ביקורת: בערה

'בערה' הוא סרט ארוך. וטוב. אבל ארוך. וטוב, כן? אבל ארוך. 'בערה' הוא סרט ארוך.

מי שיקרא תקצור של "בערה" באתרים הרלוונטים ייתקל, ככל הנראה, בספויילר. אני כותב "ככל הנראה" משתי סיבות: האחת היא ש"בערה" הוא לא ממש מהסרטים האלה שאפשר לעשות להם ספויילר, כי הכוח של הסרט הוא לחלוטין ב"איך" ולא ב"מה". השני הוא שהמאורע מתרחש שעה וחצי (בערך) בתוך השעתיים והחצי של הסרט, ונראה לי שמאורעות שמתרחשים כאשר יש עוד שעה שלמה מהסרט לא בדיוק נחשבים ספויילר.

אני מציין את זה לא כדי לחלק אזהרות ספויילר, אלא כי יש סיבה טובה למה האתרים הרלוונטים נותנים את התקצור הזה, ולא תקצור יותר מצומצם כמו "עובד במשרה זמנית פוגש חברת ילדות ומתאהב בה, אך העניינים מסתבכים כאשר היא חוזרת מטיול באפריקה עם בחור עשיר ומסתורי" והסיבה היא שהסרט הזה היה צריך עבודת עריכה מאסיבית, כי כל הדברים המעניינים שקורים בו (גם ברמות המטאפוריות והסמליות) מתרחשים בערך סביב אותה הנקודה – כלומר, שעה וחצי לתוך הסרט. אני לא אומר שהיה צריך לחתוך החוצה שעה וחצי של סרט – אבל ודאי שהיה אפשר לקצץ אותה לחצי שעה-שעה.

אבל מכיוון שזה סרט איכות, האורך שלו לא נחשב לעבודה של במאי שהתרשל והלך לאיבוד בריח הפלוצים של עצמו, אלא אתגר אמנותי שיש לעבור שבסופו מצפה לצופה המשכיל משהו ששווה את ההשקעה. רק שלא, זה לא, השעה האחרונה של הסרט מעניינת, אני מסכים, וכן, שווה לשרוד את השעה הראשונה שלו, כמובן, אבל לחלוטין היה אפשר לצמצם את הסרט הזה ב40%, והוא עדיין היה עובד בלי להרגיש כל כך ארוך ללא סיבה.

כוחו של "בערה" הוא אותו הכוח שיש לרוב סרטי האיכות שיוצאים מפסטיבל קאן מעוטרים באיזה פרס או שניים – המשחק בו נפלא (סטיבן יואן, שרוב הצופים מכירים מ"המתים המהלכים", נותן הופעה שאני מקווה שתזכה להד בעונת הפרסים איכשהו), הוא מדבר בכמה רבדים ושכבות בצורה לא שטחית או דידקטית, הוא נשאר לך בראש בצורה נעימה שמתפתחת עם הזמן, כיף לדון עליו ולנתח אותו ויש לו כמה סצנות שיהיה קשה לשכוח. יש לו גם את הבעיות של סרטי פסטיבלים: סצנות מין ועירום (נשי, כמובן, אלא מה) שהן יפות, בסדר, אבל היה אפשר להגיע לאותה הנקודה בצורה אחרת (והיה עדיף שככה), עריכה שמתענגת על האיטיות ללא נחיצות, וכמובן, ביקורות מהללות מצד כל המבקרים שבונות ציפיות בלתי אפשריות וגורמות לאנשים שהלכו לסרט כי שמעו עליו ביקורות מאוד טובות לשבת בסרט ולהגיד בקול רם "מה זה, סתם סרט" (ציטוט אמיתי, אגב).

וכן, ראוי לציין שבהחלט יש רגעים ש"בערה" מרגיש כמו "סתם סרט". כוחו נמצא בסיום שלו (שבאמת ממש טוב, למרות שגם הוא סובל מכמה בעיות), וזה לחלוטין מבנה לגיטימי לסרט לשים את עיקר הכוח שלו לקראת הסיום, אבל אם השעה ומשהו הראשונות של הסרט עוברות עלייך במחשבה שמדובר ב"סתם" ורק בסוף הכל מתחבר – אולי אתה לא גאון שמאתגר את הצופה, אלא סתם מישהו שצריך לעבוד על העריכה בסרטים שלו.

למי שמחפש את סרט הז'אנר החדש הדרום קוריאני שיראה סצנות אלימות או טוויסטים מטורפים – מצטער, אין לכם מה לחפש ב"בערה". מדובר בסרט "פיוטי" (מאת במאי שהסרט הקודם שלו נקרא "שירה", אז הגיוני בסך הכל) ומתארך שלא מזכיר סרטים כמו "שבעה צעדים" או "ראיתי את השטן". הוא יותר ברוח של קים קי-דוק, בשלושה סרטים שלו שבהם אין אלימות קיצונית. לקהל שאוהב קולנוע פיוטי שכזה, יש סיכוי שהם ימצאו ב"בערה" את סרט השנה שלהם. למי שפחות מתחבר לקולנוע פיוטי שכזה, אז, טוב, יש פחות סיכוי. אבל עדיין כדאי לנסות.