתי לב לזה.
עכשיו אני יכול להשתמש בזה בתור תירוץ.
שלא תעיז אפילו לנסות.
חשבתי שרק אני
מסתובבת באינטרנט בשעות ביזאריות כאלה…
בהחלט כן.
'אחי, איפה האוטו שלי?' הוא תרגום נכון ומצוין. 'אחי, איפה אתה?' הוא אולי נכון עקרונית, אבל מפוספס לחלוטין מבחינת טון ומשמעות. עקב ההצלחה(?) של הסרטים האלה, מישהו החליט שסרטים עם המילה המגניבה 'אחי' מצליחים, והחליט לקרוא לסרט הזה 'אחי' ולא פשוט 'אח'. לא שזה משנה הרבה, אבל יש קשר בין השמות.
השאלה היא,
האם brother בא במשמעות של אח, בן של אותם הורים, או במשמעות סלנגית, ואז "אחי" (כמו בגולני), זה דווקא מתאים יותר.
ביקורת טובה.
כמו כל סרטי היאקוזה של קיטאנו, מומלץ בחום למעריצי טרנטינו שמחפשים שנתיים מישהו ברמה שלו…