ביקורת: קפטן אמריקה – מלחמת האזרחים

זה לא "קפטן אמריקה 3", זה "היקום הקולנועי של מארוול 13", עם כל הדברים הטובים והלא טובים המשתמעים מכך

את הקטע של "מלחמת האזרחים" אני מבין. מה שאני פחות מבין בכותרת של הסרט זה למה ‏קוראים לו "קפטן אמריקה". סטיב רוג'רס, המכונה קפטן אמריקה, משתתף בסרט הזה, אבל זמן ‏המסך של טוני סטארק שווה לשלו אם לא גדול יותר, כך ש"איירון מן: מלחמת האזרחים" היה יכול ‏להתאים בדיוק באותה המידה. ומלבדם משתתפים פה גם, אתם יודעים, כמעט כל החברים ‏האחרים באוונג'רס הזמינים האחרים, פלוס כמה דמויות שנאספו מהסרטים הקודמים ביקום הזה, ‏ועוד שתיים חדשות. בקיצור, הסרט הזה הוא לא "קפטן אמריקה 3", אלא "הנוקמים 3", או ליתר ‏דיוק "היקום הקולנועי של מארוול 13 אם סופרים גם את שומרי הגלקסיה למרות שהוא לא באמת ‏היה קשור".‏

אבל לפני שאני מתחיל להשמיע הגיגים שאינם לחלוטין חיוביים בנושא, דבר שכמובן ימטיר עלי את ‏חמת זעמם של המעריצים שמבחינתם כל ביקורת שאינה חיובית במאה נקודה אפס אחוז היא ‏קטילה, אולי אתם רוצים לשמוע על כמה שהסרט הזה כיפי ומגניב וכל זה. ובכן: הסרט הזה כיפי ‏ומגניב. הוא כולל המון דמויות מוכרות ואהובות, כאמור, ומצליח לתת כמעט לכולן משהו מגניב ‏לעשות. הוא סרט שבו גיבורים נלחמים זה נגד זה, ועושים את זה באופן מנומק טיפה יותר מקרב ‏ב-‏WWE‏, מסיבות שהדיון בהן יכול למלא לא רק סצינת אקשן אלא גם סצינת דיאלוג שלא נשמעת ‏כאילו נכתבה על ידי זן אינטליגנטי יחסית של חזירי בר. העלילה היא קומיקסית, וזה אומר ‏שמבחינות רבות היא מופרכת, אבל החורים הם לא כאלה שאי אפשר לדלג מעליהם עם קצת ‏מאמץ, והעובדה שיש פה שחקנים טובים שמבינים את הדמויות שלהם עוזרת. יש בו אחלה אקשן ‏שבעולם. בקיצור, זה יופי של סרט קיץ, ולא כדאי לפספס אותו, כי אז תפספסו את מה שהוא בלי ‏ספק אחד מהבלוקבאסטרים הכיפיים של הקיץ הזה.‏

אז האוונג'רס ‏– בניגוד ל"גיבורי" על אחרים שיכולתי להזכיר – מתחילים להיות מוטרדים מכך ‏שבכל פעם שהם נלחמים באויב-על כלשהו, עוברי אורח מתים מזה. סטארק חושב שהסטטוס ‏הנוכחי שלהם, בתפקיד ויג'ילנטים בעלי כוונות טובות אבל בלי שום פיקוח, הוא בעייתי, ומציע ‏להכניס אותם מתחת למטריה רשמית יותר. ק. אמריקה – דווקא הגיבור שנקרא על שם מדינה – ‏מאמין שאם יצטרכו לערוך הצבעה בכל פעם שהם צריכים להציל חתול מעץ שום דבר טוב לא ייצא ‏מזה. חוץ מזה, הוא גם חושב שחברו הותיק באקי המכונה "חייל החורף" הוא אחלה גבר, וזאת ‏בניגוד לשאר העולם, שחושב שבאקי הוא טרוריסט מסוכן.‏

כל אלה מובילים להתנגשויות מסוימות בין חברי האוונג'רס. מלבד תור והענק, שיצאו לשנת ‏שבתון, כולם כאן, ולכולם יש גם מה לעשות. לא פשוט בכלל לתת ל-11 דמויות שונות תפקידים ‏ואופי ושינוי כלשהו לאורך סרט שלם, בלי לגרום לכל הקהל להתבלבל בינהם, אבל סרטי האוונג'רס ‏מתמחים בזה. לא כל הדמויות מטופלות באותה המידה של הצלחה: הנקודות החלשות הן ויז'ן ‏וסקארלט וויץ', שהוצגו לראשונה ב"הנוקמים" הקודם, ועדיין לא ברור לי מה הם עושים ‏שם. ‏שניהם ‏אמורים להיות מהדמויות רבות העוצמה ביותר ביקום הזה, אבל הם עושים מעט, ‏משום מה, והדמויות שלהם לא נורא מעניינות. לעומת זאת, הסרט מציג לראשונה גם את הפנתר ‏השחור, וזה מספיק כדי להרגיש שהשנתיים שיעברו עד ‏לסרט הבא שלו הן יותר מדי זמן. וגם ‏ספיידי הוא אחלה.‏

השעתיים והרבה של הסרט כוללות גם כמה מאותן סצינות אקשן ממש מצוינות שכבר הפכו ‏לאופייניות לגמרי לסדרה הזאת – אלה שבהן המון גיבורים עם כוחות מיוחדים מפעילים את ‏הכוחות האלה בעד ונגד השני, ופעלולים פיזיים והומור מילולי משתלבים זה בזה כמו מופע ‏אקרובטיקה משוכלל, שגם מצולם וערוך כמו שצריך. השיא הוא, כמובן, הקרב העיקרי של מלחמת ‏האזרחים הזאת, קרב שבו כל הסופר-אנשים בסרט נלחמים אלה נגד אלה, ומאיים לשבור בכל ‏פעם מחדש את שיא מספר הרעיונות המגניבים פר דקה. ‏סצינות אקשן "חזקות" יש די הרבה; ‏סצינות האקשן בסרטי האוונג'רס הן שנונות. ‏

אז זה היה כיף, בהחלט. אבל קשה לי להאמין שאני אזכר בסרט הזה בסוף השנה כאחד מסרטי ‏השנה שלי, וזה לא בגלל שהוא לא טוב, אלא משום שקצת קשה לי לחשוב עליו כסרט. זה פרק. אני ‏יודע שבטח אמרתי את אותו הדבר כבר על אחד או יותר מהסרטים הקודמים בסדרה – אבל זה ‏רק מחזק את הטענה: הסרטים האלה של מארוול הם מהסרטים שהכי פחות עומדים בפני עצמם ‏שראיתי. כשאתם צופים בסרט של ג'יימס בונד, זה בסדר גמור אם לא ראיתם את כל 23 הסרטים ‏הקודמים בסדרה. אולי תפספסו כמה רפרנסים, אבל את העלילה תבינו. "מלחמת האזרחים" ‏מחייב אתכם להכיר היטב את כל הדמויות האלה – כלומר, לראות את הסרטים הקודמים – בשביל ‏להבין את הא'-ב' של מה קורה פה בכלל. לא רק שהסרט הארוך הזה מלא עד אפס מקום בדמויות ‏מוכרות ועוד מציג חדשות – יש גם רצף בלתי פוסק של איזכורים לדמויות אחרות וקווי עלילה ‏אחרים מסרטים קודמים. אני עשיתי את כל שיעורי הבית שלי, ראיתי את כל סרטי מארוול ‏הקודמים, ובכל זאת בנקודה כלשהי פרצה למסך דמות משמעותית שלא היה לי מושג מי היא, ‏כנראה כי לא ראיתי את "קפטן אמריקה 2" מספיק פעמים ולא שיננתי אותו. אם משום מה לא ‏ראיתם את סרטי מארוול עד היום – ואני יודע שכן ראיתם אותם, אבל שחקו איתי רגע – אולי תיהנו ‏עדיין מהאקשן, אבל ההנאה שלכם מהסרט כולו תרד בהרבה.‏

כל זה רע? לא, זה לא רע. ההמשכיות היא דבר שהסרטים האלה מתגאים בו. אבל זה גורם לכך ‏שאף אחד מהסרטים האלה הוא לא, אתם יודעים, סרט, בפני עצמו. "היקום הקולנועי של מארוול" ‏הוא כרגע סדרת ‏הטלויזיה עם התקציב הענק ביותר בעולם. "מלחמת האזרחים" הוא פרק, ואפילו ‏לא פרק סיום העונה – הסטייקים, כמו שאומרים באנגלית, לא נורא גבוהים. אפילו כשהגיבורים ‏נלחמים זה בזה, רוב הזמן הם נלחמים וחברים. הם מעדיפים לא ממש לפגוע. וזה בסדר גמור ‏שלא בכל סרט יגיע עוד נבל מהחלל וינסה להשמיד את העולם. זה גם בסדר גמור שהסרט לא ‏מנסה בכל רגע להיות הכי גדול והכי רציני והכי הכל בעולם, כי אחד כזה כבר ראינו השנה, וזה לא ‏היה מוצלח במיוחד. וכשכל סרט הוא רק פרק, אפשר לקחת את הזמן; למשל, הסרט הזה סוגר, ‏באיחור של שנה, חור בעלילה של "הנוקמים 2", כשטוני סטארק מסביר למה בעצם הוא לא פרש ‏כשהוא פרש.‏

אבל זה גם נותן לסרט הרגשה – וזה קצת מוזר לומר על סרט שמנסה קשות להיות האירוע ‏הקולנועי של השנה – של פילר. אמצע זה אחלה, אבל אל תקלו בחשיבותם של התחלה וסוף, ואלה ‏שני דברים של"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" אין. ‏אני באמת מחבב את הסדרה הזאת; גם את ‏‏"משחקי הכס" אני מחבב, אבל יש מעט מאוד פרקים של הסדרה שהייתי מכריז עליהם כעל יצירה ‏שלמה וראויה בפני עצמה. אל תבקשו ממני לנסות לזכור בדיוק מה קרה באיזה פרק.‏