"נתפסו על חם" הוא הסרט הכי פחות דארן ארונופסקי שדארן ארונופסקי עשה מאז "פיי". אין פה התפלשות בייסורים, אין פה מוטיבים דתיים, ואין פה סצנות שהוא גנב מ"כחול מושלם". במקום זה, מה שיש לנו הוא מעשיית פשע תקופתית שמתרחשת בשנות התשעים. כן, תקופתית – שנות התשעים היו לפני שלושים שנה, מצטער אם ככה אתם מגלים.
סיפורנו מתרחש בניו יורק המוזנחת שעוברת אט-אט שינוי והופכת לפחות ופחות מוזנחת. הנפש הפועלת המרכזית של הסיפור היא האנק (אוסטין באטלר), ברמן עם חיבה לאלכוהול, בייסבול, וחברתו (זואי קרביץ). החיים שלו בגדול די פשוטים וחסרי דאגות, חוץ מטראומה מעברו שהוא מסרב לדבר עליה, ולכן החיים דואגים להעמיס עליו דאגות כאשר השכן שלו (מאט סמית') מבקש ממנו לשמור לו על החתול כי הוא חייב לטוס ללונדון, כי אבא שלו בדיוק עבר מקרה חירום רפואי. האנק מסכים בחוסר ברירה, ומכאן הדברים מידרדרים – האנק חוטף איומים, מכות, עינויים ומסתבך עם מאפיונרים בארבע שפות שונות.
תיאור העלילה הזה אומנם מזכיר את סרטי הפשע של שנות התשעים, אבל תחשבו פחות ריצ'י-טרנטינו (דאז) ויותר האחים כהן (דאז) – יש כאן שלל דמויות ססגוניות, פיתולי עלילה, ודיאלוגים מצחיקים אבל מעל הכול שורה אווירה טיפה מלנכולית יותר סביב התמודדות עם טראומה, בריחה מאחריות, והעובדה שהחיים קשים, בניגוד לאווירת "שיואו כל מה שקורה פה כזה מגניב" של סרטים כמו טרנטינו וריצ'י הנ"ל.
ארונופסקי אומנם לא זר לסרטי פשע – "פיי", כאמור, הוא סרט שקיים בפילמוגרפיה שלו, וטכנית סמים זה פשע אז גם "רקוויאם לחלום" הוא סרט פשע במובן הטכני ביותר – אבל אין ספק שהוא בילה את רוב הקריירה שלו סביב דרמות קיצוניות עם מעט הומור והרבה פאתוס. "נתפסו על חם" כל כך שונה מכל מה שארונופסקי עשה עד כה בחייו, שכמעט קשה להאמין שזה אותו יוצר. זהו בהחלט המשך המגמה של השלת גימיקים במטרה לספר סיפור רגיל שהתחילה ב"לוויתן", אבל מי ידע שסרט של ארונוספקי יכול להיות כל כך כיף?
אולי זה כי ארונו שלנו משכיל לא לשים את עצמו במרכז הבמה כמו בלא מעט מסרטיו שמהם אנחנו אמורים לצאת עם הצהרה שהוא גאון. הפעם הוא שם במרכז הבמה את כוכב הסרט – אוסטין באטלר – וזה לחלוטין מוצדק. באטלר הוא מהשחקנים האלה שבמגמת עלייה מאז תפקיד קטן ב"היו זמנים בהוליווד" (הוא השטן שנשלח לעשות את עבודת השטן. לא, בעצם זה היה משהו טיפשי יותר) דרך מועמדות לאוסקר על גילום "אלביס", תפקיד משנה בולט ב"חולית: חלק שני" ו"מועדון הרוכבים" (רק סרט אחד מהם היה להיט קופתי, אבל "מועדון הרוכבים" סרט טוב, לעזאזל איתכם!), ועכשיו הוא מקבל סוף סוף סרט שלם שכולו "בואו תראו איזה כוכב אוסטין באטלר". ומה אני אגיד – איזה כוכב. האנק שלו הוא דבר והיפוכו לאורך רוב הסרט: רגיש, אדיש, מטומטם, חכם, מאיים, מאוים, לחוץ ורגוע – ולאורך כל המסע הזה, באטלר אף פעם לא מזייף או מאבד את מהות הדמות שלו. יותר מזה: באטלר מצליח לתת לתפקיד הזה להיות תפקיד נהדר מהשורה הראשונה של שחקן שטוב בעבודה שלו ובמקביל גם הופעה שכולה פרסומת לאוסטין באטלר. מה אני אגיד, השתכנעתי לקנות.
כיאה לסרט פשע בשנות התשעים, לסרט יש קולקציית דמויות מרשימה: שוטרת שמנסה לעזור להאנק (רג'ינה קינג), שני מאפיונרים יהודים (ליב שרייבר ווינסנט ד'אונופריו), בעל המסבאה שבה האנק עובד (גריפין דאן), ואפילו באד באני מפציע פה בהמשך הניסיון שלו להיות כוכב קולנוע. הפעם, בניגוד ל"רכבת הקליע", זה לא עובד לו, אם כי זה יותר באשמת הליהוק, שכן זה לא שהוא לא טוב בתפקיד כמו שהוא פשוט לא מתאים לו בכלל. כולם כיפיים מאוד, אבל הם עובדים הכי טוב כאנסמבל של דמויות שהאנק מסתובב איתן מאשר הופעה אחת ספציפית שבולטת מעל השאר. אם יש אחת כזאת, הרי זה מאט סמית' עם המוהוק המרשים והדמות הדבילית-דבילית שלו, שאתה רוצה במקביל לשנוא ולחבק.
צריך לומר בגילוי נאות: בהתחשב בכך שכאמור אין משהו יוצא דופן (חוץ מבאטלר) בסרט, ובהחלט אפשר לטעון שיותר מסרט מבריק זה סרט שפשוט עושה עבודה טובה כמו שצריך – אפשרי שהסיבה שכל כך נהניתי מהסרט הזה היא כי פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיה לנו סרט פשע כמו שצריך. אם "כל מה שצריך בשביל סרט הוא אקדח ואישה" כמו שאמר ד. וו. גריפית', הרי שהקולנוע ההוליוודי בשנים האחרונות מנסה להוכיח שאפשר לעשות סרטים גם בלי הקטע של האקדח. יש לנו כל מיני סרטים ליד (סרטי שודים, סרטי אקשן סביב פושעים) וכשכבר יש כמה סרטי פשע טובים הם לא פעם יצאו ישר לסטרימינג או הלכו לאיבוד באותן שנות קורונה (תראו "החליפה", תודה). אולי בכל הקטע הזה שהוליווד מנסה דברים ישנים שוב כמו קומדיות, היא תחזור גם לסרטי פשע, ומה אני אגיד – על בסיס "נתפסו על חם" אני בעד. ואם לא, אז לפחות תביאו עוד סרטים עם אוסטין באטלר.
לא מבין למה המפיץ הרג את הסרט
קאסט מעולה, במאי מוערך וסיפור הדוק. ועם זאת המפיץ בחר למתג את הסרט כקומדיית פשע, עם שם מטופש, כרזה גנרית וטריילר מצחיק. זו לא קומדיית פשע בכלל. זה סרט פשע מעולה, וחבל שאף אחד לא ילך לראות אותו.
אבל זה נכון גם באמריקה
caught stealing, זה אולי לא שם מאד גרוע אבל גם לא מאד טוב
ובכל מקרה, קשה לי להגיד שמדובר בסרט כבד מאד, אולי לא קומי אבל גם לא בדיוק אנגלופולוס או ברגמן
יכול להיות שלא הבנתי אותך
אבל אתה מיתכוון שפיי זה לא סרט ארונפוסקי קלאסי?
כי לדעתי זהכן, כל המספרים והסמלים שלהם, הדתיות, השגעון של הדמות , מרבה ידע מרבה מכאוב, עוד דברים.
כן זה גם היה סרט על מאפיה יהודית וסרט פשע אבל זה לא בבסיס של הסרט לדעתי לפחות .
לא ראיתי לצערי אף סרט של דארן ארונופסקי
אבל ידוע לי ש-"ברבור שחור" ספציפית לקח הרבה מ-"כחול מושלם". יש עוד משהו שהוא גנב בשבילו את "כחול מושלם" ולא ידוע לי?
סצנה ב"רקוויאם לחלום"
בה הדמות של ג'ניפר קונלי צורחת מתחת למים באמבטיה למעשה נלקחה אחד לאחד מ"פרפקט בלו".
https://www.youtube.com/watch?v=vt0ulBpi2zA
אני חושב שבזמנו ארונופסקי קרא לזה "הומאז'" בעוד שהיחס של סטושי קון לזה היה קצת יותר מורכב.
אתה יכול להתחיל בנתפסו על חם
הרבה יותר קל לצפייה משאר הפילמוגרפיה שלו
לא רע, אבל לא טוב כמו לוויתן
כמובן שהם שונים לגמרי, אבל התאהבתי בקודם שלו.
וואלה אחלה סרט וכיפי מאוד
ראיתי הרבה סרטים של ארונופסקי – פאי, רקוויאם לחלום , ברבור שחור, המבול , אמא ואת הלוויתן( לצערי יש לי עוד להשלים) ,
ובשנים האחרונות נראה שהוא בירידה גם המבול וגם אמא לא היו משהו |(שאמא היה גרוע ) , הלוויתן היה יותר טוב והבנתי מה אהבו בו , אני פחות התחברתי אבל כן הבנתי את האהבה.
ארונוספקי לא עשה סרט כמו נתפסו על חם עד היום, בלי פילוסופיה בכלל בלי משמעות החיים בלי ריקנות של החיים , פשוט סרט מאפיות בסגנון האחים כהן .
כמו שנאמר אוסטין באטלר משחק ממש טוב בסרט והשאר גם טובים גם אם התפקיד שלהם קטן יותר .
אבל מה שהכי אהבתי בסרט בנוסף למה שנאמר בתגובות ובביקורת זה שאין חלקים מיותרים, אין חלק בסרט מיותר מהרמות הקטנות ביותר וזה מאוד מרשים אותי אני לא חושב שיש הרבה סרטים כאלו שאני יכול להגיד דבר כזה .
אני כמעט מתבאס לספר כמה נהניתי מהסרט הזה
כיוון שמכל הבמאים "הנחשבים" שפועלים היום, ארונופסקי הוא ללא ספק השנוא עלי. הסיבה היא שלמרות המיומנויות הטכניות שלו, העולם שלו במרבית הסרטים לא רק קודר להפליא, לרוב בצורה מוגזמת, אלא שהסבל והיסורים שהדמויות שלו עוברות הם לא תוצאה של טעויות או סתם מזל רע – הוא תהליך הכרחי ודטרמיניסטי שהן נדרשות לצלול אליו כחלק כתהליך היטהרות. בקיצור, ארונופסקי מספר את הסיפור של ישו שוב ושוב בדרכים שונות. מלבד סרט אחד ("המתאבק" הנהדר), שאר הסרטים שלו נפלו אצלי על הספקטרום שבין מכעיסים לאיומים ממש (אני מסתכל עליך, "אמא!").
אבל "נתפסו על חם" הוא סיפור אחר לחלוטין – אפשר למצוא בו שרידים של התענגות-הסבל של אורונופסקי (למשל, בחזרה שוב ושוב לטראומה המכוננת של הגיבור), אבל לשם שינוי יש לנו גיבור שאמנם סובל הרבה, בעיקר בשל מזל רע אבל במידה מסויימת משלם על טעויות שלו, אבל המטרה שלו בכל רגע נתון היא להיחלץ כמיטב יכולתו מהסיטואציה אליו נקלע ולהרים את הראש מעל המים. ולא פחות חשוב, זה גיבור נהדר ומעורר הזדהות, שכל מפגש שלו עם דמויות המשנה (שרובן מחווירות לעומתו) מאירה משהו על הדמות שלו. ובעיקר, אחרי שני שצפיתי לאחרונה בשני סרטים עם אקספוזיציה ארוכה הרבה יותר מדי (קרב רודף קרב ו"The Lost Bus" הנוראי), היה מרענן לראות סרט שזורק אותך במהירות לתוך העולם שלו ונותן לך ללמוד תוך כדי תנועה. ודי מדהים לראות את ארונופסקי מצליח לעשות סרט כיפי בלי רגעים מתים שנע בקצת מסחרר.
הסרט הזה בעיני כן מזכיר קצת את הסרטים של גיא ריצ'י, לפחות בגלריית דמויות המשנה הצבעונית, אבל בניגוד לסרטים של ריצ'י למעשים כאן יש השלכות, והמוות הוא לא מוות של משחקי מחשב אלא אירוע כואב שמשאיר טראומה. מצד שני, הסרט לא שואף לעומקים הפילוסופיים ואפיון הדמויות של האחים כהן, ורוב הדמויות כאן, חוץ מהדמות הראשית, נשארות די שטוחות.
ולסיום, רגע קטן של אנכרוניזם – הסרט מתרחש בניינטיז – מה שעוזר כמובן להעלים את הסמארטפונים ומצלמות המעקב שהם הכאב ראש של כל סרט מתח – אבל הדמות של מאט סמית משום מה מזכירה את ה-idles (שעשו את מרבית הפסקול של הסרט) בשמם. מהפסקול, אגב, לא תוכלו להנות בספוטיפיי כי ה-Idles הצטרפו לחרם על ישראל.
היי, "האוטובוס האבוד" נהדר
חוץ מזה, בגדול מסכים עם מה שכתבת.
ונתינת מקום ראוי למוות תמיד ראויה לשבח (אם כי לגבי עשרות הניצבים האחרים שנקצרים כאן ארונופסקי לא הכי עקבי. אין לי טענות כלפיו, זה הז'אנר).
מודה שראיתי שעה מתוך הסרט הזה, שבה פשוט לא קרה כלום
כאילו, אנחנו יודעים על מה הסרט, אז למה לוקח לו 50 דקות להגיע לסיטואציה הבסיסית שממנה אנחנו צריכים להתחיל? ואם הוא כבר לוקח את הזמן למה בשעה הזו אנחנו לא לומדים שום דבר מעניין על הדמות הראשית או על כל דמות אחרת (אנחנו כן לומדים שהוא בן 44, ונאלץ לעזוב את התיכון כדי לטפל בבן שלו, שהיום בן 15 – מה שאומר שכל מי שקרא את התסריט גם נרדם בדרך)
ולגבי ה"נתינת מקום ראוי למוות"
רוב מקרי המוות של הדמויות ה"טובות" ב"נתפסו על חם" עצובים, חלקם עצובים מאוד, ובעיקר הסרט מצליח להראות שלגיבור איכפת מהם ושהוא הוא לא הופך לאדיש לדם תוך רגע כמו חלק מהגיבורים בסרטים כאלו.
ואגב, ה"נתינת מקום ראוי למוות" הזכירה לי את המהלך העלילתי של "עם הגב לקיר", ואת מה שכתבת עליו שנגע מאוד לליבי.
שוב, אני מסכים
אבל טוב שהבאת את "עם הגב לקיר" כי הוא בול הנקודה שכתבתי בסוגריים בהודעה הקודמת: ס. קרייג זהאלר המחיש שגם מוות אגבי לחלוטין הוא מוות. ארונופסקי לא הלך לשם – מי שמת אצלו בצורה "מורגשת" הוא אולי בקושי דמות אבל בהחלט קשור לסיפור הראשי. וכאמור, אני יותר מסבבה עם זה במסגרת הז'אנר – והלוואי שכמו שכתבת יוצרים אחרים יקפידו לפחות על הדמויות הראשיות (והמשניות) כמו שארונופסקי עשה.
אבל לומר על קרב רודף קרב אותו דבר(שעה שבה לא קורה כלום)
(ל"ת)
האקספוזיציה של קרב רודף קרב ארוכה מדי
אבל יש בה אקשן, ומרדפים ובגידות ותהפוכות רגשיות ומוות ופרידות – זה בכלל קרוב לחמישים דקות ראשונות ומתישות של סרט קצר בהרבה
המשפט שלך בסוגריים הצחיק אותי נורא
לא הבנתי את זה בזמן אמת. פאדיחה יפה של התסריט.
אבל אני עדיין בעד הסרט. המקום לפרט על זה הוא לא כאן בביקורת על סרט אחר ולא קשור, אולי תהיה ביקורת – אם כי לא בסבירות גבוהה (למען הסר ספק, אני לא חושב שהוא איזה יצירת מופת אבל כן יעיל מאד במסגרת ביצוע קלישאות של סרטי אסונות).
זה רק כי לא שאלת כמה זמן הוא בן 15
ובכך מנעת מעצמך את הגילוי שזה בעצם סרט ערפדים
ראיתי כמעט כל סרט של ארונפסקי
ואני באופן כללי מאוד אוהב את הסרטים שלו- ברבור שחור, רקוואין לחלום ואני אפילו יכול להבין למה אהבו את הלוויתן למרות שאני פחות התחברתי.
הסרט נתפסו הוא הסרט הכי טוב שלו בשנים האחרונות(מאז המבול שגם היה נחמד לדעתי) , הסרט מתרחש בשנות ה90 והוא בהחלט נראה כמו סרט שנעשה בשנות ה90(תחילת האחים כהן כזה) , אבל מה שהכי אהבתי בסרט הזה הוא שאין שום דבר מיותר , אין שיחה או מעשה שמישהו עושה שאין לא חשיבות בהמשך , אני לא זוכר סרט כל כך יעיל שכל מה שקורה בו רלוונטי ושכל דבר חשוב ולא סתם להעביר את הזמן.
אני גם מסכים לגבי קרב רודף קרב שהוא ארוך באופן מיותר .
אתה סתם מקנא
שלא שמעת על האלבום הראשון של איידלס (טפי אנטישמים וכו') שהם הקליטו כשהם היו בני 10, אותו הם הפיצו ל-4 אנשים בניו יורק עד שהם החליטו שיום אחד הוא יהיה פסקול לסרט ורק חיכו להזדמנות הנכונה.
שני חלקים
הסרט כסרט אקשן: וואו אילו סצינות מרדף, ראיתים איך מצלמה עושה ווווושששש……. דרך ה……. ואיך האנק יוצא מה-…. כש……… ואוו זה כל כך מגניב.
הסרט כסרט מוסר:
ספוילר לסרט הזה והנסיכה והצפרדע
.
.
.
.
היי עם נפלתם בצרה ואתם לא רואים איך לצת ממנה תחפרו את עצמכם יותר עמוק כי כולם מנייאקים בכל מקרה ואתה רוצה להיות המאנייאק האחרון בחיים. כי ברור שזה מה שמדאם אודי התכוונה כשאמרה שצריך לחפור טיפה לעומק טיאנה פשוט לא הבינה טוב, הראי האנק קיבל מילולית חוף ים ושמש לעד והיא צריכה לעבוד בשביל זה
סרט לא מדהים אבל הרבה אלמנטים נהדרים.
הכי בלט לי הוא עיצוב התפאורה שמצליח להיות מקורקע במציאות אבל גם להרגיש גדול מהחיים וכמו תפאורה של מחזה אורבני שיצא משליטה. הכריזמה של אוסטין באטלר. והעריכה הקצבית והנהדרת. אבל לא סרט פשע מוסר כמו שהאחים כהן היו עושים פעם (צומת מילר, פארגו וכו)