קרוב יותר

במקור: Closer
במאי: מייק ניקולס
תסריט: פטריק מארבר
שחקנים: ג'וד לאו, נטלי פורטמן, ג'וליה רוברטס, קלייב אוון

ההאשמה "עצור! אתה טלנובלה!" מושמעת בימינו לעתים קרובות מדי כלפי כל סרט שמראה נטיה שמאלצית קלה ומעלה. אבל טלנובלה זה בדיוק מה ש'קרוב יותר'. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: תסריט מטופש וחסר הגיון, סצינות מפוטמות בתפניות עלילתיות מאולצות, דרמטיות מופרזת וחילופי זוגות על ימין ועל צפון-מזרח. רבותי, מעולם לא חשבתם נכון יותר. ההבדל העיקרי בין יצירות כמו 'לחיי האהבה' ובין הסרט האמור הוא בדחיסות.

בטלנובלות, מתפרשת העלילה על פני מספר רב של דמויות, שחולקות ביניהן את עולו האכזר של משחק החיים. שש עשרה דמויות הן המינימום, וגם זה לפני שקרובי משפחה מתים-לכאורה מתחילים להופיע. ב'קרוב יותר', לעומת זאת, יש בדיוק ארבע דמויות: דניאל (ג'וד לאו), עיתונאי זוטר; אנה (ג'וליה רוברטס), צלמת; לארי (קלייב אוון), רופא עור בעל עיני גרביל; ואליס (נטלי פורטמן), חשפנית בדימוס. היות ואלו הדמויות היחידות, כל אחת מהן צריכה לעבור בערך פי ארבעה מהפכים מדמות סבוניה ממוצעת, וזו חתיכת משא. אם אחת הדמויות הייתה משכילה לבגוד באהוב/תה עם מישהו חיצוני ולהכניס עוד דמות למעגל, החיים היו הרבה יותר קלים. בפורמט הנוכחי, לכל דמות יש רק שתי דמויות לבגוד בהן. אם נתון שהסרט אורך 88 דקות, כמה פעמים יבגדו באותה הדמות?

זה לא מקרי שהשורש ב.ג.ד. מופיע כאן בתדירות גבוהה. מהרגע ש'קרוב יותר' מתחיל ועד שהוא מסתיים, אנשים רק בוגדים אחד בשני. מכיוון שיש רק שתי נשים סטרייטיות ושני גברים סטרייטים בסבונייה שלנו, השאלה "עם מי אחת הדמויות הולכת לשכב כדי להחזיר לאהוב/תה" לא בדיוק מורטת עצבים מרוב מתח. בוא ננסה לספור: בהתחלה אליס ודן יחדיו, לאחר שהם נפגשו ברחוב בסלואו מושן מחריד. כמה דקות מאוחר יותר, דן כבר מתנשק עם אנה. מצמצתם? חבל, עכשיו אנה כבר מאוהבת בלארי. בהנחה שאתם לא ציפי שביט, לא תספיקו לומר "אלו הם ימי חיינו" לפני שיסתבר שדן ואנה מקיימים רומן מזה מספר חודשים. כל זאת ועוד בפרק 90,210 של 'מיכאלה – קרוב יותר, ארוך יותר ולא מצונזר'.

מובן שיוצרי הסרט – כלומר, ההצגה עליה הוא מבוסס – לא מפגרים. הם יודעים שמספר כזה של חילופי זוגות בתוך זמן קצר הוא דבר שאפילו צופי סבון ותיקים יתקשו לעכל. כדי לנרמל טיפה את זרם התפניות האדיר, העלילה נפרשת על פרק זמן של יותר מארבע שנים. אבל ארבע שנים הן המון זמן.

בארבע שנים אפשר להתאים מדינה לתחרויות אולימפיות. כשסרט מצד אחד עוסק אך ורק בזיונים – או יותר נכון, בדיבורים על זיונים – ומצד שני מתפרש על גבי שנים שלמות, נוצרים חורים בגודל ארגנטינה: כשמתוארת בגידה A, לארי הוא דמות מלבבת ומהורהרת. כשמתוארת בגידה B, הוא מניאק שקשה לתאר במילים מהוגנות. אני מסוגל להבין שאדם יכול להשתנות במהלך חייו, במיוחד כשהחיים שלו כל כך לא יציבים, אבל לא הראו לי שום תהליך נפשי כדי שאני אבין איך זה קרה לו. מילא זה, אבל איך בדיוק אנה ודניאל התאהבו? ובכלל, מה אני יודע על ארבע השנים שעברו על הדמויות? פרטים שטחיים ושוליים, בעיקר. מי התחיל לעשן ומי הפסיק, למשל.

העובדה שהסרט היה במקורו הצגה, ולא השתנה הרבה מאז, ניכרת בעוד כמה פרטים בו: מיעוט הדמויות, כאמור, והעובדה שהן לא עושות שום דבר חוץ מלדבר. צריך לציין שהדיבורים האלה לבדם הביאו את הסרט להיות מוגבל מגיל 14. מי שרוצה לשמור ברוחו את דימויה של נטלי פורטמן כנערה זכה, או מי שלא חסר לו בחיים לשמוע מפיה של ג'וליה רוברטס תאורי משגל עם כל הפרטים הלחים, עדיף שיימנע מהסרט.

'קרוב יותר', בכל זאת, הוא סרט ששואף להיות מיוחד, מרתק ומפעים. ככזה, הוא מכיל הרבה טריקים קולנועיים חביבים מאוד. לדוגמה, הסרט לא מספר מתי מתרחשת כל סצינה, אלא מאלץ אתכם לנחש ולהבין כמה חודשים או שנים אחרי הסצינה הקודמת שראיתם היא מתרחשת. מוטיבים חוזרים שזורים לאורך הסרט כולו, ויקפצו עליכם ברגע הכי פחות צפוי; מוזיקה דרמטית נמצאת במקומות בלתי צפויים (המוזיקה באמצע שיחת סקס מסוימת הייתה כל כך מוגזמת, שהייתי בטוח שהנוסע השמיני הולך לבקוע מתוך מסך המחשב של קלייב אוון ולנגוס לו בסנטר). כל אלה נחמדים מאוד, באמת, אבל הם סינתטיים בלבד. אין להם שום ערך לסרט מלבד היכולת לומר "היי, הנה אזכור לשיחת האהבים בסצינה הראשונה!".

השוס הגדול ביותר שיש לסרט להציע הוא, כמובן, השחקנים שלו. אם תשאלו חובב קולנוע ממוצע שלא ראה את 'קרוב יותר' על תוכן הסרט, סביר להניח שהוא יגמגם. מי משחק בו, לעומת זאת, הוא יוכל לדקלם בעל פה משל היה IMDB בכבודו ובעצמו. השחקנים, לפחות, מספקים את הסחורה. ג'וד לאו הוא, כרגיל, ג'וד לאו, וג'וד לאו יכול לומר גם "יש לי וידוי… אנסתי משולש קטלוגי!" בלי שזה ישמע אינפנטילי. נטלי פורטמן מצליחה להשכיח לחלוטין את זהותה האמיתית כפאדמה, ולהתמסר לגמרי לאליס. אבל שני אלה הם לא חכמה גדולה – זה שג'וד לאו נהדר זה ברור מאליו, ולנטלי פורטמן יש ניסיון עצום בכל מה שקשור בניאוף, אם להסתמך על רשימת האנשים שטוענים שהיא אשתם לעתיד. ההפתעה הגדולה של הסרט היא דווקא ג'וליה רוברטס. ג'וליה רוברטס משחקת? טוב?! מסתבר שכן. אני לא יודע איזה חפץ כבד נפל על הבחורה הזו, אבל הוא צריך ליפול עליה לפני כל פרויקט. מנגד, בא קלייב אוון ומוכיח כמה מהר דמות יכולה לעלות על העצבים. יכול להיות, כמובן, שזה דווקא התפקיד שהופך אותו לכזה. אבל אם זה קרה לו כבר בשני תפקידים שונים בקריירה המיניאטורית שלו (לא שכחנו ולא סלחנו על 'המלך ארתור'), אולי זו בעצם אשמתו.

בתור סרט מדכא למדי, שנקודת המוצא שלו היא שכולם זונות, 'קרוב יותר' הוא סרט חביב שכזה. אפשר לספוג מההתרחשות המטופשת שלו הנאה מעוותת כלשהי, ההתחכמויות שלו עושות טוב על הלב, והוא יכול להיות ראוי לדי.וי.די ברגעים קשים. אני פשוט לא מבין מי הפסיכופת שקם בוקר אחד והחליט להדביק עליו תווית איכות. ועם מי הוא שכב? ולמה, הו למה, הוא לא היה מספיק גבר כדי לספר לי את האמת בפרצוף?