מכוניות

 

 

 

 

 

לכתוב על 'מכוניות' אמור להיות הדבר הכי קל בעולם: זה סרט של פיקסאר, כך שכל מה שצריך לכתוב זה תיאור עלילה קצר, ובמשך שארית הביקורת לשבח, להלל ולקלס את פיקסאר הגדולים, שעשו את זה שוב עם העלילה הכי מצחיקה, הרעיונות הכי מעולים והבדיחות הכי קורעות. אבל משהו קרה לי בשנים האחרונות: האהבה שלי לפיקסאר כבר לא עיוורת. שם החברה לבדו עדיין מספיק כדי לשלוח אותי לבית הקולנוע הקרוב מיד עם בכורת כל סרט חדש שלהם, אלא שאני כבר לא צוחקת מכל בדיחה. ההסבר הראשון שעלה בדעתי הוא שהתבגרתי והרצנתי. אבל אני חוששת שאולי הבעיה בכל זאת לא בי, אלא בפיקסאר. אולי אלה הם, שכבר לא מאד מצחיקים כמו פעם.

בדומה ל'מפלצות בע"מ', גם ב'מכוניות' אנו מגלים עולם אחר, נטול בני אדם, והפעם זה עולמם של כלי הרכב, על הסדר הפנימי שבו ואירועי התרבות שמעניינים את המכוניות. לייטנינג מק'קווין (קולו של אוון ווילסון) הוא האוטו הכי צעיר במרוצי גביע הבוכנה. הוא כל כך טוב, שיש לו סיכוי של ממש לנצח, מה שיזכה אותו בחוזה שמן אצל הספונסר הכי נחשק. לייטנינג רוצה בכל מאודו לנצל את ההזדמנות הזו, ולעזוב את הספונסר הנוכחי שלו – איזו חברה שמייצרת שמן נגד חלודה, ומכריחה אותו להסתובב באירועים עם מכוניות ישנות ומתפוררות. הן לא בשבילו, הענתיקות האלה – הוא הרי נועד לגדולות, הוא נועד לחיים הנוצצים. שבוע לפני המרוץ המסכם, לייטנינג השחצן מוצא את עצמו תקוע בעיירה רדיאטור ספרינגס שבמחוז קרבורטור. במהלך נסיעה פרועה במיוחד, הוא הורס את כביש הכניסה לעיירה, והשופט מטיל עליו עונש חינוכי: לסלול כביש חדש.

לייטנינג לא מבין למה הוא צריך לטרוח כל כך, שכן גם כשהכביש היה תקין, אף אחד ממילא לא ביקר בעיירה. הוא מוחה ללא הרף שזה סתם בזבוז זמן והוא חייב להגיע למסלול המרוץ וללמוד אותו. אלא שאין לו ברירה, והוא לא רק כבול למקום, אלא צריך גם לסבול את חברת המקומיים המטושטשים. אלה כוללים את לואיג'י וגווידו האיטלקיים, בעלי חנות לממכר צמיגים; פולקסווגן היפי ומסטול, שריד משנות השישים; רד, רכב כיבוי אש רגשני יתר על המידה; ומייטר, גרר חלוד ואינפנטילי. הזויים קצת פחות אך נלהבים כמו שכניהם הם סאלי, מכונית פורשה נוצצת שהיתה עורכת דין וכיום היא בעלת מוטל נעים בעיירה, ודוק האדסון הקשוח, המשמש כשופט לעת מצוא. בקיצור, זאת פחות או יותר גלריה סטנדרטית של טיפוסים "צבעוניים" שתורגמו למכוניות.

הבדיחות ב'מכוניות' לא מאד מושקעות. כרגיל, נחמד לראות את העולם שלנו מותאם למאפייניהן של המכוניות, אבל שאר ההומור לא מאד מקורי ובטח שלא נצחי. יחסית, יש מעט בדיחות שנשענות על רעיון יצירתי ואבסורדי (כמו שדה הטרקטורים המלחכים באחו), ויותר סיטואציות מעלות בת-שחוק במקרה הטוב, וחידודים אקטואליים במקרה הרע. ולא שזה לא הומור נחמד – לא אכחיש שמשעשע לראות את בעל תוכנית האירוח ג'יי לימו, או טנדר חסון שהתברר כמושל מדינת קליפורניה. אבל ההתחכמויות האלו סחטו ממני גיחוכים חלשים, וברור לי שבעוד חמש שנים אף אחד לא יזכור מה היה מצחיק בזה.

גם האווירה הנוסטלגית של הסרט לא גרמה לי לרוות נחת. המיקום שבחרו פיקסאר לעיירה שלהם, הנמצאת על כביש 66, בעייתי: 'מכוניות' מציג את רדיאטור ספרינגס ואת כביש 66 – החוצה את ארה"ב ממזרח למערב – כמקומות יפים אך שכוחי אל, שכיום רק מי שלא מוצא את הכביש המהיר מגיע אליהם בטעות, ומת לברוח משם כדי לחסוך עוד 10 דקות נסיעה. בעיני, קל מדי לבכות איך פעם הכל היה נחמד, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר. קל, וגם לא לגמרי נכון, כי כביש 66 הנ"ל הוא בפני עצמו אטרקציה תיירותית ממוסחרת שמבקרים מגיעים אליה במיוחד, כך שהגישה הפולנית, כאילו הכביש נזנח לאנחות, בפינה, בחושך, לבד, מזויפת..

מה שמציל את 'מכוניות' מלהפוך לעוד סרט אנימציה נחמד ולא יותר מזה, היא תשומת הלב לפרטים הקטנים שמרכיבים את העולם הממונע (אפילו החרקים הם חיפושיות), ועיצוב הדמויות החמוד. לא ממש היה אכפת לי מלייטנינג (שהתרגום לעברית שחט את שמו והתעלל בגופתו של משחק המילים שנגזר ממנו) – התלהבתי יותר מדמויות משנה שהופיעו לרגעים ספורים. למשל, פרנק הזועם, עם נזם באפו, והמכונית היפנית הורודה, עם עיני המנגה הענקיות.

בסך הכל, 'מכוניות' הוא סרט בסדר. הוא טוב יחסית לסרטי אנימציה אחרים, והוא מהנה למדי בזמן הצפייה. הבעיה הגדולה היא שהוא סרט של פיקסאר, ומפיקסאר, כידוע, רובנו מצפים ליותר. 'מכוניות', לדעתי, הוא סרט שיישכח במהרה, ושהבדיחות הטובות ביותר בו הן הקריצות לסרטים קודמים של החברה שמופיעות על רקע כתוביות הסיום. לו הייתי צריכה לאייר את האסוציאציה שלי למושג "פיקסאר 2006", הייתי מציירת פרצוף מלא ומדושן, עם גומה חיננית בסנטר. פיקסאר הפכה לחברה שבעה ומרוצה מעצמה. חברה שיודעת שאוהבים אותה, שצוחקים ממנה ושהקהל כבר מונח בכיס הקטן שלה. מפה, אפשר רק לרדת.