הילדים של מחר

במקור: Children of Men
במאי: אלפונסו קוארון
תסריט: אלפונסו קוארון, טימותי ג'. סקסטון
על פי ספרה של פ. ד. ג'יימס
שחקנים: קלייב אוון, ג'וליאן מור, מייקל קיין, קלייר-הופ אשיטי

תמיד רציתי להגיע לעתיד. אם להתחכם, ניתן לומר שכבר הצלחתי, כי עברו שלוש שניות מאז שכתבתי את המשפט הקודם. אבל אני מתכוון לעתיד הרחוק יותר: נגיד, 2050. כי אולי ב-2040 ימציאו חיסונים נגד האיומים הגדולים על בריאותנו – סרטן, נזלת, פוליטיקאים – שאני אוכל להביא להווה; יותר מזה: שנת 2050 תהיה אחרי טקסי האוסקר של 44 השנים הקרובות, וכשאחזור להווה וישאלו אותי מי יזכה בהם, אוכל לגלות לכולם: "מצטער, לא טרחתי לברר, זה לא מעניין אותי". מצד שני, הביקור בעתיד עלול להיות מדכא, מבחינת ידיעת גורלו של ההומו סאפיינס. כלומר, אם זן תבוני ממציא דבר כמו מערכת לניתוב שיחות ומשתמש בו, הרי שיש לו נטיות אובדניות גלויות, נכון? אז לכו תדעו מה נעולל לעצמנו בהמשך. כי הנה, ראו מה קורה ב'הילדים של מחר'.

בשנת 2027, בניגוד לתקוותינו, העולם אינו עסוק באכיפת עונש מוות לספאמרים – אלא במגפת העקרות הכלל-עולמית שהחלה ב-2009, מאז לא נולדו עוד תינוקות. מקור התופעה מעולם לא התגלה; האנשים הצעירים ביותר הם בני 18, וכשימותו, האנושות תיכחד. נראה שרוב אוכלוסיית העולם לא הולכת לקולנוע בזמן החופש הגדול, כי במקום לשמוח שאין יותר ילדים, כולם מתבאסים. בהעדר עתיד קולקטיבי לחיות עבורו, מתערערים יסודות החברה. חלק מהאנשים נסחפים לאווירת "אכול ושתה כי מחר נמות", שמעודדת אלימות ופריקת עול; אחרים פונים לכתות דתיות, שקוראות לאנשים לכפר על חטאיהם (ככל שרואים בסרט – על ידי לבישת שכמיות פלסטיק צהובות ומכוערות נורא). משתרר כאוס גלובלי, ובריטניה הופכת לדיקטטורה. גל של פליטים מארצות אחרות מציף את המדינה, והשלטון כולא אותם במחנות ריכוז ומאחורי גדרות הפרדה. הם נחשבים לאיום על היציבות השברירית, אם כי הסיבה האמיתית היא כנראה 'המבטא המזעזע של הזרים המלוכלכים האלה'.

חשוב לציין שהזמן שלקח לכם לקרוא את הפסקה האחרונה, הוא בערך הזמן שמוקדש בתחילת הסרט לתיאור המצב הנ"ל. 'הילדים של מחר' מתרכז בתיאו (קלייב אוון), בריטי מבוגר למדי, שעובד במשרד ממשלתי כלשהו. בעולם שאיבד את שמחת החיים שלו, תיאו עדיין מתבלט עם רמת דפרסיה של ישראלי שרואה חדשות. היחיד שמעלה על פרצופו של תיאו משהו שדומה לחיוך, בלי לדרוך לו על הרגל, הוא חברו ג'ספר (מייקל קיין). ג'ספר הוא מעין היפי מזדקן, שחי בבקתה באמצע היער, ושומר על אופטימיות על ידי אמונה עמוקה בכוח המיטיב שתמיד סיפק לאנשים סעד רוחני – סמים קלים.

כל זה משתנה כשתיאו מקבל בקשה מפתיעה מג'וליאן (ג'וליאן מור), חברתו לשעבר, וכיום מנהיגת המחתרת הלוחמת במדינה הטוטליטארית. ג'וליאן רוצה שתיאו, באמצעות קשריו בביורוקרטיה הממשלתית, יעזור לה להבריח מחוץ לבריטניה פליטה צעירה בשם קי. מסיבות שונות, תיאו עדיין מרגיש מחויב לג'וליאן, אז הוא מסכים. כנראה הוא לא ראה אף פעם מותחן אפוקליפטי, אחרת היה יודע מה יקרה: מתברר שקי נושאת עימה תגלית מדהימה, בעלת השלכות חברתיות ופוליטיות עצומות. ומרגע שהוא מסכים ללוות את הנערה, תיאו יוצא למסע בריחה נואש, שבמהלכו הוא צריך להתמודד עם המשטר, המחתרת והפליטים, כדי להביא את קי לחוף מבטחים.

אלפונסו קוארון ('הארי פוטר והאסיר מאזקבאן') פשוט יודע לכתוב ולביים סרטים. קודם כל, הוא בונה מצוין מתח: ב'הילדים של מחר' יש מרדף קולנועי איטי במיוחד, שבו קלייב אוון דוחף מכונית כדי להתניע אותה והרעים רודפים אחריו ברגל. זה ריגש אותי יותר מהנסיעה ההיא באוטוסטרדה, ב'מטריקס 2'. יש לקוארון גם הברקות סגנוניות: כשמתחולל קרב רחוב אכזרי במחנה פליטים, ואנשים נפצעים קרוב למצלמה, התמונה מתמלאת ברסס של טיפות אדומות. ואם הזכרתי דם, האקשן והאלימות ב'ילדי המחר' אינם בידור או כוריאוגרפיה. בסרט הזה, אנשים שחוטפים כדורים מתמוטטים כמו ערמות סמרטוטים, ומתים מכורבלים בבוץ. ולא רק אנשים סתם – לפעמים נדמה שקוארון רק מחכה שהצופים ייקשרו באמת למישהו, לפני שהוא מתפגר לפתע. תכסיס פשוט, אבל אפקטיבי כשהוא מבוצע כמו שצריך.

והכי חשוב: קוארון יודע לשנות קצב ואווירה. הרבה יוצרים לא מבינים כמה חשוב לתת לקהל הפוגות בין שיאים מותחים ורגעים מדכאים. קוארון, לעומת זאת, משלב סצינות שקטות בין הקטעים שבהם תיאו נלחם בכל העולם; או למשל, הוא לוקח זמן להראות מנוחה רגעית של תיאו וקי בבית ספר נטוש והרוס, שמבהירה בלי מילים מה האנושות איבדה כשהפסיקו להיוולד ילדים. וזה בלי להיכנס בכלל לרמזים הבוטים והפרובוקטיביים של הסרט על פערים חברתיים והיחס המערבי לפליטי העולם השלישי, או הפלירטוט המופגן עם מיתוסים נוצרים. בקיצור, קוארון הפך בזאת מ"במאי שאני רוצה לראות את הסרט הבא שלו", ל"במאי שאני אתחיל לחפש סרטים קודמים שלו כדי לראות אותם".

גם לשחקנים מגיעה מילה טובה. קלייב אוון בנה אצלי לאט לאורך הסרט את ההזדהות עם הדמות האפורה שלו, ג'וליאן מור משחקת נהדר כרגיל, ומייקל קיין היה ונשאר, בעיני, תמצית הקוליות הבריטית. קלייר הופ-אשיטיי, שמגלמת את קי הצעירה, אולי פנתה לקריירת משחק רק כדי להוכיח שאפשר להצליח גם עם שם כמו שלה, ועדיין יש לה רגעים מוצלחים. גם לדמויות המשנה יש תמיד משהו שהופך אותן לתלת ממדיות, בין אם אלה תרגילי היוגה הכושלים של חברת המחתרת מרים, או המנהג המשעשע של סיד, השוטר חסר המצפון, לדבר על עצמו בגוף שלישי (ג'ימי?).

עם זאת, אל תקבלו את הרושם שאני ממליץ לכל אחד לרוץ לראות את הסרט. קחו בחשבון ש'הילדים של מחר' הוא סרט מדכא, מלא רגעים אלימים וקשים, ובמידת מה אלו חוזרים על עצמם ומייגעים. כאילו כדי לתסכל עוד יותר, סוף הסרט קטוע ואין בו הרבה תשובות. גם הצד הויזואלי מצטרף למתקפת הדיכאון הכללי, ומי שאוהב את העתיד שלו נוצץ ומלוטש עתיד להתאכזב. ברמה הרעיונית, נדמה שקוארון התפזר וניסה לעסוק בכל כך הרבה דברים – הקשרים בין בני אדם, הרצון האנושי מול הגורל העיוור, סוגיות חברתיות ופוליטיות, תקווה וגאולה, ומה לא – עד שהוא קצת הלך לאיבוד.

אהבתי את 'הילדים של מחר' ולדעתי, למרות מגרעותיו, הוא סרט טוב מאד ושווה צפייה. יש לי רק בעיה אחת: משום מה, אחרי שראיתי אותו, אני קצת פחות להוט לדעת מה יקרה בעתיד.