כְּנֶגֶד אַרְבָּע בנות דִּבְּר המפיק. אֶחָת צופה בקולנוע, וְאֶחָת בסטרימינג, וְאֶחָת בפלאפון, וְאֶחת צופה בחברים בלופים.
עוד חודש עבר, חג נחגג, מאכלים נאכלו ואנחנו פה כדי לשאול, חוץ מ"נסיך מצרים", מה ראיתם החודש?
זאת עדיין פינה בהרצה אז בהחלט יש מקום להצעות לשיפור ועוד ועוד. בינתיים: מוזמנים לשתף סרטים וסדרות שאהבתם, שנאתם, חיבבתם, לא הבנתם, ממש הבנתם ועוד – כל עוד הם לא מהשנה האחרונה.
השלמה וחצי
ראיתי את "פארק היורה 3", שהוא היחיד שהיה חסר לי כדי להשלים את כל הפרנצ'ייז. אם חשבתי שהשני היה נפילה אחרי הראשון הקלאסי, בא האחד הזה ואמר "תחזיק לי את כוס המים הרועדים". קצת קשה לי להרגיש התרגשות או חשש לגבי גורל הדמויות שכשכל שוט של אפקטים ממוחשבים – ויש הרבה כאלה – נראה כמו משחק PS2. זה כמו המשפט המפורסם ההוא של ג'ף גולדבלום מהסרט הראשון: "זאת ערימה גדולה של חרא".
כמו כן, ראיתי את הקלאסיקה האל-מותית "החדר". צפיתי בסרט כמה פעמים בעבר, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בהקרנה פעילה עם אנשים שצועקים דברים וזורקים כפיות חד פעמיות על המסך. טומי וויסו גם נכח באירוע, ולפני הסרט הוא חתם לי על פוטבול קטן ואפילו מסר לי אותו, ולפי ההקרנה שיתף אותנו קצת בחוכמתו. בהחלט ערב שלא אשכח בזמן הקרוב.
מה רמת המודעות העצמית של טומי וויסו?
כאילו, הוא מודע באירועים האלה שהאנשים שבאים לראות את הסרט חושבים שהוא ממש גרוע ומצחיק מרוב כמה שהוא גרוע?
ראיתי פנתיאון, סדרת מדב מצויירת ואחד הדברים הטובים ביותר שראיתי בחיי
היה חודש מאוד פרודוקטיבי
ראיתי מלא סרטים!
מכתוב
נהניתי מהסרט הזה הרבה יותר משחשבתי. היה משהו נחמד בלראות את כל הקצוות המאוד שונים מסתדרים יחד. (כן, אם מתעמקים בזה יש שם הרבה חורים, אבל במהלך הצפייה זה עובד.)
Hit Man
(2024 נחשב לא מהשנה האחרונה, נכון?)
סרט כיפי וגלן פאוול מעולה. אם כי אני מודה שהסיום, וספציפית הבחירות של הגיבור הראשי שם, קצת הפריע לי.
Hundreds of Beavers
לוני טונס בשחור לבן עם הרבה יותר בדיחות סקס. הזוי מאוד, אבל די כיף.
Guy Ritchie's The Covenant
אקשן סולידי מאוד, אם כי קצת מחליק את זה שלרוב המתורגמנים לא היה מישהו שיבוא לחלץ אותם מהחרא שהאמריקאים זרקו אותם לתוכו.
The Beast of War
וואו, לראות את הסרט הזה יום אחרי The Covenant היה חתיכת טריפ. סרט אמריקאי משנות ה-80 על הפלישה סובייטית לאפגניסטן, הסובייטים הם הרעים, המוג'אהדין הם הטובים, הסרט מצולם בישראל, את הרבה מהמקומיים משחקים שחקנים ישראלים יהודים. בשלב מסוים הגיבור – הרוסי האחד הטוב שיוצא נגד הרוסים האחרים – שואל את המפקד שלו, הנבל של הסרט, "איך זה שהפעם אנחנו הנאצים?"
אין, לראות ולא להאמין.
Ghostbusters: Frozen Empire
Eh. פסדר כזה.
The Prince of Egypt
אז נכון שנאמר מפורשות "חוץ מנסיך מצרים", אבל זאת אשכרה הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה. כל דבר צריך להשלים מתישהו. אז כן, רואים שלפה הלכו כל האנימטורים הטובים. מה שכן, אולי דברי כפירה, אבל ציפיתי שהשירים יהיו יותר טובים. יש שם דברים נחמדים, אבל ביחס לסרטי דיסני, שום דבר לא מאוד תפס אותי.
Lone Star
אחרי שראיתי את Matewan, רציתי לראות עוד ג'ון סיילס. כמו ב-Matewan, זה היה נחמד לראות סרט אמריקאי שהוא כל כך עמוק בעצמות שמאלני. כן, כביכול כל הוליווד שמאלנית וזה, אבל צריך לראות סרטים עצמאיים כאלה כדי להבין איך זה נראה באמת. לסיים את הסרט במשפט "Forget the Alamo" – נשיקת שף.
אבל כן יש בסרט הזה טיפה יותר מדי עלילות שהרבה מהן טיפה פחות מדי נסגרות.
Rebel Without a Cause
הגיע הזמן להשלים את זה מתישהו. הידיעה על מותו המוקדם של ג'יימס דין בהחלט נותנת נופח טראגי במיוחד לסצנות מסוימות.
Bringing Out the Dead
קראתי ראיון עם ניקולס קייג' שבו הוא אמר שמבחינתו זה אחד משלושת הסרטים הכי טובים שלו, אז הסתקרנתי. וואלה, כן, מבין מה הוא אומר. אין ממש עלילה בסרט, רק הוואי ואווירה, אבל זה עושה את זה מעולה. (השניים האחרים שהוא ציין הם Leaving Las Vegas ו-The Pig. שגם אותם האמת לא ראיתי, והם התווספו לרשימה, אבל בינתיים לא נצפו.)
The Wind That Shakes the Barley
קיליאן מרפי (יחסית) צעיר יאי. סרט מעולה.
Cool Hand Luke
קצת "מעל קן הקוקיה" רק בבית כלא. מוצלח מאוד. והרגע הזה של "אה אז מפה מגיעה הפתיחה של Civil War של Guns and Roses".
The Night of the Hunter
הוויזואליה של הסרט היא בהחלט הדבר הכי מבריק שלו. המשחק של הילדים קצת מעיק, וסצנה אחת מאוד מביכה לקראת הסוף הורידה אותו מ-4.5 ל-4.
מתחת לאף
קצת סתמי. לא כזה מצחיק, ובעיקר, לא מרגיש שיש מספיק סיבוכים לאורך הסרט, הכל מרגיש הרבה יותר מדי straightforward. יש קטעים חביבים, אבל איכשהו ציפיתי ליותר.
Double Indemnity
קלאסיקת נואר, ותחילת ההתאהבות שלי בבילי ויילדר. סרט מעולה.
The Apartment
המשך ההתאהבות שלי בבילי ויילדר. (זאת אומרת, ראיתי מאוד מאוד מזמן את Some Like It Hot ואת Stalag 17, אבל אפילו לא זכרתי שהם של אותו הבמאי.) וואו וואו וואו איזה סרט. תפס אותי מהרגע הראשון עם כמה שהוא פשוט מצולם יפה. תענוג לראות כל פריים. (בתחילת מאי כבר ראיתי גם את One, Two, Three ואת Sunset Boulevard ובילי ויילדר חד משמעית הפך לאחד הבמאים האהובים עלי. אבל על אלה בפוסט של החודש הבא.)
The Sting
אחלה סרט, אבל בכנות, לא מבין למה *עד כדי כך* עפים עליו. ולקחת את אוסקר הסרט הטוב ביותר במקום The Exorcist ו-Cries and Whispers? נו באמת.
בעיקר סרטי קונג פו של האחים שאו
בין השאר ראיתי את: Lady with a Sword
The One-Armed Swordsman
The 36th Chamber of Shaolin
Heroes of the East
The Five Venoms
Ten Tigers of Kwangtung
Executioners from Shaolin
מאוד מאוד נהנתי מכול אחד ואחד מהסרטים האלה. קרבות הקונג פו עשויות באופן ממש כיפי, העלילות מעניינות, יש ברובם הומור ונראה שהסרטים האלה נעשו עם אהבה לתחום.
The Day of the Jackal
ראיתי את הסרט מ1973, בעברית תרגמו אותו ל"נשיא על הכוונת". הסרט קצת… עמוס מדי. יש יותר מדי דמויות משנה לא חשובות שהקשו על ההבנה של העלילה. הסרט לא מציג סיפור מעניין או תוכנית מתוחכמת ולא מסביר מספיק טוב איך החוקרים מגיעים למסקנות שהם מגיעים אליהם. גם התן עצמו, הוא די… חסר כשרון, האמת. הסרט גם בבירור מאוד מיושן, במיוחד ביחס לנשים.
בגלל שהייתי באזור ראיתי גם את הסדרה על אותו הסיפור מ2024 (בעברית "התן", בכיכוב אדי רדמיין מ"חיות הפלא") – היא עשויה הרבה יותר טוב מהסרט, והיא גם הגיונית ומעניינת יותר. עדיין יש חורים בעלילה (בעיקר בסביבות אבטחת מידע, נגיד – מי משלם על התנקשות בהעברה בנקאית מה נסגר), אבל לפחות היא מבססת את התן כאדם הגיוני ומוכשר.
The Carriers
סרט מפתיע במקצת ובהחלט אפשר לצפות בו (בנטפליקס) גם אם לא איזו יצירת מופת. אחרי שצפיתי בו תהיתי למה באמת הוא לא מוכר יותר ובדיקה העלתה שהוא יצא בערך באותה תקופה כמו "זומבילנד" – כנראה זה מה שגרם לו די להישכח, למרות שמדובר בשחקנים צעירים ויפים שנותנים עבודה לא רעה. השחקנים והמראה הכללי גם מביאים להפתעה לפחות במידת מה מהכיוון אליו הולך הסרט – הוא לא בדיוק היצירה ההוליוודית האופטימית שהייתם מצפים לה משילוב כזה.
היה חודש עם המון ריוואצ'ים, אבל כן צפיתי בקלאסיקות
המרדף לאושר-
סרט ממש טוב, ראיתי בנטפליקס והוא בהחלט מפתיע לטובה.
אני, טוניה-
סרט חמוד, ממש אלים
סרט אפס-
סרט דבילי בדיוק כמו שסרט של אפס צריך להיות, צפיתי ביוטיוב.
הלהקה-
הסרט הראשון של אבי נשר ממש מפתיע לטובה, אבל לצערי לא עומד במבחן הזמן מבחינת סקסיזם
סטיץ'! הסרט-
אני מנסה להשלים כמה שיותר תכני לילו וסטיץ' לקראת הלייב-אקשן
חייב לספר על Rock & Rule (1983)
הסרט הזה לא כתוב טוב בכלל, יש לו בעיות מהותיות בקצב, הדמות של עומאר בלתי נסבלת, הכל מאוד אדג׳י ועם גישה די דוחה, מסיבות שדי ברורות לי הוא היה כשלון מחריד בקופות כשהוא יצא, אבל מתתי עליו.
האנימציה (במיוחד של הנבל הראשי, מוק סוואגר) די יפהפייה, שזורים בו שירים של צ׳יפ טריק, דבי הארי, לו ריד ונוספים, שכמעט כל אחד מהם הוא באנגר, ואעפ״י ששום חלק בסרט הזה לא עובר חלק, בסוף הכל די עבד לי, ואני עדיין חושב עליו, וכנראה אחזור לצפות בו שוב ביום מן הימים – כנראה פשוט כי הוא חוויה כל כך משונה ויוצאת דופן, כמעט כמו חלום.
וראיתי הרבה השוואות בינו ובין Heavy Metal, שכנראה גם אבדוק בקרוב. אבל אני בספק שב-Heavy Metal יש שיר מרושע של איגי פופ שמעלה שד בין-מימדי מהאוב (רק טעימה ממה שהופך את הסרט הזה ל… משהו מיוחד עבורי).
פעם היו משדרים את הסרט הזה בערוץ הילדים. הילדים! זה בערך כמו לשדר שם את כשהרוח נושבת.
חוץ מזה שמשם לקוח המשפט ״הוא מדבר במתמטיקה״.
ביקור הגברת הזקנה.
(כן, זה תיאטרון, אבל זה פשוט מחזה שכל-כך דורש עיבוד קולנועי, אפילו באנימציה. יש כזה?)
האחד הכי מפורסם הוא "צבועים" (Hyenas) הסנגלי.
(ל"ת)
חתול שחור חתול לבן
ואוו איזה סרט! הרבה מאוד זמן לא צחקתי ככה והרבה זמן לא נתקלתי בסרט שגרם לי כל כך לרצות להיות בעולם של של הדמויות שלו.
הבימוי פנטסטי וחבל שאין ברשת הרבה מידע על מאחרי הקלעים. זה סרט שעצם העשיה שלו כל כך מסקרנת אותי.
זה סרט שאני ממש אשמח לראות שוב עוד כמה שנים.. כיף כיף!
אגב,יחסית לזמן שהסרט יצא, 1998, תקציב של 4,5M$ לסרט בסרביה, היה עצום! מעניין איך היוצר הצליח לקבל כל כך הרבה
לסיכום, סרט מטורף, משוגע, מצחיק, אנושי ולגמרי חד פעמי
סוף הניינטיז היו תור הזהב של הקולנוע האמנותי והזר.
ותודה שהזכרת לי אותו. סרט כל-כך כל-כך כיפי שבשביל להנות ממנו שוב ושוב לא חייבים אפילו לצפות בו כל הזמן, אלא פשוט רק להקשיב לפסקול.
אני ממש ממש אשמח להמלצות שוות
מצידי אני יכול לתרום את לונה פאפא – אחד מהסרטים הכי אהובים עלי
כמה סרטים אומנותיים זרים מסוף הניינטיז
Beau Travail
All About My Mother (להמליץ על אלמודובר זה רמאות? לא יודע)
Run Lola Run
La Haine
Underground (עוד קוסטוריצה)
Burnt by the Sun (טוב 1994 זה עקרונית לא סוף הניינטיז כבר, אבל זה פשוט סרט מעולה)
מרתון סרטי הונג קונג
The Killer (1989)
Hard Boiled
Chungking Express
Fallen Angels
Infernal Affairs
Kung Fu Hustle
Election (2005)
יום העצמאות נחשב סוף אפריל. מרתון סרטים ישראלים.
אינדיאני בשמש
אין כתוביות ולדעתי לא הבנתי חצי ממה שאינדיאני אומר. כך שהרבה מידע על היחסים עם אשתו התאייד. סרט מהנה לצפייה ברובו, אם כי היחס לנשים ולמין צורם. הצילום יפה מאוד, גם בבסיס הצבאי וגם במושב הנידח בהרי ירושלים. הצבא אותו צבא לנצח, בתחילת שנות ה-80 והיום, עם פקודת השירות המשותף ובלעדיו. אני מניחה שהוא גזעני להפליא בעיניים עכשוויות אבל לזה לא היה לי כוח, כדברי אלתרמן. סצנת שחיטה ראשונה ברצף, תרנגולות. דורון נשר מקסים וכריזמטי בתור דתל"ש אייטיז שסירב לצאת לקצונה ומעביר את זמנו באפאתיות במשרד הרס"ר, זוכה לתהילה בבסיס רק על עצם הקב"א המפואר שלו.
הבחור של שולי
דורית רביניאן היא התסריטאית, כמו אינדיאני בשמש גם זה סרט טלוויזיה בן פחות משעה. היה מצחיק ומהנה לכל אורך הדרך, להרגשתי גם הוא מקור השראה חזק לזגורי אימפריה. מהרי ירושלים עברנו לשיכוני אור יהודה וחזרנו קצת בזמן לבחירות של 1977. הסרט לא מנסה לצאת משום תבנית של קומדיה רומנטית אבל סצנת שחיטה שנייה, כבש.
ביקור התזמורת
חתם את שלישיית הפריפריה, עברנו ל-1995 בעיירת פיתוח קטנטונת ומדברית, בסגנון מצפה רמון מינוס בסיסים צבאיים ואתרי טבע (האם ירוחם הייתה פעם עד כדי כך קטנה?). יפהפה ויזואלית. פסקול מקסים. משחק לפנתיאון של כולם. בעיקר רונית אלקבץ, בעיניי, שגם שחטה נהדר אבטיח. דימם יותר מהתרנגולות והכבש, זה בטוח. אותי הסרט הצחיק מאוד.
אקסודוס
צפיתי בפעם הראשונה. אני לא מאשימה אף אחד שלא הצליח לשרוד מעבר למערכה הראשונה על הספינה בלי להירדם, מדובר בטרילוגיה שחוברה לסרט אחד, אבל הסרט מהנה מאוד מאוד ולהפתעתי גם היו בו הרבה הומור עצמי ודמויות נשיות בסדר גמור. לא מוצלחות כמו הדמויות ההיסטוריות שפעלו באמת, אבל ייצוג הולם. פול ניומן הוא לגמרי הכוכב שסיפרו שהוא. אני חייבת להגיד שאחרי כל כך הרבה אירועים והיכרות עמוקה כל כך עם ארי בן כנען ומשפחתו ותולדותיה, דווקא סופו של הסרט היה קטוע ומוזר, כאילו הסיפור ממשיך אבל החליטו שאסור להגיע לארבע שעות אז נסיים בזה הרגע. האם נהניתי גם מהאתוס הציוני במלוא תפארתו? בהחלט. לסיכום, הוא אומנם לא מתחרה באפוס הפרו ירדני שיצא שנתיים אחריו, לורנס איש ערב, אבל אקסודוס הוא סרט שהושמץ לגמרי לשווא.
לרגע קצת הצטערתי שלא הוציאו בזמנו גם גרסת מיני סדרה שתגיע לסוף המלחמה והחתונה של ארי וקיטי. כזאת אני בשלב זה של המלחמה הנוכחית, חובבת קיטש ורוצה סופים טובים מוחלטים.
בשבילי חצי מההנאה הייתה אחרי הצפייה לברר מה קרה במציאות ומה לא. דווקא החלקים הכי מופרכים בעיניי התבררו כאמיתיים, כל המערכה הראשונה עם המעפילים. רק שבמציאות זה קרה באיטליה ולא בקפריסין, והיה הרבה יותר מגניב. לא הייתה שום סיבה באמת שבסרט זה בקפריסין ולא באיטליה. לא ידעתי שהמופתי אמין אל חוסייני באמת התארח אצל מוסולוני והיטלר באיטליה וגרמניה במלחמת העולם השנייה- ואלה עוד היו הדברים הכי מהוגנים שהוא עשה במלחמה הזאת. בפחות מהוגנים נרשמים הפרהוד בעיראק והקמת יחידות אס אס מוסלמיות שביצעו פשעי מלחמה בבלקן. החלק של המחתרות במערכה השנייה טובע כמובן באי דיוקים, ובמערכה השלישית יש רגעים אידיוטיים. קצינים נאצים במלחמת השחרור- נו, באמת. לדעתי ארי בן כנען הכי דומה בביוגרפיה ובאופי לגדעון שוחט, הבן של מניה וישראל שוחט, מייסדי ארגון השומר וקיבוץ כפר גלעדי. כולל אחות צעירה, נישואים ראשונים לבת כפר גלעדי ונישואים שניים לאישה אמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה, שירות בצבא הבריטי, פעילות ענפה תחת ההגנה עם המעפילים באיטליה.
שמח שהפינה הזו קיימת
הצעתי אותה כל כמה זמן לפני שנים.. חבל שעכשיו אני כבר בקושי צופה במשהו בשביל להמליץ
השלמות אפריל
סיכום חוויית צפייה לעשרה מבין הסרטים שצפיתי בהם לראשונה באפריל, בערך לפי הסדר שנהניתי מהם מהפחות ליותר:
קרול (2015):
זה פשוט לא עבד. הצילום מוקפד, האסתטיקה התקופתית עשויה היטב, הקסם לא קרה. מערכת היחסים לא הצליחה לכבוש אותי, ובלעדיה הסרט מתקשה להחזיק. בנוסף, לרוני מארה היו הופעות טובות יותר, שלא לדבר על קייט בלאנשט…
12th Fail (2023):
אני אוהב את האופטימיות וההתלהבות המדבקת של סרטים הודיים, והסרט הזה באמת באמת חמוד, אבל לא הצלחתי למצוא בו שום דבר מעבר לקסם הבסיסי. אין בו סצנות מטורפות, ריקודים סוערים, הברקות, טוויסט מפתיע או אפילו כל מהלך עלילתי שהוא מעבר למובן מאליו. הדמויות נחמדות והמשחק טוב אבל בלי שום דבר מעבר.
זה כן סרט טוב וצפייה בו היא לא בזבוז זמן, אבל חובת צפייה? אחד מ-250 הסרטים הטובים אי פעם? ובכן.. ממש לא.
שובו של הנוסע השמיני (1986):
הכל בגלל הילדה.
כלומר, זה לא באמת הילדה. אבל המשחק שלה כל כך מעצבן, קו העלילה שכולל אותה כל כך קלישאתי ורעוע ואפילו המשחק של סיגורני ויבר יורד איזה רמה שתיים בכל פעם שהיא כלולה, אז זה פשוט נוח להאשים אותה.
בסופו של דבר העניין הוא שהסרט לא הצליח להרשים אותי מספיק. הבימוי כן נותן תחושה של עולם רחב אבל מוגבל, הסרט כן מאיים אבל לא מספיק, העלילה לא בסיסית אבל גם לא הרבה מעבר. זה סרט טוב, רק לא יצירת המופת שציפיתי לה.
והילדה ממש מעצבנת.
המשפט (1962):
אני לא לגמרי בטוח למה לא אהבתי את העיבוד הזה, אבל נראה לי שזה קשור בעיקר לכך שהוא הרגיש לי יותר סיפור של אדם אינדיבידואלי ולא הסיפור האוניברסלי שהוא אמור להיות.
כי בספר, יוזף ק' הוא אף אחד וכל אחד. האישיות שלו אמנם ספציפית – פסיבית ודי פתטית, אבל הכתיבה מדויקת כך שהאופי הספציפי לא יגרום להרגיש שהעניין הוא אדם מסוים, אלא דרך נוספת לחדד את תחושת האנונימיות וחוסר האונים מול מכונת בירוקרטיה קרה ומשומנת. כשיוזף ק' מקבל פנים, הבעות ותנועות גוף, כל העסק כבר מרגיש יותר כמו סיפור של איש קונקרטי ופחות אלגוריה קיומית על עולם מנוכר. בחלק השני העניין משתפר כשבחירות הקומפוזיציה גורמות לו להיבלע יותר בעולם שסביבו, ועדיין אני מרגיש שהעסק מפוספס.
בדיעבד אני חושב שעיבוד מתאים יותר יהיה באנימציה סוריאליסטית קריפית, אבל אם כבר לייב אקשן – נראה לי שהעונה הראשונה של 'ניתוק' לכדה את הוייב הקפקאי טוב יותר.
שלגיה (1937):
יש משהו די מדהים בסרט שכבר כמעט בן 90 ועדיין עובד, והוא לגמרי עובד. האנימציה איכשהו נראית נהדר, הדינמיקה בין הגמדים מצוינת, והמלכה הרעה ממש ממש.. ובכן, רעה. שלגיה אמנם פסיבית כמו שכולם מתלוננים, אבל היא כן תצוגה מעולה של תמימות וטוב 'טהור' ובהחלט הלב הרגשי של הסרט. גם אם לא מושלמת – זו פשוט אגדה נהדרת.
עשרת הדברות (1956):
יש הרבה דברים שלא נעשו נכון בסרט הזה, בעיקר ברמת המאקרו. הקצב שלו מוזר לחלוטין, כשהמערכה הראשונה תופסת בערך שני שליש מהסרט והמערכה השלישית בקושי קיימת. אני יכול להעריך שהיה נוח להתעלם מכל סצנת המכות מאילוצי תקציב, אבל זה לא שקשה למצוא דרכים אחרות כדי לאזן את התהליכים מבחינה תסריטאית והסרט ממש לא טורח לעשות את זה.
בנוסף, קשה לא להרגיש ששני כוחות אימתניים נאבקו על מהותו של התסריט הזה. האחד ראה בו מעל הכול סיפור ביוגרפי על דמותו של משה והתעקש ללכת עם זה ממש עד הסוף, מילולית. השני חשב משום מה שיוצרים כאן מניפסט דתי-שמרני שמתכתב עם ערכי הליבה של אמריקה וכנראה גם העניק לסרט את שמו. התוצאה מרגישה מבולבלת בהחלט.
אבל מה, שום תלונה אמיתית לא מצליחה להעיב על העובדה שמדובר באפוס קולונעי גרנדיוזי עם אלפי ניצבים. כל רגע היה כל כך מהנה, וחידד כמה מעטים הסרטים האלו בסופו של דבר. עם כל הבעיות זה סרט ענק, והלוואי שיעשו עוד כאלו.
עדיין יהיה נחמד אם אי פעם יעשו סרט שמשה באמת יהיה בו כבד פה וכבד לשון.
מטאל ג'אקט (1987):
דוגמה טובה לסרט שגדול בהרבה מסך חלקיו, כי אף אחד משני החלקים בפני עצמו לא מצליח ממש להבריק. החלק השני הוא ביצוע לא רע בכלל של כל מה שהמוני סרטי מלחמה עשו ואמרו, אבל בשום שלב לא מצליח להתקרב לשיאים האמיתיים של הז'אנר. לא בבימוי, לא בתחושת הטירוף, לא באמירה וגם לא במגע רגשי. החלק הראשון מקורי יותר, אבל בסופו של דבר מביע באריכות ובמשחק מצוין נקודה די פשוטה ולחלוטין לא מצדיק את עצמו.
אבל ביחד הם מצליחים ליצור משהו ייחודי, והסרט מוצא מתוך שניהם את הקול שלו. איזו אמירה מורכבת יותר על מלחמה בין יחיד לרבים, בין מוסרי לפחות, בין סדר לכאוס. המוצר המוגמר בהחלט ראוי למקום של כבוד בין סרטי הז'אנר.
דוגוויל (2003):
דוגוויל הוא סרט סוחף. אולי בגלל שהטכניקה המוזרה של מינימליזם תיאטרלי פשוט עובדת משום מה, אולי בגלל שהקאסט עושה עבודה באמת נהדרת וניקול קידמן פנטסטית, אבל כנראה בעיקר בגלל שיש משהו מזמין במיזנתרופיה המוחלטת של פון טרייר. מין שנאה תהומית למין האנושי שלא צריכה ממש אחיזה במציאות או רעיון הגיוני כדי להתפרץ במלוא הרגש.
אבל אחרי שעובר הקסם הראשוני מנפלאות הזוועה שהיא בני אנוש בנקודת מבטו של פון טרייר, תוקפת התחושה שיש משהו קצת ילדותי בהתלהבות הזו. קצת כמו הפתטיות המסוימת שיש בסרטים שמשוכנעים בנפלאות המין האנושי וטוב ליבו, גם הצד השני לא מציג משהו חכם יותר גם אם בהחלט יוצר רושם יותר מתוחכם. בהתחשב בכך שהסרט לא ממש טורח לספק הרבה ערך מוסף מעבר לכל השנאה היוקדת הזו – זו בהחלט נקודה לרעתו.
(ובלי קשר לזה בכלל אבל: אני לא יודע אם פון טרייר התכוון שהסרט יהיה אנטי קפיטליסטי או שזה סתם תואר שדחפו לסרט בלי כוונתו, אבל בכל מקרה הסרט ממש ממש לא, אני לא מצליח למצוא שום דרך שקריאה כזו עובדת בו.
קודם כל, העיירה שהוא מציג רחוקה מאוד ממיצג קפיטליסטי אידיאלי, וקרובה בהרבה לאוטופיה שיתופית קומוניסטית. אפשר אמנם לטעון שהתכונות האנושיות שהסרט תוקף בהמשכו משויכות לקפיטליזם, אבל זה רק אם מחליטים למחוק את הקו בין מה שקפיטליסטי למה שפשוט "אנושי", ולטעון שחמדנות היא לא תכונה בסיסית.
וליתר בטחון הסרט טורח היטב להבהיר לקראת סופו שהוא נגד כל שיטה אפשרית. לפחות כל מה שהיא לא מונרכיה או אנרכיה או סוג של כוח עליון ציני מעוות או מה שזה לא יהיה שהסרט כן סוג של תומך בו)
זה עדיין סרט סוחף, וגם ממש ממש טוב. רק שפון טרייר באמת צריך להירגע.
4 חודשים 3 שבועות ויומיים (2007):
עם צילום ריאליסטי איטי, שוטים ארוכים ואסתטיקה קודרת, הסרט הזה מצליח להיות אינטנסיבי יותר מסרט אקשן. סרט פסטיבלים קלאסי שעסוק רק בלספר את הסיפור הקצר שלו אבל לוכד על הדרך באופן יוצא מן הכלל רוח של מקום ותקופה. לא סוטה לרגע כדי להתעכב על מערכות היחסים בין הדמויות שלו, אבל מתאר בהרחבה את המורכבות שלהן תוך כדי תנועה. לא מנסה להטיף או לפתור את הדילמות שהוא מעלה, אבל מציג את הסיפור כמו שהוא, ומשאיר את הצופה להתמודד עם התחושות.
זה סרט קשה לצפייה, אבל לא פחות ממאסטרפיס.
אמדאוס (1984):
מה אם לוקחים דרמה תקופתית, מוסיפים לה מוזיקה קלאסית, משחק מדהים, שימוש מדויק בהיסטוריה אלטרנטיבית, ותסריט מעולה שהוא גם סיפור טוב וגם נוגע בכל כך הרבה נושאים? מקבלים את אחד מזוכי האוסקר הטובים בהיסטוריה, אני מניח.
ובאמת, אמדאוס סרט מדהים בכל כך הרבה אופנים. מקיף נושאים של אומנות, ניצול, קנאה, כשרון, הרס עצמי, דת ואמונה. לא מכריח לשום כיוון אבל מגיש כל כך הרבה לעבוד איתו, וכל זה ברקע של דרמה היסטורית מעולה ושלוש שעות שלחלוטין לא מרגישות כאלה.
אני חייב להקדיש פסקה למשחק של פ. מארי אברהם כי לכל אורך הצפייה אמרתי לעצמי "וואו השחקן של סליירי מדהים אבל זה שמשחק אותו בזקנותו אפילו עוד יותר מדהים" ואז התברר לי שהם בעצם אותו שחקן. אז כן, משחק מדהים עם אוסקר יותר ממוצדק. (וברור כשמש שהיום היו פשוט משנמכים אותו להתמודד על שחקן משנה כדי שגם טום האלס יוכל לקבל את הפרס שלו, אבל באותם ימי תום טרם נולדו הגאונים שחשבו על ההברקות האלו)
מעל הכול יש משהו מרשים בעצם המסר היסודי והכל כך לא הוליוודי בבסיסו, על המשמעות האמתית של כשרון. כן, נכון, אפשר להשיג המון בעמל ועבודה קשה, אבל בסופו של יום שום דבר לא יתעלה על גאונות אמתית. וגאונות, מה לעשות, לא מחולקת בהוגנות או בהיגיון.
אה ..... 😊קרול
הסרט היחידי שהצליח להרדים אותי…. פעמיים….. בדיוק באותה נקודה….. ופיספסתי בדיוק את אותו זמן סרט בזמן השינה.
קלאסיקות אפריל
החודש עמדתי בהתחייבות שלי והמשכתי את המסע דרך הפילמוגרפיה של דיוויד לינץ'. התחלתי מסרטו הראשון, "ראש מחק", וזה בהחלט לא היה מה שציפיתי. חשבתי שאני נכנס לתוך דרמה פסיכולוגית, ובמקום מצאתי סרט אימת גוף ביזארי. הוא היה אפקטיבי, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר לזה.
מה שכן, האווירה שלינץ' מצליח לייצר פה היא ייחודית, בעיקר בסצנת הפתיחה המוזרה והחולמנית. המשך הסרט נודד למחוזות יותר נויירוטיים ועוכרי שלווה, ולא הצליח לשחזר את התחושה ההיא. המשכתי ליהנות מהצילום היפהפה והפסקול הקריפי, אך בסופו של דבר זה היה סרט שנשארתי די מרוחק ממנו.
הסרט הבא היה האדפטציה שלו ל"חולית", וזאת הייתה חוויה מאוד… מעניינת, בעיקר אחרי העיבודים של וילנב. מצד אחד, הוא לא התיישן מדהים בלשון המעטה, אבל עדיין יש פה הרבה מה להעריך, וקשה שלא להתרשם מהמחויבות של לינץ' להחלטות אסתטיות וסיפוריות נועזות. ספציפית עיצובי התפאורה והתלבושות היו מדהימים, עם המון מקוריות ורעיונות מלהיבים.
מהצד השני, אי אפשר להגיד את אותן המחמאות על התסריט, שמתאמץ מאוד לכסות את כמות התוכן הגדולה של הספר המקורי ללא הצלחה. היה לי קשה עם ההתעקשות על קריינות פנימית שמרגישה כמו דרך עצלה ומוזרה לגשר על הפערים העלילתיים, והפייסינג המזורז של הסרט באופן כללי לא מאפשר חיבור רגשי כלשהו.
אין לי ספק שבהינתן אדפטציה דומה לשני חלקים כמו שקיבל וילנב, זה היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח, ובכל זאת הייתה לי חוויה מבדרת סך הכל.
הסרט האחרון שראיתי ממנו היה האחד שהכי ציפיתי להשלים, "מלהולנד דרייב", והרבה יותר התלהבתי ממנו, לפחות בהתחלה – זאת צפייה מרתקת שאפקטיבית כשיחה אקטיבית בין הצופה ליצירה, ומתגמלת את הערנות ותשומת הלב לפרטים של הקהל. מצאתי את עצמי נעול למסך ושקוע יותר ויותר בעולם המסועף והעמוס שלינץ' בונה, על כל דמויותיו המגוונות והאינטריגות החברתיות השונות שבו.
לאכזבתי, הסרט מחליף את עורו לקראת הסוף והופך להיות משהו שונה. היה משהו מתסכל בטרנספורמציה הזו, לאחר שכבר התמסרתי למה שהסרט היה עד אז. הסקרנות האינטלקטואלית פינתה את מקומה לתחושה של החמצה, בעיקר כיוון שזה הציף את הכשלים שמצאתי בסרט – הקצוות הפתוחים, המשחק המוגזם, הדינאמיקות החדשות בין הדמויות.
בסופו של דבר, הסרט הזה מייצג עבורי את החוויה שלי את לינץ' עד כה; המון פוטנציאל ויצירתיות בשימוש במדיום והתמות אותן הוא חוקר, לצד תסכול מהאטימות הרגשית שנוצרת אצלי מול היצירות שלו. סקרן לראות עוד ולגבש דעה יותר רחבה על גוף העבודה שלו, גם אם מעט פחות נלהב לעשות זאת.
בשלב הזה רציתי הפסקה קלילה ונעימה, ו"ממלכת החתולים" של ג'יבלי היה הסרט המושלם לכך. זה סרט מקסים, מחמם לב ומהמם ויזואלית, והרבה יותר מצחיק משזכרתי אותו בילדות. למרות שזה לא הסרט הכי עמוק או מעורר מחשבה שיצא מהסטודיו, הוא מבצע את מה שהוא שואף לעשות בצורה הטובה ביותר. בהחלט עולם פנטזיה שכיף להישאב אליו.
סרט נוסף שראיתי החודש היה עבור אתגר קריטריון שאני זוחל לעבר השלמתו, "אקזוטיקה". זה לא סרט שהייתי רואה בלעדיו ואני שמח שהגעתי אליו, כי זאת הייתה צפייה מפתיעה. יצאתי ממנו ברגשות מעורבים – אמנם ההתחלה שלו הייתה מאתגרת והרגישה מאוד מבלבלת, עם המון סט אפ שמתרחב לכל עבר ללא כיוון סיפורי ברור או הרבה עניין מצידי, אך ככל שהסרט התקדם והדברים התבהרו, זו נהייתה חוויה מרגשת ומכמירת לב.
קשה לי לשפוט סרט כזה, כי חבל לי שהוא כביכול 'בזבז את הזמן' עם גישה קולנועית כל כך שונה ממה שבסופו של דבר הוא הפך להיות, ועם זאת כל כיוון עלילתי ואפילו כל שורת דיאלוג התגלו כחיוניים לנראטיב ומתגמלים.
תחושת העצבות הייחודית שעזבתי איתה את אולם הקולנוע היא בהחלט לא משהו שחוויתי בזמן האחרון, והסרט הזה המשיך לשבת עליי הרבה אחרי שסיימתי אותו.
סיימתי את הקלאסיקות עם הקרנה חגיגית של "פינק פלויד: הופעה חיה בפומפיי" שהייתה כיף גדול. גם אם העריכה הייתה צולעת והשילוב של חומרים מהסטודיו קצת הפריע לחווית הצפייה החלקה בהופעה עצמה, רק לראות את היצירות האלמותיות האלה על מסך ענקי ועם עוצמות של קולנוע היה עוצר נשימה. ומעל הכל היה עיצוב הסאונד המחודש; מדויק, חד ורב שכבתי. כחוויה מוזיקלית זאת הייתה התעלות ורק בשבילה היה שווה לבוא לראות את זה בקולנוע.
״אקזוטיקה״
הוא לא רק מופת של סרט, אלא גם , כך נדמה לי, האב הרוחני של ״אנורה״, וסרט שבוודאי השפיע עליו.
סליחה בת זוגתו של ג'אמין היא קיואה לא קינואה
(ל"ת)