ביקורת: וידויים

ואתם חשבתם שהכיתה שלכם דפוקה.
שם בתרגום חופשי
וידויים
שם לועזי
Confessions

"וידויים" מתחיל בכיתה רגילה בבית ספר יסודי: המורה מדברת, הילדים מפריעים – חלקם דווקא קשובים, חלקם בעולם משל עצמם – אבל המורה צריכה להמשיך לדבר, אז היא מדברת. היא מספרת לכיתה שהיא לא תחזור לסמסטר הקרוב ומספרת למה כל זה יקרה. לוקח לנו ולילדים רגע להבין שדווקא כדאי לנו להקשיב למה שיש לה להגיד. היא לא פורשת סתם כי היא מורה די גרועה, כפי שנראה מהילדים שמפריעים תוך כדי הדיבור שלה, אלא בגלל משהו שקרה לה. והמשהו הזה די מחריד. אז היא מדברת ומפרטת על אותו סיפור זוועה ששני ילדים בכיתה הזאת עשו. ספציפית: הם רצחו ילדה. ספציפית: הם רצחו את הילדה שלה.

נקודת ההתחלה הזאת היא הרבה יותר מ"נקודת התחלה": מדובר בחצי שעה של מונולוג, שבו רק המורה מדברת. אנחנו נחשפים אמנם לפלאשבקים ולמסרונים שהכיתה שולחת בזמן אמת בנסיון להבין מיהם שני הילדים, אבל שום דבר אחר לא קורה חוץ מכך שהמורה מדברת למשך חצי שעה ומספרת את הסיפור שלה ושל מות בתה.

זה לא אמור לעבוד. אני די בטוח שיש כמה וכמה ספרי תסריטאות שיסבירו איך הרעיון המבני הזה הוא קלוקל, בושה, ומטומטם. אבל זה עובד, הו כמה שזה עובד. ואחרי חצי השעה הזאת (שהיא בעצמה יכולה להיות סרט קצר מוצלח), שמוציאה את כל האוויר האפשרי מהריאות כי השם ישמור איך אפשר לנשום אחרי זה – טוב, אז מתחיל הסרט.

"וידויים" הוא סרט מז'אנר הנקמה שזכה לעדנה מחודשת באלף החדש, בין אם בזכות סרטי "חטופה" ובין אם בזכות סרטים אסייאתים (בעיקר קוריאניים). אבל גם בתוך הז'אנר "וידויים" מתבלט. אולי כי לרוב סיפורי הנקמה הם בין אנשים מבוגרים שאנחנו נרגיש בסדר אם הם יחטפו אגרוף או יאבדו שן, ופה.. ובכן, פה מדובר בילדים בני 10. ומילא אם ילדה בת 10 הייתה נוקמת בהם – כאן מדובר באישה מבוגרת נגד ילדים שעדיין לא בחטיבה.

למזלו של הסרט, עדיין יש לצידו את האמת האוניברסלית האחת והיחידה: ילדים – כמו מבוגרים – הם ממש ממש דפוקים, ואם תתנו להם את ההזדמנות הם יוכיחו את זה. הסרט עושה עבודה טובה של להציג את הדרכים בהן ילדים (וכולנו) יכולים ללכת שולל: בין אם אלה הפסיכופטים שבינינו, בין אם אלה התמימים שלא הבינו את המצב בשלמותו, ובין אם זאת הקבוצה הגדולה שמתגמלת לא פעם דווקא את הרשעות והנבזיות. "אנחנו כיתה ממש דפוקה" אומרת בשלב כלשהו אחת הדמויות, ואין ברירה אלא להסכים.

ה"וידויים" שבשם הסרט הם וידוייהם של המורה ושל עוד שלושה ילדים: של צמד הילדים שאחראי לרצח ושל ילדה נוספת שמסתבכת עם הסיפור של שניהם. ואמנם מהרגע שהשרביט עובר אל הילדים נראה שהסרט מוריד הילוך, אבל זה: א. הכרחי כדי לזכור לנשום, ו- ב. רק אמצעי שבו הסרט לוקח את הזמן כדי להגיע לקרשנדו שנבנה על שיא אחר שיא אחר שיא, ושעלול לגרום לכל תגובה רגשית בין "דאממממ" ל"אהההההה" ל"אמאל'ה!", תלוי בצופה.

כאן אמורה לבוא פסקה על הבמאי או השחקנים, אבל אני מודה: לא עשיתי את שיעורי הבית שלי. "וידויים" הוא המפגש הראשון שלי עם השחקנים (שזה מאוד מתקבל על הדעת, בהתחשב בכך שרובם המוחלט ילדים) ועם הבמאי טטסויה נאקאשימה, וזאת למרות שלכמה מהסרטים שלו יש שמות מאוד מסקרנים, כמו "בנות קמיקזה" או "It Comes". כתוצאה מכך, אין לי מושג האם "וידויים" הוא הברקה חד פעמית שלו או עוד יצירה נהדרת בשורה של יצירות נהדרות. השליטה בחומר רומזת על האפשרות השנייה, אבל כבר היו מקרים מעולם.

"וידויים" הוא מהסרטים האלה שכיף לגלות – כיף לגלות בשביל עצמנו וכיף לגלות אותו לאנשים אחרים. הוא סרט מטורלל, שונה, שלא עושה שרירים או יוצא מגדרו כדי להראות כמה הוא מיוחד, אלא פשוט מספר סיפור אחד, מוצלח ודפוק במיוחד, ומספר אותו ממש ממש טוב. הוא גם דיון טוב על כפרה, חזרה בתשובה, סליחה, אלימות בחברה, נקמה, אלימות אצל ילדים, אלימות בכלל, ועוד, אבל זה לא מה שיגרום לכם לצפות בסרט ולא מה שיתפוס אתכם במהלך הצפייה. מה שיתפוס אתכם זה מורה אחת, שהולכת בכיתה, מודיעה על כך שהיא פורשת מלימוד ולא תחזור לסמסטר הקרוב, ומתחילה לפרט בדיוק למה היא עושה את זה. וממש לא צריך יותר מזה.