ההחלפה

Changeling

בימוי: קלינט איסטווד
תסריט: ג'יי. מייקל סטרז'ינסקי
משחק: אנג'לינה ג'ולי, ג'ון מלקוביץ', ג'פרי דונובן, קולם פיורה, גתלין גריפית'

כשכריסטין קולינס (אנג'לינה ג'ולי) יצאה כמידי בוקר לעבודתה כמפקחת במרכזיית טלפונים בלוס אנג'לס, היא הניחה שה-10 במרץ 1928 הוא סתם עוד יום. עם תום העבודה, האמינה כריסטין, היא תחזור הביתה, שם יחכה לה ילדה הקט וולטר, יתן לה חיבוק אוהב, יאכל איתה ארוחת ערב וירדם לצלילי תסכית הרדיו החביב עליו. אוי, הם גדלים כל כך מהר.

למישהו, סליחה על הקלישאה, היו תכניות אחרות לאותו יום. כאשר כריסטין חוזרת הביתה, בנה החד הורי אינו נראה בסביבה. פניה למשטרה מניבה את התגובה שכל צופה בסרט על נעלמים יודע לצטט, "לא מטפלים במקרים של ילדים נעדרים במשך 24 השעות הראשונות". אבל השעות עוברות, וגם המשטרה מתחילה בחיפושים. מעבר לחובה שאמורה להיות מוטלת עליהם, ראשי המשטרה מקווים שפתירת המקרה בזריזות ויעילות תביא לפרסום חיובי לאחר חודשים של מטחי האשמות מצד התקשורת בדבר שחיתות ואלימות מוגזמת של כחולי המדים.

חודשים לאחר מכן, מודיעה המשטרה על מציאת האבדה. כריסטין מגיעה לתחנת הרכבת, מלווה בעשרות כתבים וצלמים, לאיחוד מחודש עם וולטר הקט. הבעיה היחידה שמתעוררת היא שהוא לא וולטר. נכון שלילד יש שלייקעס ותספורת של ילד טוב ירושלים, בדיוק כמו בתאור של וולטר, ושכמוהו יש לו שיער חום והוא באותו גיל בערך, אבל הוא לא הבן שלה. עניין מינורי, נכון, אבל ככה הן אמהות, קטנוניות.

קפטן ג'ונס (ג'פרי דונובן), האחראי על ניהול החקירה, מנסה למנוע מבוכה ומשכנע את כריסטין שהיא מבולבלת מהתרגשות וכדאי לה לקחת את הילד הביתה ולנסות אותו לכמה שבועות, לראות אם הוא מתאים לסלון. כריסטין עושה זאת, אך מתעקשת להמשיך ולהבחין בראיות לכך שהחזירו לה את הילד הלא נכון. קודם כל, הילד החדש נמוך מוולטר בשמונה סנטימטרים. הוא גם נימול ו… אה נכון, לא וולטר!

כאשר ג'ונס מוסיף לא להודות בטעות ואף מביא "מומחים" שיבדקו את האם והילד, מתחילה כריסטין לאסוף עדויות נוספות. הכומר גוסטב בריגלב (ג'ון מלקוביץ'), המנהל מזה זמן מה קמפיין כנגד השחיתות במשטרה, מצטרף אף הוא למאבק ומוסיף עניין תקשורתי בפרשה. קפטן ג'ונס מבין שאין לו יותר מדי ברירות. או שיודה בטעות ויחדש את החיפושים, או שידאג לפגוע באמינותה של כריסטין ולשלוח לה מסר שלא מתעסקים עם משטרת לוס אנג'לס. מכיוון שיש לו מספיק האשמות להדוף גם בלי שערוריית וולטר קולינס, ג'ונס מורה על "קוד 12" ומסלק את כריסטין מעין הציבור. עדיף לוותר על האמא מאשר על הפרסום החיובי שהביאה השבת הילד האובד, אחרי הכל. אבל העסק, כמובן, לא נגמר כאן.

כבר מהתמונה הראשונה, רואים שנעשה שימוש חכם בתקציב הסרט. השחזור התקופתי של לוס אנג'לס בשנות העשרים המאוחרות משכנע, החל מהחשמליות והמכוניות הקלאסיות שממלאות את כבישי העיר וכלה בגלגיליות ובהתקן דמוי השפופרת (גרסה ראשונית של טלפון נייד?) בהם מצוידת כריסטין במקום עבודתה. התסריטאי ג'יי. מייקל סטרז'ינסקי ('בבילון 5') חקר לעומק את התקופה ואת פרטי המקרה האמיתי עליו מבוססת עלילת הסרט, והכניס לפי הדמויות את הסלנג ועולם המושגים המתאימים, או לפחות כך זה נשמע באזני ההדיוט שלי.

ובכל זאת, סטרז'ינסקי פישל. אף על פי שהסרט עוקב ברובו אחר התנהלות האירועים האמיתיים (להוציא איחוד מספר דמויות לאדם אחד פה ושם מטעמי נוחות), הדיאלוגים שכתב לא נשמעים מציאותיים. כשוולטר שואל את אמו על אביו והיא עונה שהוא ברח כי יחד עם וולטר הגיעה חבילה של משהו שנקרא "אחריות", זה נשמע יותר מדי כמו, נו, כמו שורה בסרט הוליוודי. כך גם החזרה על המוטו "לעולם אל תתחיל קרב, אבל תמיד סיים אותו" שכאילו נכתבה במיוחד בשביל הפוסטר.

עוד בעיה היא שהסרט נמשך שעתיים ועשרים דקות, והסיפור המרכזי לא מספק די בשר למלא אותן. דווקא הסיפורים המשניים שמתפצלים ממנו הרבה יותר סקסיים מהמאבק של כריסטין. דמות ראשית שטוחה שתמיד צודקת וזורקת משפטי מחץ מהשרוול מפריעה לסיפור להתמקד באנשים שהיו הופכים אותו למותח בהרבה. לדמויות המוצגות באור שלילי יש סיפורים הרבה יותר מעניינים, מהם ניתן גם ללמוד על הצדדים הפחות פוטוגניים של התקופה ולא רק על מגוון הכובעים הפרחוניים שהיו זמינים לנשות קליפורניה.

אולי אנג'לינה ג'ולי פשוט לא מתאימה לתפקיד. אני יודע שנכתב רבות בשבחה בתפקיד כריסטין, אבל קשה לקבל אותה כאם חד הורית שסובלת מקשיות הלב המשטרתית כשהיא נראית כאילו יצאה מקטלוג אופנה. לא שכריסטין צריכה להיות מכוערת, אבל ליהוק אחד הפרצופים הנערצים בעולם לתפקיד אישה קשת יום צריך להצדיק את עצמו ביכולת משחק. כל הזמן חיכיתי לאיזו סצנת שיא שתוציא ממנה את הופעת חייה, והסצנה הזו לא באה. אני מבין שמאוד קשה לאנג'י לגלם אישה שלא רוצה לאמץ ילד, אבל ההופעה שלה נשארת בינונית לכל אורך הסרט.

את 'ההחלפה' היה אמור במקור לביים רון האוורד, והוא גם זה שאישר את התסריט לפני שהחליט להפוך למפיק ולהעביר את שרביט הבימוי לקלינט איסטווד. לצערי, הסרט נראה יותר כמו עבודה של האוורד, מאשר של הקלינט. אותם קיטש ומשפטי מחץ לא אמינים שהפריעו ב'אפולו 13' ו'נפלאות התבונה' נמצאים גם כאן, ומונעים מהסרט להפוך למשהו מעבר לעלילה צפויה מקושטת בעיצוב תקופתי מרשים. גם הבימוי חסר כל ייחוד – עד כדי כך שחשדתי שהווארד עצמו ביים את הסרט, ורק הדביק "קלינט איסטווד מציג!" לקרדיטים בשביל הפרסום. כל זה מייצר סרט שהוא בסדר, אבל בהחלט לא ייחודי או מבריק: מוצר פרווה לחימום במיקרוגל.

אני במקום איסטווד הייתי מבקש שינקו את התסריט והדיאלוגים מהקלישאות, ירחיקו את מוקד העלילה מכריסטין המדוגמת מדי לטובת סיפורים יותר מאתגרים, ואומר לרון האוורד לחזור אלי כשיהיה לו תבשיל עסיסי ומיוחד ששווה את ארבעת האוסקרים שלי, שבינינו, מנצחים בקלות את השניים שלו.