צ'רלי בממלכת השוקולד

במקור: Charlie and the Chocolate Factory
במאי: טים ברטון
תסריט: ג'ון אוגוסט
על פי ספרו של רואלד דאל
שחקנים: ג'וני דפ, פרדי היימור, דייויד קלי, דיפ רוי, כריסטופר לי, הלנה בונהאם קארטר

חווית הצפייה שלי נפתחה במטח פופקורן מרשים מכיוון חבורת זבי חוטם רווי ג'ל לשיער, שישבו חמש שורות מתחתי. החלל בינם לביני הכיל כמה צופים (המוכרים בעיקר מרשימת הקשר של כתה ה'1) שעברו משורה לשורה תוך דריכה על כיסאות ושבירת שיאים ווקאליים, וזאטוט שהקפיד לא להשאיר את הפה סגור מספיק זמן כדי שעין בלתי מזוינת תצליח לקלוט את המאורע. בשלב זה, כפי שהפיקחים ביניכם כבר ניחשו בעצמם, התחלתי לרחוש איבה עזה כלפי אותו גזע ננסי והיפראקטיבי שמסתתר מאחורי הכינוי "ילדים". ובכל זאת, למה שראיתי חצי שעה אחרי זה ב'צ’רלי בממלכת השוקולד', שום דבר לא הכין אותי.

האימה! הזוועה! הזעזוע! מתחת לאף שלנו צומח עם של שדי תופת מרושעים ודוחים בלי ידיעתנו. הם מכורים לטלוויזיה, הם סנובים, הם נצלנים מלידה. הם רוצים סוסי פוני, בשם אלוהים! ובנוסף לכל, הם טיפוסים מפחידים למדי, אחד-אחד. איכסה פיכסה. אני לא אתפלא אם הורים שיצאו עם בניהם יקיריהם לסרט, עשו בדרך חזרה עצירת ביניים קלה ביאור כדי להשליך לשם ילד או שניים. אני לא אתפלא – בעיקר כי ההורים מ'צ’רלי בממלכת השוקולד' היו עושים דבר דומה בלי לחשוב פעמיים. גם הורים, על פי הסרט, הם לא בדיוק מה שהייתם רוצים שיגדל אתכם. כמובן, יש גם יוצאים מן הכלל פה ושם, למשל משפחת באקט דלת הממון אך העשירה באהבה. צ’רלי באקט הוא מלאך קטן, צנוע ומתחשב שמורעף באהבה מהוריו, סביו וסבותיו, אתם הוא גר בצריף רעוע ועקמומי. בחדרו המתפרק חולם צ’רלי חלומות תמימים וחפים מחומרנות על ווילי וונקה ומפעל השוקולד הנפלא והקסום שלו. יום קודר ואפלולי אחד, החלום הזה הופך למציאות, וצ’רלי זוכה ביום סיור מיוחד במפעל השוקולד של וונקה, יחד עם עוד ארבע מפלצות שטניות באריזה קומפקטית.

כיוון שצ’רלי לא צווח, לא הורס ולא צועק, קשה מאוד לשים אליו לב בין האטרקציות ההזויות שמציע המפעל, כך שהעלילה עוברת להתרכז בוונקה (ג'וני דפ), המנהל והמייסד, שמצליח להיות מוזר עוד יותר מהמפעל עצמו. מאובזר בחיוך מצמרר וקול ילדותי ושבור, וונקה נראה, איך לומר, כטיפוס שהלם חשמלי באונה זו או אחרת היה עושה לו רק טוב. דפ, שמגלם את המטורף, מצליח להצחיק, אבל עוד יותר מזה, הוא מפחיד. בהדרכתו עוברת הקבוצה סיור מטורף בעולם פסיכי ומשונה שחוקי הפיזיקה, המוסר או ההגיון זרים לו. מפעם לפעם, מקבלים החלאות הקטנות מה שמגיע להם, ונחשפים להשלכות שטיול בחלום סוריאליסטי עם פסיכופט על פרוזאק גורר אחריו.

עלילת הסרט נשארת רוב הזמן נאמנה למקור הספרותי והמוערך של רואלד דאל, 'צ'רלי והשוקולדה', וכאשר יש סטייה מהמקור, היא רק לטובה. הדוגמא הבולטת ביותר היא השינוי שעבר ווילי וונקה, שמדמות המבוגר בעל חכמת החיים בספר, הפך בסרט לילד-מבוגר חיוור ומסכן, מה שהופך את הסרט מסונטה לערכים הישנים והטובים, לטקסט פחות נפוח ויותר כיפי. הקולגות של צ’רלי במסע עדיין חוטאים בתחרותיות, השמנת יתר והתמכרות למשחקי וידאו, אבל גם המבוגרים, ו-וונקה המעניש, לא מוצגים באור מחמיא הרבה יותר. שינוי נוסף הוא הוספת סיפור רקע לווילי וונקה – מסתבר שהוא היה בנו הקט של סארומאן – שמבקש לבאר איך ילד ממוצע לחלוטין הופך לקוקטייל של הווארד יוז ואיתי שגב. היתרון הגדול שבקטעים האלה הוא שהם מהווים קונטרה למסרים השמרניים של הגרסה הספרותית המציגה את הטלוויזיה והממתקים בתור צורתו הגשמית של הרוע, ומפילה את האחריות על התנהגות הילדים דווקא על ההורים שלהם. מסר לא חינוכי בפני עצמו, אבל עדיף מאות מונים על המוסר המעוות של המקור.

טים ברטון, הבמאי שאף מבקר שפוי לא היה מעיז להזכיר את שמו רק בפסקה החמישית של הביקורת, עשה בסרט עבודה שהיא כמעט מעולה. כמעט. השילוב של דאל ודאלי, הצבעים הפלורוסנטיים והארכיטקטורה המאיימת של המפעל הופכים את מפעל השוקולד לממתק בפני עצמו. העובדה שהוא מצליח להוציא ניואנסים דקים מדמויות מוגזמות מטבען ראויה להערכה, והרגעים הקטנים והמופרעים שלו – שהצטברו בכמה שנים של יצירת סרטים בוגרים או סתם סטנדרטיים – הופכים את החוויה לשווה ביותר. האנשים שייהנו מהסרט יותר מכל הם מעריצי ברטון לשעבר שתהו לאן נעלם הסגנון שאפיין את סרטיו המוקדמים. אולי דווקא עקב כך, העיבה מעט על ההנאה שלי ההרגשה המעקצצת מאחורי הקודקוד, שכבר ראיתי דברים דומים לזה. הקטעים המוזיקליים נפלו, אמנם לעיתים רחוקות, לנעימות שנשמעו ממש כמו 'המספריים של אדוארד' ו'הסיוט לפני חג המולד'; חלק ממגוון המניירות הרחב של ג'וני דפ ראיתי כבר ב'סליפי הולו' ואד ווד'; ואת התימות בנוגע למקומו של החריג בחברה יצא לי כבר לראות ב'ביטלג'וס' ו'באטמן'. ו'אד ווד'. ו'המספריים של אדוארד'. ו'כוכב הקופים'. וכל סרט שטים ברטון ביים, הפיק או נשף לעברו, בעצם.

את הטוב ביותר שמרתי לסוף: דני אלפמן, שהלחנים שלו תרמו מעל ומעבר ליצירות של ברטון ובכלל, והפך סתמי יותר ויותר איפשהו באמצע שנות התשעים, חוזר בסרט הזה בקאמבק מעורר קנאה ומספק פסקול מרנין. הוא גם מדבב את האומפה לומפ'ס, עובדיו הצייתנים של וונקה (המגולמים כולם על ידי שחקן אחד, דיפ רוי, שנראה משונה גם כשהוא לא משובט 165 פעמים) בחמישה שירים שמילותיהם לקוחות ישר מתוך הספר של רואלד דאל, והוא עצמו הלחין בכשרון רב. כל שיר הוא מחווה לסגנון מוזיקלי אחר, לפעמים אפילו להרכבים ספציפיים. לו הייתי אלפמן.

ברור ש'צ’רלי בממלכת השוקולד' מנסה לרגש או להוציא את צופיו מהאולם עם הארה לגבי החיים. אבל הוא לא ממש מצליח. ג'וני דפ, שניסה כנראה להיות מוזר ומצחיק, נחל מידת הצלחה כלשהי בשניהם, אבל נראה בעיקר חולני. ובכל זאת, צ’רלי בממלכת השוקולד הוא סרט כיפי, מוזר, מלא ברגעים מיוחדים, תוספות נהדרות לגרסה הספרותית, ואכזריות שלא הרבה סרטי ילדים היו מתענגים עליה. ומעל כל זאת, האומפה-לומפה משגעים. וזה לא אני אמרתי, זה אח שלי אמר. מצד שני, מי בכלל רוצה להקשיב לפרזיטים הקטנים והמרושעים האלה? ילדים, באמת.