טריילר: קאטס

מיאו, חתולה.

בשבוע שעבר יצא הטריילר לסרט "Cats" (או, כפי שאכנה אותו מעכשיו, "החתולות". במלעיל) ומהרגע ששמעתי את ג'ניפר הדסון מתחילה לשיר את "Memory", התרגשתי כמו ילדה עם קוקיות. למרבה המזל, מהר נחתתי לקרקע הקרה והקשה שהיא המציאות, כי התברר לי שהאינטרנט קורע את הטריילר הזה לגזרים. "יש לנו חמישה חודשים כדי לפתח התמכרות למת' בשביל הדבר הזה", צייץ אחד. "הסרט הזה הוא העונש שלנו על פילטרים בסנאפצ'ט", צייץ אחר. "קרקד" הגדילו ועשו וקראו לו "פשע מלחמה". להלן פשע מלחמה: 

קצת רקע – "Cats" היה, לתקופה, המחזמר הותיק ביותר בברודווי (כ-7500 הצגות) ובווסט אנד (קרוב ל-9000 הצגות). הוא היה לאבן דרך בתולדות התיאטרון המוזיקלי. שעד 2012 (קצת יותר משלושים שנה אחרי שהוצג לראשונה), הרוויח יותר מ-3 מיליארד דולר. כלומר, הוא לא רק אחת מהצגות התיאטרון המצליחות ביותר אי פעם – הוא המציא דרכים  חדשות בהן תיאטרון יכול להצליח. ובכל זאת, חובבי המדיום שונאים אותו ולועגים לו בכל הזדמנות (כפי שאפשר לראות בסדרות כמו "קימי שמידט" או "האקסית המטורפת").

אז למה המחזמר הזה כל כך אהוב? ולמה הוא כל כך שנוא? ובכן, לעניות דעתי, מדובר במחזמר דבילי ברובו, מרגש לפרקים, שבוים ועוצב בצורה מנקרת עיניים – מה שיכול להסביר את המשיכה הבינלאומית אליו. הוא מופע מחול מרהיב עם המון שירים קליטים שמחברת ביניהם עלילה מינימלית מאוד וביזארית ממש:

זה סיפורו של שבט חתולי רחוב לונדוניים שלילה אחד בשנה נאספים לכבוד נשף חגיגי שבסופו פטריארך השבט יחליט מי מהם קיבל את הזכות לעלות השמיימה ושנשמתו תתגלגל לחיים חדשים. עד סוף ההצגה, כל החתולים יציגו את עצמם בשיר וריקוד. זהו. זאת כל העלילה. 

רגעי השיא של ההצגה הם אלה שבהם אנדרו לויד וובר פשוט נותן לשחקנים שלו לשיר מכל הלב. לא מעט שירים מתוך ההצגה מתפקדים כשירים מצוינים בפני עצמם, והשיא מגיע עם הלהיט הגדול מתוך המחזמר ואחד הגדולים אי פעם –  "Memory". אנשים מכירים את השיר הזה גם בלי לדעת ששרה אותו חתולת רחוב שמאוחר יותר תמצא את עצמה על צמיג מעופף (עזבו. באמת) ובצדק: זו בלדת פופ יפהפייה שבידיים הנכונות יכולה להיות מרסקת לב בצורה די אפקטיבית. 

על עיבוד המחזמר הופקד טום הופר, במאי שיש מבקרים ששונאים בתשוקה בוערת אך עדיין מצליח לגרום לשחקניו לזכות באוסקר סרט אחר סרט. הוא אסף לחיקו צוות שחקנים שנע בין המרשים ל"מה לעזאזל הסרט הזה הולך להיות": איאן מק'קלן, רבל ווילסון ואידריס אלבה מצד אחד, וטיילור סוויפט וג'ייסון דרולו מצד שני. לכל אחד יש את השחקן המועדף עליו מבין השחקנים אבל מבחינתי האס האמיתי –היא דיים ג'ודי דנץ', בתפקיד שמגדרו עוקם במיוחד בשבילה. דיוטרונומי בדרך כלל מגולם על ידי גבר, אבל ג'ודי דנץ,' כידוע, יכולה לעשות הכל. 

ההזדעזעות הקולקטיבית של האינטרנט מובנת – אבל עדיין מתישה. כן, העיצוב של החתולים באמת משונה. זה כי  "Cats" הוא באמת מחזמר מאוד משונה. ככה נראות הדמויות, ריבונו של עולם. כל עיצוב אחר היה מהווה בגידה מוחלטת בהצגה קלאסית. זה כמו להתלונן על כך שלהוביטים יש רגליים שעירות. זאת חלק מעסקת החבילה ואם אתם לא בעניין, כנראה שהיא לא ממוענת אליכם. 

הציפייה ל"Cats", בקרב מעריצי הז'אנר בכלל והמחזמר הזה בפרט, אמורה להיות אופטימית אך זהירה – בפעם האחרונה שטום הופר ביים גרסה קולנועית למחזמר איקוני, התוצאה הייתה "עלובי החיים", סרט שלמרות ראסל קרואו, גם נתן לנו את אן הת'וואי גורמת לקהל לפרוץ ביבבות עם הביצוע שלה ל"I Dreamed a Dream". מצד שני, בפעם האחרונה שסרט שמעבד את אנדרו לויד וובר מהבמה למסך עלה לאקרנים, התוצאה הייתה "פאנטום האופרה", שהיה כישלון חרוץ בקופות ובקרב המבקרים. 

התגובות לטריילר רומזות לתוצאה דומה, אבל אני, כאמור, שומר על אופטימיות – לי דווקא די נעים לשמוע את ג'ניפר הדסון שוב. ושוב. אל תקשיבי להם, ג'ניפר. את חתולה טובה.