ברוס הגדול מכולם

במקור: Bruce Almighty
במאי: טום שדיאק
תסריט: סטיב קורן, מייק
או'קיפי, סטיב אואדקרק

שחקנים: ג'ים קארי,
ג'ניפר אניסטון, מורגן

פרימן, פיליפ בייקר הול,
קתרין בל, טימותי די פרי

אלוהים שלי, רציתי שתדע: מ'ברוס הכול יכול' יצאתי מחויך. לא בגלל הסרט, חלילה, אלא בגלל שכשעשיתי אחורה-פנה מהכספומט דרכתי על האצבעות המסונדלות של דמוית אנה ניקול סמית אחת, ומה לעשות, אני מהאנשים שזה יכול לשעשע אותם כל הדרך הביתה. אני חושב ששמעתי משהו נשבר. על הסרט לא ממש חשבתי בדרך הביתה, כי כזה אני, מדחיק טראומות. עד שצריך לכתוב עליהן ביקורת, כמובן.

הסרט מתחיל טוב. כשאני אומר טוב, אני מתכוון מצחיק. ג'ים עשה פרצופים מצחיקים, היה קטע פתיחה נורא משעשע ולרגעים חשבתי שאם אפעיל את האידיוטומט על עוצמה מרבית, הכול יהיה בסדר. הרי צלחתי סרטים של ג'ים קארי בעבר. אבל מסתבר שיש גבול לכל תעלול, אפילו של ג'ים קארי.

ברוס נולן (ג'ים "מדבר מהתחת" קארי) הוא שדרן טלוויזיה זוטר בתחנה זניחה בבאפלו, ארה"ב. הוא נראה יותר אמריקאי מהדוד סם, יש לו בלורית שמתנגדת לכוח המשיכה וחברה בשם גרייס (ג'ניפר אניסטון, אחת שמבינה בחברים), שנראית כמו מישהי שעשתה משהו ממש טוב בגלגול קודם, אחרת אני לא מבין איך נפל בזרועותיה בראד פיט.

אבל ברוס לא מרוצה ממעמדו בתחנה, כי איך להסביר לכם, אם הוא היה משדר בחדשות ערוץ 2, הייתם רואים אותו משכשך בחמת גדר עם ארטיק ביד, או עומד בספארי במכנסיים קצרים, מסקר המלטת פילים. הצד הקליל של החדשות, כמו שאומרים. וכשאתה נראה כמו ג'ים קארי, ומתנהג כמו ג'ים קארי, לא סביר שייתנו לך לדווח על פיגועים. אז כשהשדרן הבכיר עוזב את התחנה, באופן די צפוי, ברוס לא מקבל את התפקיד. אבל זו לא אשמת ברוס, זו אשמת אלוהים.

"או אלוהים, למה אתה עושה לי את זה", היא מנטרה שברוס לועס במרווחים קבועים, באופן הכי מלאכותי ומעושה שיש, שלא נשכח שיש אלוהים בשמיים של באפלו. אלוהים אשם, כמו שהוא מסביר לגרייס, בכל מה שקורה לו, לא בגלל שהוא מתנכל אליו, אלא בגלל שהוא מתעלם ממנו לגמרי. אז כמובן שאחד אלוהינו, נודניק שנוהג לצותת לכל שיחה, שומע, ומחליט ללמד את גיבורנו לקח. במובן הכי חינוכי שאתם רק מדמיינים.

אם החצי הראשון של הסרט נראה ומתנהג פחות או יותר כמו סרטי ג'ים קארי לדורותיהם, לטוב ולרע (כלומר משעשע לפעמים, מטופש לפעמים, אבל לא מזיק ברובו), הרי שהחצי השני נראה כאילו יצא מהטלוויזיה החינוכית הנוצרית, או משהו. השאנטי הכי בסיסי: "היה אתה הנס של עצמך!", "השלום מתחיל בתוכי". כמובן, הכותבים היו חייבים ליפול בקלישאה הכי שחוקה, ואלוהים הוא לא אלאניס מוריסט, אלא שחור. ואם כבר שחור, אז מורגן פרימן. שיהיה. אלוהים מזמן את ברוס אליו, לחדר לבן, בו הוא לבוש בבגדים לבנים, וכדי ללמד את ברוסי כמה שזה לא פשוט, נותן לו להיות אלוהים.

יש כמובן הגבלות, אפילו לכוח של אלוהים. למשל, אי אפשר להתעסק עם בחירה חופשית. מה שאומר שכמו הג'יני של אלאדין, גם ברוס לא יכול לגרום לאנשים להתאהב אחד בשני. וכשכוחו החדש של ברוס גורם לו לאבד את גרייס הסתמית להחריד, הוא צריך למצוא דרך לגמרי אנושית להחזיר אותה אליו.

מכאן ועד הסוף הקיטשי אוכלת האמריקאיות כל חלקה מצחיקה בסרט. אז חייכתי בסצינה בה מפריד ברוס את המרק שלו משל היה ים סוף, אבל ככל שההטפה מתגברת, אפילו המימיקה המטורפת, סימן ההיכר של מר קארי, כבר לא העלתה ולו גיחוך דל על פרצופי. יש גבול לכל תעלול, כבר אמרנו, ובאמת שזה היה קצת מביך. בעיקר עבור אדון קארי.

הסרט קורץ לסרטי 'אייס ונטורה' יותר מפעם אחת. ג'ים מבליט את הטוסיק ואלוהים פולט איזה "אולרייטי ת'ן!" קטן. זה מאולץ וזה נמוך וזה ג'ים קארי. ההתנהגות המוזרה של ברוס, הרבה לפני שקיבל את כוחותיו, לא מוסברת. אנחנו אמורים פשוט לצאת מנקודת ההנחה שזה סרט של ג'ים קארי. בדומה ל"אולרייטי ת'ן!" מסרטי 'אייס', ול"סמו-קן!" של 'המסכה', מנסים הכותבים לתקוע בכוח עוד שורת מחץ בתקווה שאולי תיהפך לקאלט ביום מן הימים: "בי-איי-יוטיפול". ראויה לציון הסצינה בה ברוס גורם לקוף לצאת מישבנו של איש (ובחזרה לעתיד). זה מאולץ וזה נמוך, ונכון ילדים, זה ג'ים קארי.

"או אלוהים, למה אתה עושה לי את זה", היא מנטרה שחזרתי עליה בעצמי כמה פעמים בסרט. פתאום נזכרתי בדיוק איך הרגשתי אחרי הטראומה של 'אני, עצמי ואיירין' ("אתה דחפת את הדילדו לתחת של עצמך!"), והזכרתי לעצמי שהימים בהם באמת יכולתי לצלוח בבטחה סרטי ג'ים קארי, היו הרבה לפני שהייתה לי תעודת זהות, או זיפים. אז קיבלתי החלטה, בדרך הביתה, עדיין מחויך מתקרית האנה-ניקול שלי: סרטים של ג'ים קארי אני לא הולך יותר לראות בקולנוע. אני חייב לעשות שינוי. השלום (לג'ים קארי) מתחיל בתוכי!