ביקורת: בקתת הפחד

מה שרוצחים סדרתיים עושים לטינאייג'רים חרמנים זה מה שהסרט הזה עושה לכל סרט אימה שיצא אי פעם

חבורת צעירים יצאו אל היער, לחופשה קטנה של אלכוהול, ריקודים, רחיצה באגם וסקס. הם בילו ‏כאילו אין להם שום דאגה בעולם, מבלי לדעת שגורלם כבר נחרץ. כח מרושע ואכזרי התעורר ‏ביער, והפך את הצעירים הנהנתנים לקורבנותיו. כשהם גילו מה קורה, כבר היה מאוחר מדי: בזה ‏אחר זה הם נשחטו, בדרכים אכזריות יותר ויותר. השרלילה מתה ראשונה. הבחור המנהיג אמר ‏שצריך להתפצל. גופות מושחתות צצו במפתיע כדי להבהיל את הניצולים. אחרי שהיה נדמה ‏שהרע מת, הוא חזר לעוד הפחדה. פופקורן נבלס בהנאה. כך קרה שוב ושוב, כמו איזה ריטואל דתי קבוע ובלתי ‏ניתן לשינוי.‏

ואז הגיע "בקתת הפחד", ופתאום הכל נראה הגיוני יותר.‏

אין דבר קל יותר מלהצביע ולצחוק על הקלישאות הקבועות והמבנה העלילתי השקוף של סרטי ‏אימה אמריקאיים. "צעקה" כבר עשה את זה היטב בשנות התשעים, ובדרך הביא לקאמבק של ‏הז'אנר. "בקתת הפחד" הוא לא רק פארודיה על הז'אנר – הוא סרט שמכיל בתוכו כל סרט אימה קלישאתי שנוצר אי פעם. זה לא סרט עם טוויסט בסוף, זה סרט שהוא הטוויסט שבסוף ז'אנר שלם.

בלתי אפשרי להסביר איך בדיוק הסרט עושה את זה בלי לספיילר אותו למוות, וקשה מאוד לדבר ‏על הסרט בכלל בלי להסגיר עליו יותר מדי. לא מדובר בטוויסט מפתיע שמגיע בסוף הסרט, אלא ‏בתגליות שמגיעות ממש מהרגע הראשון, לכן הדרך הטובה ביותר לצפות בסרט היא בלי לדעת ‏עליו שום דבר מראש. במילים אחרות, אם אתם חובבי אימה, אל תקראו את הביקורת הזאת. ‏לכו לסרט, ואל תתנו לשום דבר לעצור אתכם בדרך.‏

אם בכל זאת אתם זקוקים לקצת יותר שכנוע, אפשר לומר בלי לקלקל יותר מדי שהסרט מתנהל ‏בשני עולמות במקביל: לפני ומאחורי הקלעים. חלק מהזמן אנחנו צופים בסרט אימה אמריקאי ‏סטנדרטי עד שעמום. עוד קבוצה של תלמידי קולג' יוצאת לחופשה בבקתה מבודדת. שוב הם ‏עוצרים בתחנת הדלק הקריפית שבה איש מוזר משמיע אזהרות מסתוריות. וכרגיל יש משהו אפל ‏ומרושע ביער, שמתחיל להרוג את הצעירים בדרכים מקובלות. אבל במקביל, אנחנו רואים גם עולם ‏שנמצא מאחורי הקלעים, מבנה משרדים הייטקי ואפור שבו פקידים משועממים וצוות טכני עייף ‏‏(בראשות ריצ'רד ג'נקינס המצוין) עוסקים בניהול ענייני של… משהו. משהו שנראה כמו סרט אימה.‏

הרעיון שעליו בנוי הסרט מבריק כל כך שהוא כמעט אידיוטי. ‏פירוק והרכבה של ז'אנר האימה הם ‏הבית של ג'וס ווידון, שכתב את הסרט עם הבמאי, דרו גודארד; ‏זו היתה גם נקודת המוצא של ‏‏"באפי קוטלת הערפדים", סדרה שלקחה את מוסכמות האימה והפכה ‏אותן על הראש לפני שזה ‏היה פופולרי. ‏כאן הוא עושה בשעה וחצי את מה ש"באפי" עשתה לאורך כמה עונות. הסרט פונה ‏לפני הכל אל חובבי הז'אנר, אלה שלא רק צפו ב"צעקה" ולכן חושבים שהם כבר מכירים את ‏החוקים, אלא חרשו בוידאו על סרטי "יום שישי ה-13", "המנסרים מטקסס" ו"ליל המסכות" ‏ומתמצאים בפרטים ובמוסכמות שלהם. בשביל אנשים כאלה, "בקתה ביער" יהיה חוויה חד פעמית: ‏הוא מפרק לז'אנר את הצורה באהבה גדולה, עם תשומת לב לפרטים, עד לסיקוונס סיום מדהים שהוא ‏הגשמת החלומות הרטובים, המדממים, המבעבעים ונוטפי החומצה של חובבי הז'אנר ‏לדורותיהם.‏

למי שאינו חובב אימה מושבע, הסרט עלול להיות קשה יותר לעיכול. הבעיה העיקרית של "בקתת ‏הפחד" היא שכדי לדבר על סרטי אימה גנריים הוא חייב להיות בעצמו, בחלקו לפחות, סרט אימה ‏גנרי. החלק של הסרט שמתרחש "לפני הקלעים" לא גרוע – הדיאלוגים של ווידון וגודארד תמיד ‏מבדרים – אבל הוא סטנדרטי. הדמויות, המפלצות, ההפחדות וגם סצינות הרצח, כולן ‏רגילות בתכלית. זה לא נורא מפחיד, לא נורא מותח ולא נורא מעניין. וכן, זאת בדיוק ‏הפואנטה, אבל זה גורם לכך שבדיוק כמו בכל אותם סרטי אימה שעליהם הוא מדבר, לא ממש היה לי אכפת מי יחיה ומי ימות. מאוד נהניתי מהרעיון, הקריצות, הרפרנסים והמסר המעניין על הקהל עצמו המשתמע מכל זה, אבל זה כל מה ‏שזה היה – הערה מתחכמת על הז'אנר. הסרט חכם, אבל לא נוגע.‏

עוד נקודה חלשה בסרט היא הרגעים האחרונים שלו. בסוף הסרט מגיחה, כמקובל, דמות מתוך ‏הצללים ומשמיעה הרצאה ארוכה שבה היא מסבירה את כל מה שהתרחש בסרט. שתי בעיות: ‏האחת היא זהות הדמות הזאת, שהיתה אמורה להיות הפתעה מקסימה אבל כמעט שהפכה ‏לקלישאה בעצמה מאז שהסרט צולם (ב-2009) ועד היום; והשניה היא שההסבר, בשלב הזה, כבר ‏לא נחוץ. הספקנו להבין לבד. הסיום הזה מתאים יותר לגירסה שונה של "בקתת הפחד" – ‏הגירסה שבה העולם שמאחורי הקלעים לא היה חשוף מתחילתו, אלא מתגלה רק בהפתעה ‏לקראת הסוף. במובנים מסוימים, ייתכן שהגירסה הלא-קיימת הזו של הסרט היא הגירסה הטובה ‏יותר – אבל אז לא היינו מקבלים את כל הרגעים הכל כך משעשעים עם החבר'ה שמושכים בחוטים.

חייהם של סרטי אימה על מסכי הקולנוע בארץ נוטים להיות קצרים אפילו יותר מחייהם של ‏הדמויות בסרטים האלה, לכן כדאי מאוד שתמהרו: אם אתם רואים בעצמכם חובבי אימה, אל תפספסו את ‏‏"בקתת הפחד" בשום אופן ובשום תנאי. אם אתם רק נהנים מאיזה רוצח סידרתי פסיכופט ומודעות ‏עצמית מדי פעם – עדיין כדאי.‏