ביקורת: רכבת הקליע

על מזל, חוסר מזל, ומתנקשים על רכבת.

מיסטר חיפושית (בראד פיט) משתדל להיות בסדר. כן, הוא מתנקש מיומן (וחסר מזל), אבל הוא ממש חווה התקדמות בטיפול הקבוע אצל הפסיכולוג שלו, ומאוד מאמין שכדאי להיות רגועים, ולקחת דברים בקלות. לכן הוא מקווה שהמשימה הפשוטה שלו – לקחת איזשהו תיק מהרכבת המהירה בקו טוקיו-קיוטו – תעבור בלי בעיות, והוא אפילו לא יצטרך את האקדח שלו.

האחים לימון (בריאן טיירי הנרי) ומנדרינה (אהרון טיילור-ג'ונסון) גם לא אוהבים צרות. הם מעדיפים שהמשימה שלהם, להשיב בשלום את בנו של ראש המאפיה האזורי שנחטף, וגם את הכופר ששולם תמורתו, לא תדרוש עוד גופות חוץ מהשש עשרה שהם כבר הרגו. או שבע עשרה, הם לא בטוחים. אבל די, זה מספיק. כעת רק שהרכבת תגיע מהר ליעדה והכול יהיה בסדר.

המתנקש היפני קימורה (אנדרו קוגי) אולי כן אוהב צרות, אבל הוא לא אוהב שדוחפים לו את הילד מהגג ואז מתגרים בו ומספרים לו שהדוחף נמצא ברכבת המהירה בקו טוקיו-קיוטו ורק מחכה לדבר איתו. אז יהיה נחמד, הוא חושב, פשוט להרוג אותו בזריזות ולהתחפף מהרכבת בשקט.

ארבע הדמויות האלה הן רק אלה שאיתן מתחיל "רכבת הקליע", סרט האקשן הקומי שנחת ממש עכשיו בבתי הקולנוע. מהר מאוד ייכנסו לקלחת כמה חבר'ה נוספים, שכולם איכשהו מצאו את עצמם על אותה רכבת באותה נסיעה, וכולם יילחמו בשלב מסויים נגד כמעט כל אחד אחר.

ייאמר מיד: מי שבא לסרט הזה ומצפה למצוא משהו מקורי או יצירתי במיוחד עלול להתאכזב. אבל הנה העניין – זה ממש לא מפריע לו להיות אחד הדברים הכי כיפיים שאפשר לעשות הקיץ הזה בישיבה.

כי כמעט הכול כאן עובד. הקומדיה, בראש ובראשונה ובאחרון ובאחרונה; אומנם ההומור כאן מבוסס דיאלוגים ולא ממש על עבודה ויזואלית, אבל התסריט עושה מה שהוא עושה ממש טוב. שלוש הדמויות המרכזיות – חיפושית, למון ומנדרינה – זוכות לאפיון דמות שהוא קומי במובהק אבל עקבי לאורך כל הסרט, מהרגע הראשון עד האחרון, והוא מצליח גם לתת נפח כלשהו וגם לגרום לכל בדיחה להרגיש תואמת דמות בצורה מושלמת. ישנה בדיחה חוזרת על הלקחים הנפלאים לחיים שאפשר להפיק מסדרת הילדים "תומאס הקטר", ומדהים כמה הלימון הזה נסחט בהצלחה בזמן שעל הנייר נראה שהוא אמור להימאס אחרי דקה. שאפו לתסריטאי זאק אולקביץ' שאין לי מושג מיהו ומהו אבל אני רוצה לראות את הדבר הבא שהוא יכתוב.

הדיאלוגים כמובן עושים את העבודה בזכות השחקנים שמגישים אותם. למעלה מכולם ניצב בראד פיט, שמציג תזמון קומי עילאי וטון מדויק כאזמל לכל פאנץ' בנפרד, וגורם להבין בבת אחת כמה אפילו לכריס המסוורת', למשל, יש עוד הרבה מה ללמוד – ואני זה שממש עכשיו התלהב מהעבודה של המסוורת' ב"אהבה ורעם".

הכוכב המוצלח הבא הוא בריאן טיירי הנרי. את "אטלנטה" עטורת השבחים לא ראיתי, כך שהשחקן הזה רק הספיק לאכזב אותי עד היום ב"גודזילה נגד קונג" וכמובן ב"נצחיים". ובכן, הנה הנימוק המנצח למה הוא נחשב שחקן קומי משובח. גם טיילור-ג'ונסון עושה עבודה נהדרת. הוא פחות צריך להתאמץ כי התפקיד שלו הוא פשוט הקלישאה של הבחור הבריטי וניבולי הפה שלו – מעין חיקוי של חיקוי של מלקולם טאקר – אבל הוא עושה את זה עם המון חדווה ושמחת חיים כללית, ובעיקר מצליח כי הכימיה שלו עם טיירי-הנרי (וגם עם פיט, אבל טיפה פחות) פשוט מושלמת.

שאר הצוות קצת פחות מוצלח. למשל, ג'ואי קינג בתפקיד "הנסיך" לא מאוד זכירה, או הכוכב המקסיקני באד באני שמגלם את ה"זאב" – מתנקש מקסיקני חדור נקמה – שנותן הופעה מהנה (ומוקצנת. הוא אשכרה מיילל כזאב), למרות שהיא לא באמת מסבירה ממה התלהבו ממנו בסוני עד כדי שעל פי השמועות נתנו לו סרט שלם ביקום ספיידרמן שלהם רק בגלל התפקיד שלו כאן. אכזבה מסוימת נרשמת גם בגזרת הנבל (שאותו מגלם שם מוכר שלא נחשף בטריילרים, אז גם אני לא אחשוף), בעיקר כי המוטיבציה שלו היא משהו כמו "שמי הוא נבל מנוול, לא שמרת לי את המעלית פתוחה ולכן נכנסתי לאוטו באיחור של דקה ולכן נתקעתי בפקק מעצבן ולכן איחרתי לעבודה ורבתי עם הבוס שלי והוא פיטר אותי ונהייתי מובטל ובגלל זה אשתי התאבדה, היכון למות!!!"

וחוץ מכל אלו יש כאן כמות רבה להפתיע של הופעות אורח מגניבות למדי, ואני כמובן לא רוצה להרוס אותן, אז רק אומר שלמעט אחת מהן, ההופעות הקצרצרות האלה נעשות בחן ועם טיפת המחשבה שהופכת את הופעת השחקן לקצת יותר מנטו "הנה אני ביי".

גם האקשן טוב. הוא לא מעיף מוחות, וגם אין המון ממנו; אלו מנות קטנות ויעילות שבאות מדי פעם ומבוצעות בסדר גמור, כמו שהיה אפשר לצפות מהרקורד של הבמאי. האכזבה העיקרית בהקשר הזה היא חוסר השימוש בקונספט – בעוד הסיפור בסך הכול מנצל את הקטע שאנחנו ברכבת בנסיעה אחת ספציפית, אין שום סצנת אקשן שעושה שימוש בכך שזאת פאקינג רכבת קליע שטסה במהירות של שלוש מאות קמ"ש. יש מה ללמוד, מסתבר, אפילו מ"וולברין". 

אז טוב, נכון שלקראת הסוף הסרט מתחיל קצת לצלוע, הן מבחינת הסיפור שמאז גילוי תוכנית-העל מאבד מקסמו, והן מבחינת האקשן שמצד אחד קופץ את הכריש ומצד שני מבזבז בצורה מכעיסה אמני אקשן כמו אנדרו קוגי והירויוקי סנאדה. וברור שדיוויד לייץ' רוצה להיות גאי ריצ'י בסרט הזה, אבל אם יש משהו שהוא לא היה צריך לקחת ממנו, זאת החיבה המוגזמת לפלאשבקים שהצופים לא באמת צריכים.

אבל וואלה, גם אם הסעיפים האלה קצת מונעים מהסרט להמריא באמת, התנאי מבחינתי לכיף בקולנוע הוא הזרימה. לא רק הבדיחות בפני עצמן, או המהלך העלילתי, או הניסיון לפסקול מקפיץ; זה פשוט הכול ביחד, משהו שעף על המסך ממולך ולפחות רוב הזמן מרגיש קצר ממה שהוא באמת – והבמאי הצליח במשימה.

"רכבת הקליע" הוא מנה מרוכזת של כיף חסר משקל שלא חייבים להשקיע בו כדי ליהנות, ובחום של אוגוסט זאת דרך פשוט נהדרת להעביר שעתיים במזגן מול מסך גדול. סרט קיץ כהלכתו.