ביקורת: קאטס

'קאטס' יותר גרוע מסרט רע: הוא סרט משעמם.

העולם צריך כישלונות ענקיים. לא סתם יצירות כושלות, אלא גופות לוויתנים שנסחפו לחוף. פרויקטים רחבי מימדים עם תקציב גדול ותקוות גדולות שברגע האמת התגלו כפדיחה לכל המעורבים. אנחנו צריכים אותם כי לדעת מה לא עובד זה חלק מהותי מההבנה מה כן. אנחנו צריכים אותם כי הסיפור מאחוריהם תמיד מעניין ומלמד משהו על המקום והזמן, על התנאים שאיפשרו יצירה של משהו כל כך עלוב. אנחנו צריכים אותם כי לפעמים חוויה קולנועית משוגעת ומוזרה לגמרי היא מהנה לא פחות מסרט מופת מעורר השראה.

"קאטס" דחה אותי מהשנייה הראשונה של הטיזר, אבל מסיבת השלכת העגבניות הבינלאומית על הטריילר ואחר כך על הסרט עצמו עשו לי חשק לחזות בזוועה. חשבתי שאני אראה סוג של קומדיית אימה מוזרה, אצחק ואצעק לסירוגין כל הסרט ואז יהיה לי מלא חומר לממים. רציתי לכתוב ביקורת מצחיקה כמו כל המבקרים בחו"ל. באמצע הסרט בן הזוג שלי אמר את המשפט שמסכם את הסרט הכי טוב שאפשר: "בכלל לא שקלתי שזה הולך להיות סרט משעמם". וזאת בדיוק הבעיה – כשמגיעים לסרט בידיעה ברורה איזה דברים משוגעים מתרחשים בו, לא נשאר בו שום עניין. כן, האפקטים מכוערים. כן, כולם משחקים גרוע. רבל ווילסון אוכלת ג'וקים עם פרצופים של אנשים. סבבה. מה עוד?

אין עוד. יש שעתיים של אורגיית אנשי-חתול שיותר מכל דבר אחר מעוררת אי נוחות. יכול להיות שכל הביקורות באינטרנט כל כך טובות כי למבקרים היו שעתיים של בהייה ושעמום לחשוב בהן על פאנצ'ים. אין לסרט הרבה עלילה – חתולה צעירה מחפשת את עצמה ברחובות לונדון ומנסה להשתלב בקבוצה של חתולי רחוב המכונים "ג'אליקל קאטס". בספר השירים של טי.אס אליוט שעליו מתבסס כל העניין מדובר פשוט בחתולים שישנים ביום וחיים בלילה. את המחזמר לא ראיתי, אבל יש לי תחושה שכמו בסרט ה"ג'אליקל" שודרגו בו למעין מעמד מיסטי מעורפל, משהו בין כנופייה לכת חתולים שלחלקם יש כוחות קסם. לכל חתול יש שם מעצבן, תכונה או מקצוע אחד שמאפיינים אותו ושיר רפטטיבי שמתאר אותו. טי.אס אליוט כתב את השירים לילדים שלו, אז כנראה שהוא פשוט רצה להצחיק אותם עם שמות כמו "מנגוג'רי", "גריזבלה" או "ראם טאם טאגר". זה פחות עובד כשאנחנו אמורים להתייחס לדמויות האלה ברצינות גמורה ולמקם אותם בתוך סיפור גדול. אולי בגלל זה לדמות הראשית קוראים פשוט ויקטוריה.

אז ויקטוריה (פרנצ'סקה הייוורד) היא חתולה בהירה ותמימה שננטשת על ידי בעליה ברחוב. היא פוגשת בכמה חתולים, בהם מאנקוסטראפ, שכונה על ידינו "חתול ההסברים" (רוברט פיירצ'יילד) ומיסטר מיסטופוליס (לורי דיווידסון), חתול קוסם. היא פוגשת עוד כל מיני חתולים, מוקסמת ו/או מזועזעת מהם. מתישהו יש "נשף" שבו כל חתול מציג את עצמו ואת כישוריו והמנצח מת. כאילו, הוא "עלה לשכבת ההביסייד", שהיא בעצם שכבה אמיתית ביונוספירה של כדור הארץ. בתוך הסיפור היא מסמלת מוות ולידה מחדש לחיים חדשים ויותר טובים. אז בעצם מדובר בתחרות מסכנות, רק עם ריקודים ושירים. השופטת היא מלכת החתולים הזקנה (ג'ודי דנץ') שבוחרת את "הנפש" הראויה ביותר. יש גם נבל (אידריס אלבה) שמנסה לפגוע בחתולים אחרים. 

העלילה דלה כי היא לא העיקר במחזמר ולא הייתה אמורה להיות העיקר בסרט. העיקר הוא השירים ולא פחות מזה הריקודים. "קאטס" היה אמור להיות סרט שמציב, לראשונה מזה זמן רב, את המחול במרכזו. הכוריאוגרפיה, צעדי הבלט, התנועה הקבוצתית, כל אלה היו צריכים להחזיק אותו, להוות את המשקל הרגשי של הסרט ולהחזיק את הסיפור באוויר. בשביל לעשות את כל זה צריך במאי מיומן ומוכשר. טום הופר ("נאום המלך", "עלובי החיים") הוא במאי בינוני במקרה הטוב וכנראה היוצר הכי פחות מרשים במעגל ה"נשקל אוטומטית לאוסקר" בימינו. אפשר רק לדמיין מה היה מוציא מהסיפור הזה מישהו שיודע מה הוא עושה. הנאמברים נדחקו לשולי רשימת הפשלות של "קאטס" כי הרבה יותר קל וכיף לצחוק על העיצוב המכוער והאפקטים המצ'וקמקים, אבל הבינונית הקיצונית שלהם היא הסיבה האמיתית ששום דבר בסרט לא עובד.

בהיעדר קטעים מוזיקליים מושכים או עלילה מעניינת, אנחנו נשארים עם דמויות. השחקנים, בעיקר אלה האנונימיים בקאסט, משתדלים למכור את התפקידים ולשכנע שיש בהם בסיס כלשהו של היגיון. אפשר להרגיש כמה הם רוצים שזה יעבוד, אבל אין לזה סיכוי. הם פשוט קיבלו הוראות בימוי מטומטמות מדי. באחת הסצנות ג'ודי דנץ' מסתכלת ישירות למצלמה בעוד שלושה חתולים אחרים מסתכלים במבט מלא משמעות זה על זה או עליה. זה נמשך דקות ארוכות וזה לא נעים לצפייה. כל אינטראקציה בין שני חתולים, ללא הבדלי גיל או מגדר, טעונה באנרגיה מינית ובדרמה עצורה. זה לא ממש סקסי כי החתולים יותר מזכירים קופים מגודלים ואפילו בתור חייזרים עם אוזניים מחודדות הם לא משכנעים כי כל הזמן יש גליצ'ים מוזרים שמסיחים את הדעת. בשילוב עם המוזיקה ותנועות הריקוד החתוליות והמקריפות שמשמשות את כל הקאסט לביצוע כל פעולה, מתקבלת לעיתים קרובות תחושה שמשהו חשוב הולך לקרות. אבל המשהו החשוב אף פעם לא קורה. 

יש הרבה מלנכוליה וכאב בסיפור הזה, בכוונה. אם היתה בו גם שמחת חיים טום הופר ויתר עליה כדי שיהיו לו יותר שעות בחדר העריכה. בכוונה או שלא, הסרט הזה פשוט עושה רע על הלב. במקום חווית צפייה קאמפית ומצחיקה בקול רם, קיבלתי שעתיים של בהייה במסך בתקווה שמשהו פאקינג יקרה כבר. כלומר, משהו שהוא לא "יצור דוחה דמוי אדם מסתכל על יצור דוחה דמוי אדם וקצת נוגע בו". בשביל מה היינו צריכים את כל זה? כדי שטום הופר יוכל לביים עוד סצנה שבה שחקנית שרה שיר גדול מהחיים ובוכה ומתלכלכת מדמעות ומנזלת. לא יכולת פשוט לצלם קליפ עם ג'ניפר הדסון במקום להשפיל כל כך הרבה אנשים?