ביקורת: קוקו

סרט שבו אם לא שמים תמונה שלך במקדש משפחתי אתה עלול להיעלם לחלוטין מכל סוג של קיום. נו, אתם יודעים - סרט חביב לילדים כזה.

'קוקו' הוא הסרט החדש של פיקסאר. בעבר זה היה אומר שהוא בא עם סט ציפיות עצום שכמעט אי אפשר לעמוד בו, אבל בימינו אנחנו חשדנים יותר בנוגע לפיקסאר וגם המעריצים השרופים ביותר שלהם יודעים שהאולפן יכול לספק אכזבות – לרוב בצורת מכוניות. אז תנו לי להרגיע אתכם ולהגיד ש'קוקו' הוא לא הסרט הגרוע ביותר של פיקסאר, ואף רחוק מכך. אבל הוא גם בהחלט לא הסרט הטוב ביותר של פיקסאר, וגם לא אחד מעשרת הטובים ביותר. הוא באמצע, נותן כיף ל'אמיצה' או משהו. לא רק שהוא באמצע של סרטי פיקסאר, הוא תמצית כל השטיקים, הטריקים והקונצים של פיקסאר בסרט אחד.

זה מעבר לאווירת ה"פיקסאר רוצה לגרום לך לבכות והיא תעשה את זה ויהי מה" שמרחפת מעל הסרט הזה. 'קוקו' מרגיש כמו אסופה של כל הדברים האחרים שהיו בסרטי פיקסאר מודבקים יחדיו לסרט בעולם מקסיקני – אותו מבנה עלילתי מוכר של "גיבור שהחברה אומרת לו שהוא לא יכול לעשות משהו יוצא למסע", אותם ביטים סיפוריים משלל סרטים אחרים ואותו חוש הומור פיקסארי שלאחר כמעט שני עשורים של יצירה מתחיל להיות נדוש בפני עצמו. כל הדברים האלה גורמים לסרט להרגיש כמו עוד מוצר מטעם פיקסאר במקום מוצר ייחודי ומלהיב – אולי זה לא אשמתו, אלא בגלל שהוא יצא אחרי כל כך הרבה סרטים. אולי אם היינו רואים את הסרט לפני עשור הוא היה מרגיש רענן ומקורי. בימינו, הוא לא. זה לא חטא גדול בפני עצמו, ולמעריצי פיקסאר זאת כנראה בשורה טובה, אבל מי שקיווה לקצת יותר עלול להתאכזב.

כי מה שנחמד בסרטים של פיקסאר זה שאפילו אם אתה לא אוהב אותם, אתה יכול להעריך את התעוזה שבהם. לא נפלתי מ'הקול בראש', אבל אין ספק שהיה בו גם משהו מאוד מקורי: כמה סצנות או רעיונות שהחברה לא נגעה בהם קודם בצורה כזאת או אחרת, ובעיקר, כמובן – בניית העולם. ב'קוקו' לעומת זאת, הייחוד היחיד על פני סרטי פיקסאר אחרים הוא שיש בו שירים. כן כן, פיקסאר נכנעה ועשתה את הדבר הכי קרוב שתעשה למחזמר (כנראה). וחבל, כי היה עדיף שלא. זה לא שהשירים גרועים, חס וחלילה – הם פשוט זניחים לחלוטין. למרות שגייסו לטובת הסרט את האנשים שכתבו את שירי 'לשבור את הקרח', גם אם תאיימו עליי אני לא אזכור מנגינה אחת מהסרט. כל השירים נשמעים כמו "משהו מקסיקני כללי כזה" ואפילו שיר הנושא ששרו אותו איזה חמש פעמים, "זכרי אותי", למרבה האירוניה נעלם בזכרון. בכל מקרה, הסרט.

הסרט מספר על קוקו, ילד מקסיקני ש- רגע, לילד לא קוראים קוקו? אה. אוקיי, הסרט מספר על ילד והכלב שלו קוקו שיוצאים להרפתקה ו- גם לכלב לא קוראים קוקו? מה? אוקיי, הסרט מספר על ילד והכלב שלו שיוצאים למסע בעולם המתים ופוגשים את קוקו ו- לאף אחד בעולם המתים לא קוראים קוקו? אז מי זה הקוקו הזה שעל שמו הסרט קרוי? הא? הסבתא-רבא של הדמות הראשית? שמופיעה לשלוש סצנות? מה? מי לעזאזל אחראי על בחירת השמות לסרטים שלכם, פיקסאר. טוב, לא אכפת לי מה"אגדה של זלדה" הזה. מעכשיו לכולם בסרט קוראים קוקו.

ובכן, קוקו, ילד מקסיקני, רוצה להיות מוסיקאי אבל המשפחה שלו נגד זה, כי סבא-רבא-רבא שלו עזב את המשפחה כדי להיות מוזיקאי, ולכן נשכח מהמיתולוגיה המשפחתית וקוקו לא יודע מיהו. הוא מחליט ללכת עם הלב שלו אחרי הכל, אבל אז הוא והכלב שלו, קוקו, נתקעים בעולם המתים, ושם בעזרת רוח מעולם המתים בשם קוקו הם מנסים להגיע לקוקו, דמות שקוקו גילה שהיא ככל הנראה הסבא-רבא-רבא שלו. אני חושב שצריך להסביר שנייה את הקונספט הזה של עולם המתים, אז: החיים שאחרי המוות בפולקלור של הסרט הם מעין מקום לא מוגדר שבו אתה חי בו כל עוד מישהו זוכר אותך, אבל יש חוקים מאוד נוקשים ואקראיים בנוגע למה זה "מישהו זוכר אותך", ואם אף אחד לא זוכר אותך אתה נשכח מהעולם. למשל, הדמות שמלווה את הילד בעולם המתים נמצאת בסכנה שישכחו אותה כי אף אחד לא שם תמונה שלו לזכרו,ולכן הוא רוצה שהילד ישים תמונה שלו בעולם האמיתי כדי שהוא לא ייעלם לנצח. כמו כן, פעם בשנה ב"יום המתים" אתה יכול לבוא ולבהות במשפחה החיה שלך בלי שהם ישימו לב שאתה שם, אבל זה רק בהנחה שהם הניחו את התמונה שלך במקדש קטן אחרת אתה יכול ללכת ולחפש את החברים שלך אבל לא אתה לא יכול כי הם מתים וכולם שכחו אותך וברגע שכולם שוכחים אותך אתה נעלם לחלוטין מהעולם. וואו, זה אפל.

עולם המתים הוא לכאורה הרגע בו כל מחלקת האנימציה של פיקסאר אמורה להדהים את הצופה עם המצאות ויזואליות חדשות ומדהימות – וזה לא המצב. שיא התחכום הוא שיש בעולם המתים מחשבים מאוד ישנים כי הם "טכנולוגיה שמתה". הבעיה העיקרית של פיקסאר לגבי עולם הסרט היא שכבר עשו אותו: לפני שלוש שנים יצא סרט אחר על עולם המתים המקסיקני, בשם 'ספר החיים'. הוא לא ממש צבר תאוצה (וחבל! הוא סרט חמוד ביותר!), ואם משווים בינהם, הייתי אומר ש'ספר החיים' הוא "מכוער בצורה מרהיבה". היה לסרט מראה בובתי מוזר, אבל הוא איפשר לאנימטורים להתפרע בכל הצורות הנכונות ולהגיע לשלל מקומות מבריקים שיצרו עולם מתים מרתק, אם כי קצת מכוער. לעומתו, 'קוקו' הוא יפה בצורה משעממת. שוב – אולי אלה הציפיות, אולי זו השוואה לא הוגנת, אבל העולם של 'קוקו' לא גרם לי פעם אחת לשמוט לסת. הוא יפה ולוקח השראה ממקורות מקסיקניים (כמו הציירת פרידה קאלו, שזוכה להופעת אורח שדי מבזה אותה בסרט הזה), אבל לא מתפרע אלא נשאר בגדר החמוד, ולכן בסופו של דבר מבחינת פיקסאר – מדובר בתוצר סטנדרטי לחלוטין בכל הנוגע לאנימציה.

אבל אם שמים בצד את כל הציפיות והסטנדרטים המוגבהים, אין מה לומר – 'קוקו' עומד, בסופו של דבר, בכל המטרות שהוא מציב לעצמו: להיות מוצר קליל ונחמד, מצליח להנגיש עולם מורבידי למדי לילדים בלי להפחיד אותם, ואז בסוף לרגש את כולם. כי למרות כל התלונות, הסרט באמת ריגש אותי. למרות שלתחושתי, זה לא היה הוגן: פיקסאר פשוט אלופים בעשיה של סצינות מרגשות. גם אם הסיפור לא מאוד סחף אותי, וגם אם ידעתי מראש מה עומד להתרחש – גם אני נמסתי עם כל הקהל. ושניה אחר כך קצת התעצבנתי ששימוש באמצעים כל כך זולים עובד עלי כל כך טוב. כמו בדיחה שאתה שומע בפעם המיליון, שמסופרת בצורה שעדיין מצליחה לעורר בך גיחוך – פיקסאר עדיין יודעים לגרום לאנשים לבכות. למי שנהנה מהז'אנר הפיקסארי אלה חדשות טובות, שכן מדובר בעוד מוצר שעומד ברמה הכללית שלהם. למי שרוצה לראות משהו שהוא פחות מוצר… טוב, גם אז, זה באמת לא סרט גרוע. בעיקר צפוי ומוכר בשלב הזה, ומחברה שהייתה מעוז החדשנות בעבר – זה קצת מאכזב.

תגיות: