בתי הקולנוע אשכרה נפתחים: הנה מה שאפשר לראות בהם

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 24 במאי 2021Posted in: הגיגים
מ"טנט" ועד "שיגועים ודרקונים" - כל הסרטים שיקבלו את פנינו כאשר בתי הקולנוע יפתחו שוב פעם.

שנה וחודשיים בערך אחרי שהם נסגרו, בתי הקולנוע הולכים להיפתח. כנראה. אם צבא הטיגריסים הבלתי נראים לא יתקפו, או משהו.

בכל מקרה, כמו כל דבר, גם כאן יש לצד שמחה גדולה כמה סימני שאלה: מכיוון שבתי הקולנוע גררו את הרגליים שלהם בפתיחה, נראה שהשבוע הראשון מתמקד בעיקרו ב"הנה כל הדברים שממש היינו יכולים להקרין כבר!", מה שאומר בעיקר הזדמנות לחובבי חוויית הצפייה בסרטים "כמו שצריך" יותר ממי שרוצה "הזדמנות ראשונה וחד פעמית לראות סרט כלשהו". פרט ל"בגידה" הישראלי (וגם עליו בהמשך), בעצם, אני חושב שכל הסרטים שיוצאים כרגע בקולנוע ניתן לראות באפיקים… נקרא להם "אחרים".

המתווה שהוביל לפתיחה הוא איזשהו יציר פרנקשטיין שמאפשר הקרנות מסוימות בתו ירוק (כלומר, למחוסנים), והקרנות מסוימים בתו סגול (כלומר, לילדים ו/או אנשים לא מחוסנים). לאנשים שמאוד נלחצים מהמגפה אני לא בטוח שכל העסק הזה מאוד מושך, אבל בהתחשב בכך שכל ענייני התו הירוק והסגול יתבטלו בשבוע הבא, והתחושה בציבור הרחב מתחילה להיות "אוי נו יאללה יאללה" – זה מה יש. כמו שאפשר לראות ברוב המקומות הומי האדם ברחבי הארץ – אל תצפו להרבה מסכות.

בכל מקרה, רשימת הסרטים שלפנינו מחייבת כמה שאלות, כמו "מה קרה ל"אב" שאדרי קידם כזוכה האוסקר ואז הוא באמת זכה בשני סרטי אוסקר אבל נראה שזה בכל זאת לא הספיק לו?" (עריכה: ייצא ב-24.6) או "השם ישמור, יש כל כך הרבה סרטים ישראליים מרתקים ומסקרנים שמחכים להפצה, איך דווקא קיבלנו את "בגידה" כסנונית הראשונה לקולנוע הישראלי?" או "בחייאת, לא הייתם יכולים לפרגן באיזה בכורה אחת בסופ"ש הראשון במקום לרוקן מחסנים?"

אבל זה מה יש, ועם זה ננצח. אז לנוחיותכם, ולמיטב הבנתנו, הרכבנו רשימה שככל הנראה תשתנה מלא פעמים מהרגע שאני כותב את המשפט הזה (יום ראשון, 12:51) ועד שהסרטים האלה יגיעו אל המרקע (נראה שיש כבר הקרנות מיום שלישי). נתחיל עם הסרטים שכתבנו עליהם משהו, נעבור על הסרטים שראינו אבל לא כתבנו עליהם, נמשיך לסרטים שיצאו השבוע ואין לנו מושג מהם ונסיים בהצצה למה שככל הנראה יהיה בשבועות הקרובים.

סרטים עם ביקורות

וונדר וומן 1984 – "התמות יפות והכוונה טובה, אבל כאמור, זה סיפור קומיקסי, מוגזם ולרגעים מטופש, וזאת קצת בעיה כשצריך להעביר מולו לא פחות מ-151 דקות. אישית לא השתעממתי ממנו והוא גם לא עיצבן אותי, אבל יהיה נחמד אם במאי הוליווד יפסיקו להעמיד במבחן את הסבלנות שלי." (נעמה רק)

ארץ נוודים – "מוזר לחשוב עליו בתור הסרט הגדול של 2020 – גם אם הוא בפירוש אחד הטובים שבהם. הוא לא סרט קטן, אבל הצניעות שלו היא אחת ממעלותיו… לפעמים זה מעייף. לפעמים זה יפהפה. לעיתים קרובות זה גם וגם." (זוהר אורבך)

נשמה – "נשמה" הוא סרט נהדר שמברך את החיים – ועושה זאת בחן, הומור ועם דרמה טובה. זה סרט אופטימלי לסיים עמו שנה מחורבנת, וגם אם לא תיגשו אליו כאלטרנטיבה לטיפול פסיכולוגי, הוא פשוט אחלה סרט." (רם קיץ)

טרולים מסביב לעולם – "אי אפשר להתעלם מההרגשה שמדובר בסרט מאוד מאוד מאוד מאוד טיפשי. מאוד." (יהונתן צוריה)

עוזרת אישית – "אחד הסרטים המשעממים הכי טובים שראיתי." (זוהר אורבך)

ביל וטד שורפים ת'זמן – "אז קורים הרבה מאוד דברים, קווי העלילה השונים נפגשים לעיתים רחוקות וכל העניין מסובך מדי וחמור מזה  – מפוזר. אפשר להגיד הרבה דברים על הסרטים המקוריים, אבל לפחות הם היו פשוטים, קוהרנטיים ויעילים." (נעמה רק)

טנט – "גם אם לא תאהבו את הסרט (ורבים לא אהבו), דבר אחד בטוח: אין לי מושג איך נולאן עשה את כל הסצנות המשוגעות פה, אבל עזבו 'איך' – זה שהוא יצא לדרך, זה מה שמדהים. לזה קוראים, נדמה לי, שאפתנות." (יצחק בארי)

סרטים בלי ביקורות

סתם אחד – "סתם אחד" הוא פשוט "ג'ון וויק" לעניים. אבל ג'ון וויק לעניים זה עדיין ג'ון וויק, ולפחות הדמויות בו הרבה יותר חביבות. סרט עם הרבה כיף, שווה צפייה ולוּ בשביל סצנת האוטובוס. (רם קיץ)

ללא מעצורים – סרט מאוד מטומטם על מישהי שצופרת לראסל קרואו בצומת אחרי שהוא לא זז כשיש אור ירוק. אני באמת מרחם על כל מי שייקח את הסיכון של ללכת לקולנוע כדי לצפות בשטות הזאת, שבה המשחק "פורטנייט" לא רק מוזכר, אלא יש לו משמעות עלילתית. כי זה העולם שאנחנו חיים בו. (מתן בכר)

אפליקציה סוף – סרט אימה קלישאתי עם דמויות קלישאתיות שמוצאות את מותן באמצעות הרעה הכי חולה של הז'אנר – ג'אמפסקיירס. עדיף כבר לצפות בקליפ הזה של ניקבלבק, או בפרק של "מראה שחורה" או פשוט בסרט אימה טוב. (מתן בכר)

ואז רקדנו – יותר משהוא סרט רומנטי, או סרט על חברות (ובשני הוא יותר מוצלח בעיניי), "ואז רקדנו" הוא סרט של חיפוש עצמי דרך אומנות, ואת זה הוא עושה ממש טוב. (מאיה כהן שלו)

אמאל'ה – נורא רציתי לאהוב את "אמאל'ה", שם שהוא אפילו יותר מסתם "לא טוב" ועל גבול הפושע, אבל נעזוב את זה. רציתי לאהוב אותו כי הוא סרטו השני של הבמאי של "חיפוש", וממש אהבתי את "חיפוש", למרות כמה בעיות לקראת הסוף. חשבתי שסרטו השני יהיה עלייה ברמה, או לכל הפחות משהו שנשאר ברמה של הסרט הקודם. לצערי, מצאתי מוצר נחות מקודמו – כזה שבו בניית הדמויות הנפלאה של הסרט ההוא נזנחת לטובת קלישאות ובמקום זה אנחנו מקבלים שעה ראשונה מותחת מאוד ונפלאה באמת, אבל בערך זהו. הייתה כאן אפשרות למשהו אגדי, ובמקום זה יש כאן משהו שהוא אפילו פחות מיומית. (יהונתן צוריה)

דני קרוון – אם כל הכבוד לסרטים הגדולים שיעלו לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, "דני קרוון" הוא אחד הסרטים שאשכרה פתחו את פתי הקולנוע בחודשים האחרונים. קולנוע לב הקרינו את הדוקו על הפסל המהולל שוב ושוב בהקרנות הסופ"ש שלהם, בפורמט מזמין ונוח של הקרנה + שיחה עם הבמאי. קרוון, למקרה שלא הכרתם את השם, הוא האיש מאחורי אנדרטת חטיבת הנגב, כיכר הבימה וכיכר לבנה בתל אביב ויצירות נוספות. נושא הסרט וצורת הקרנתו נותנים רושם של יצירה לימי עיון בנושא אמנות במרחב הציבורי או משהו, אבל דמותו של דני קרוון עצמו הופכת אותו ליותר מתיק עבודות מצולם היטב.

זהו סיפורו של פסל מפורסם שיצירותיו עצומות המימדים מעטרות מרחבים ציבוריים בכל העולם והוא שונא את זה. כלומר, הוא אוהב את היצירות שלו. אוהב אותן כפי שהן נוצרו על הנייר, או ממש בשנייה שבה הוצגו לראשונה לציבור. הוא פחות אוהב את מה שקורה כשאנשים מתערבבים וחיים בתוך היצירה שלו, משאירים אחריהם לכלוך או בלאגן. הוא במיוחד שונא את מי שאמורים לתחזק את היצירות שלו ולא מקפידים לנקות אותן, להחליף נורות או להפעיל מפלים וזרמי מים המשולבים בעיצוב. אמנים אחרים לא צריכים להיות מוטרדים מעניינים כאלה כי היצירות שלהם יושבות במוזיאון, אבל קרוון יוצר עבודות ענקיות שאנשים הולכים בתוכן ואיתני הטבע משאירים עליהן סימנים. זה חלק מהאפיל, בעצם, אבל קרוון לא רואה את זה כך, מה שיוצר, לפחות עבורו, מצב די סיזיפי.

"דני קרוון" לוקח את ההוא מהכותרות למסע בין יצירות שלו בעולם, מלווה את הדילמה שלו סביב יצירת פסל שנוי במחלוקת בפולין ומציג את מערכת היחסים שלו עם המשפחה שלו, שגם היא איננה חסינה מהנרגנות שלו. באחת הסצנות הוא מעליב את בתו, תמר קרוון, כשהוא מכריז שהעבודה היא הדבר החשוב לו ביותר בחייו, והיא אולי כועסת אבל כנראה גם קצת רגילה לזה. היא נוזפת בו ומנסה להסביר לו למה תוך כדי שהיא מציירת לבבות קטנים, שומרת על הקול שלה מול האב שנותן לרגשותיו להניע אותו ולהסעיר אותו בכל רגע נתון. אז כן, יש המון סרטים על אמנים מוכשרים עם כישורים חברתיים בעייתים, אבל הפורמט הדוקומנטרי מוציא מהנראטיב המוכר הזה יותר מורכבות רגשית ועניין מהמקובל. (נעמה רק)

בנוסף, יוצאים כל הסרטים הבאים, שלא ראינו. אולי הם טובים?

שיגועים ודרקונים, חיים אחרים, סיפור חיי, העד הבלתי נראה, הדברים הקטנים, בגידה, מלחמה עם סבא, וגנב עם כבוד.

ובשבוע הבא (ככל הנראה, טעות לעולם חוזרת, לכו תדעו):

צעירה מבטיחה – "האהבה והמחשבה המרובות שהושקעו בסיפור הזה ניכרות, והן מפצות על חריקות כאלה ואחרות בתסריט או בבימוי. הבונוס הוא כמובן קאסט החלומות שלו." (נעמה רק)

עוד סיבוב – "אם הסרט בכלליותו הוא סרט כיף וזורם, הסיום מעלה אותו לרמת 'תקשיבו, אתם צריכים לראות את זה'." (יהונתן צוריה)

סקובי דו! – "אני לא יודע אם "סקובי דו" הוא סרט "טוב" לילדים או למבוגרים. אני לא חושב שהוא גרוע כמו שחלק מהאנשים עושים ממנו, אבל אני מודע לחולשותיו. אבל זה לא משנה – אני יודע שזה סרט ששימח אותי ושלשעה וחצי חייכתי בהתקפים קלים וגם ציחקקתי בצורה בלתי נשלטת כששמעתי צלילים מסוימים." (יהונתן צוריה)

מורטל קומבט – "אם אתם לא חובבי "מורטל קומבט" הארד קור או סתם עייפים ממש והמוח שלכם כבוי גם ככה – תחשבו טוב לפני צפייה בסרט הזה." (יצחק בארי)

גודזילה נגד קונג – " אני נהניתי, והייתי נהנה הרבה יותר אם הייתי רואה את המפלצות הללו במסך האיימקס הקרוב לביתי. ברגע שזה יתאפשר, אני די בטוח שאלך לשם כדי לחוות את העסק כמו שצריך." (יצחק בארי)

ריה והדרקון האחרון – "למרות בעיות בעלילה, נהניתי. האקשן ממש ממש טוב, אבל גם האנימציה מציבה סטנדרט חדש, סטנדרט שכמו תמיד יישבר על ידי סרט אחר מבית דיסני." (רם קיץ)

קרואלה – שלא ראינו.

מוזמנים להמליץ ולהזהיר על סרטים מהרשימה (או כאלה שייצאו בעתיד) ולשתף חוויות מהחזרה של בתי הקולנוע לחיינו.

תגיות: