הנוכלים בלום

The Brothers Bloom

תסריט ובימוי: ריאן ג'ונסון
שחקנים: אדריאן ברודי, מארק רפאלו, רינקו קיקוצ'י, רייצ'ל וייס, רובי קולטריין

לסרטי עוקץ יש תבנית קבועה: קודם כל צריך להציג את הדמויות, שהן תמיד נוכלים מבריקים, ורצוי לעשות זאת בתוספת תירוץ שיאפשר לקהל שלא להרגיש אשם על הצידוד באנשים שהם ביסודם פושעים. לאחר מכן יוצרים דרמה, לרוב בעזרת הסיפור של "המכה האחרונה, שאחריה נפרוש והכל יבוא על מקומו בשלום". העוקץ חייב להשתבש לכאורה, עד סוף מפתיע שבו מתברר שעבדו גם עליכם, הצופים, ובעצם הכל נגמר בטוב. כשהתבנית הזאת נעשית היטב, יוצא 'העוקץ'. כשזה פחות טוב, 'אושן 12'. 'הנוכלים בלום' לא מתכחש לתבנית הזו, אבל מנסה, על אף הכללים הנוקשים של הז'אנר, להיות יותר מסרט נוסחה. התוצאה הסופית מתחכמת ומדושנת מעונג עצמי, או מרהיבה ומענגת לצפייה, תלוי את מי שואלים.

סטפן ובלום (כן, זה שמו הפרטי) הם שני אחים יתומים, שנודדים בין עיירות ובין משפחות אומנות, ובכל פעם נדחים על ידן, כנראה משום שהם מתעקשים להתלבש כמו גרסה מיניאטורית של האחים בלוז. בגיל 13 ו-10, בהתאמה, על רקע התאהבותו הראשונה של בלום, סטפן רוקח תוכנית בת חמישה עשר שלבים, שתכליתה להשיג לשניהם כסף לארטיק, ולבלום – צ'ופר נוסף בדמות הבחורה.

מההתחלה הצנועה הזו עסקי הרמאויות מתפתחים. סטפן (מארק רפאלו) רוקם מזימות שהן מלאכת מחשבת, עמוסות במוטיבים ובהקשרים תרבותיים שמשאירים את 'יוליסס' הרחק מאחור. בלום (אדריאן ברודי) מתמחה בביצוע, שכן כל גמלוניותו החברתית נעלמת כלא היתה ברגע שהוא משחק דמות אחרת. אל השניים נלווית בחורה בשם "בנג בנג", יפנית המתמחה בפיצוצים וכיוון שהיא יודעת רק שלוש מילים באנגלית – גם בפנטומימה. כך הם מרמים את דרכם בעולם, עד שבלום, כמקובל בז'אנר, מחליט לפרוש, וסטפן, שלא כרגיל, לא מצליח לגרום לו לשנות את דעתו. שלושה חודשים לאחר מכן, סטפן מוצא את בלום, ומציע לו את העוקץ האחרון בהחלט, שאחריו הם באמת יפרשו והכל באמת יבוא על מקומו בשלום. כיוון שבלום, כשהוא לא משחק דמות שסטפן כתב, הוא בעל אישיות קשיחה כמו נייר טואלט רטוב, הוא נעתר לתוכנית החדשה, והשלושה יוצאים לעקוץ את פנלופה סטמפ, צעירה עשירה ומשועממת המבלה את זמנה באיסוף תחביבים.

מכל בחינה טכנית, 'הנוכלים בלום' הוא סרט מושלם. הוא מסוגנן להפליא, מה שמתבטא בתלבושות תקופתיות (רק אל תשאלו איזו תקופה), צילומים ייחודיים ומרהיבים ומניירות של הדמויות שלא משרתות דבר פרט להיותן מוזרות. הסגנון נותן לו איכות של סיפור אגדה, אווירה שהסרט מדגיש באמצעות קריינות נמלצת ומתחרזת.

הליהוק והמשחק הם מהטובים שראיתי. אדריאן ברודי, בפרצוף עגמומי ומשחק מאופק, נראה באמת כמו אדם שנגרר אחרי הטירוף של כל הסובבים אותו כשכל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו לבהות בקיר בשקט. יש לו כימיה נהדרת עם רייצ'ל וייס, בתפקיד פנלופה, שפרט לקטע אחד מיותר של הנאה אורגזמית מסופות ברקים, מפגינה אנרגיה ילדותית מבעבעת בלי לגרום לצופים לפלל שהיא תחטוף סטירה. רובי קולטריין, בתור ספק משת"פ ספק בלגי, ומארק ראפלו, בתפקיד סטפן, נותנים גם הם הופעות טובות, אבל הדמות הטובה ביותר היא בנג בנג (רינקו קיקוצ'י, 'בבל'), שגונבת את הפוקוס ברוב הסצינות שבהן היא מופיעה. זה מעשה לא פשוט בהתחשב בעובדה שהדמות שהיא מגלמת אילמת בפועל, והיא נסמכת בעיקר על פרצופים רבי משמעות כדי להעביר את הפאנצ'ים הקומיים, כמו מין ביל מוריי יפני ממין נקבה.

התסריט שם בפיהן של הדמויות האלה שורות קומיות שמשרות אווירה קלילה בלי לגרום לסרט להיראות כמו פארודיה, אם כי קו העלילה הראשי נצמד לנוסחה המוכרת של הז'אנר. זו, למעשה, הנקודה החלשה היחידה בתסריט: הרמזים המטרימים לסוף תפורים בצורה גסה מדי על התסריט, וכך קל מאד לחזות את הטוויסט האחרון בעלילה.

למרות זאת, 'הנוכלים בלום' עושה עבודה טובה בעיצוב דמויות ביזאריות מספיק כדי להיות מצחיקות, אבל לא מספיק כדי שלא יהיה לנו אכפת מה יקרה להן. גם אם הסרט כולו ספויילר לכם וברור לכם מראש לאן יגיעו הדמויות וכיצד, עדיין כיף לראות את הדרך.

זהו הסרט השני של הבמאי והתסריטאי ריאן ג'ונסון, אחרי 'בריק' המבריק, ולזכותו ייאמר שהוא נמנע מהמלכודת שמפתה יוצרים רבים שהיצירה הראשונה שלהם היתה מוצלחת מאד: לעשות שוב את אותו הסרט. אפשר בהחלט לראות דמיון בסגנון, הקטעים המהורהרים יותר בפס הקול של 'הנוכלים בלום' נשמעים כאילו הם שאריות מ'בריק', וגם נורה זהטנר מבליחה לרגע – אבל פרט לכך הסרטים שונים בתכלית, כיאה לסרטים בז'אנרים שונים שאין שום קשר ביניהם פרט לבמאי/תסריטאי.

והערה אחרונה לסיום: כבר מתיאור הדמויות של 'הנוכלים בלום' עולה הקבלה ברורה בין האחים בלום ומעלליהם ועולם הקולנוע. סטפן הוא הבמאי של חיי האחים; בלום הוא השחקן. בעוד מפגן מרשים של חוסר אגו, הרעיון הזה לא כופה את עצמו על הצופים, אלא נשאר ברמה של סאבטקסט מעודן, שתורם למי שעוצר לחשוב עליו (במיוחד לאור הסוף), אבל לא גרם לי להרגיש רע על כך שאין לי תואר בקולנוע.

'הנוכלים בלום' הוא סרט נוסחתי במוצהר, שניחשתי את הסוף שלו והסאבטקסט שלו עבר לי מעל הראש, ועדיין התפתלתי לא מעט בניסיון לכתוב ביקורת שלא נראית כאילו המפיצים שילמו לי עליה. ואם זה לא משכנע אתכם לראות, אז גם רואים את התחת של רייצ'ל וייס.