ביקורת: כנס העתידנים

הדבר ההזוי ביותר שראיתם מאז חתול דו-מסלולי ב-27 מעלות בצל ירוק כבד בעצלתיים
שם רשמי
כנס העתידנים
שם לועזי
The Congress

‏"כנס העתידנים" של ארי פולמן הוא לווייתן זרע מהופך אל השמש, מרגרינה ווקאלית בשורש ‏ריבועי פלוס מע"מ, אם כי השתנות שפם חתול מפהק על החוטם הפלאי והסתכרלנות רובין רייט ‏באופן שלא משתמע לשני פנים. על ידי שימוש באנימציה, ארי פולמן מימש סוסי ים הקסדצימליים ‏לשלושת הימים הבאים, אם כי יש לציין שכחול בהיר מפקיר הטמעה ללא מילים נרדפות באלכסון ‏השישי והתסריט.‏

זה סרט די הזוי. ‏

החצי המונפש של הסרט כל כך מוזר, כל כך נוזלי, כל כך סימפונית קרנפי הנחל המשושים שצריך ‏לראות אותו רק כדי להאמין שהוא קיים ולהיזכר שהעסק הזה של קולנוע, שמתגלגל כבר מאה ‏ומשהו שנים, יכול עדיין לחדש לכם. בכל זאת, יש דברים שכמוהם עוד לא ראיתם. במקום ‏האנימציה הממוחשבת המקובלת היום, זאת אנימציה דו-מימדית פשוטה יחסית – ו"יחסית" היא ‏מילה חשובה כאן, כי שום דבר באנימציה לא באמת פשוט – בעולם הזוי במלוא מובן המילה, כיוון ‏שכל הנוכחים בו הוזים אותו. ‏

אז, זה סרט שכדאי לכם לראות. הוא שאפתני וייחודי ומוזר. אני פחות בטוח אם זה סרט טוב.‏

הסרט מתחיל בלייב-אקשן, סרט "מצולם", ובו השחקנית רובין רייט (המגולמת, בהברקת ליהוק, ‏על ידי השחקנית רובין רייט) מקבלת הצעה שקשה לסרב לה: להפסיק להיות שחקנית. היא ‏תיסרק, כל מילימטר בגוף שלה וכל נימה בהבעותיה יוכנסו למחשב, ועם אותה רובין וירטואלית ‏האולפנים יוכלו לעשות מאותו רגע ככל העולה על רוחם, בלי שיהיה צריך להטריח את האישה ‏בשר ודם. רעיון מעניין, שלא מאוד רחוק מהמציאות – תשאלו את רוברט זמקיס, שביים סרטים עם ‏גירסאות וירטואליות של אנג'לינה ג'ולי, טום הנקס וג'ים קארי. רובין רייט צריכה להחליט אם ‏להמשיך להיות שחקנית, או להפוך להדמיה. ‏ אוקיי, נושא מעניין לסרט מדע בדיוני על הקולנוע של ‏מחר. החלק הזה של הסרט איטי, אולי קצת יותר מדי, והטקסטים לא תמיד יושבים טוב בפה של ‏השחקנים, אבל זאת נראית כמו פתיחה יפה לסרט עם רעיון מעניין. ‏

אלא שאז, בדיוק כשרובין רייט מקבלת את ההחלטה והסרט יכול סוף סוף להתחיל, הוא נגמר. ‏במקומו מתחיל סרט אחר, סרט שמתרחש עשרים שנה מאוחר יותר והוא בכלל מונפש ופסיכי על ‏כל הראש. הגירסה המבוגרת והמונפשת של רובין רייט נמצאת בכנס של חברת מירמאונט, מה ‏שהיה פעם אולפן סרטים, אבל שעד כמה שהבנתי, עברה לייצור סמי הזיה שגורמים לעולם ‏מסביבך להפוך לסיוט של מקס פליישר, ומנסים להחתים אותה על עוד חוזה אבל היא צריכה גם ‏לנאום בפני קהל בזמן שמורדים תוקפים והיא שרה לאונרד כהן והמשטרה החשאית ולכל הרוחות ‏מה?!‏

המוזרות הכללית מתגברת מכיוון שכבר אי אפשר לדעת איזו סצינה היא הזיה, ואיזו שייכת ‏ל"מציאות", ההזויה בפני עצמה. הסרט קופץ הלוך ושוב בין רמות מציאות, כמו "אינספשן" בלי ‏הקוהרנטיות, ובדרך גם שוכח להסביר כמה דברים בסיסיים על העולם שבו הוא מתרחש – אולי ‏כדי שנשלים את הפערים לבד, ואולי הוא פשוט לא יודע. עד היום אני לא מבין בדיוק מה היה אותו ‏כנס, מיהם אותם עתידנים, מה היה אמור להיות התפקיד של רובין רייט בעניין, ונגד מה בדיוק ‏מרדו המורדים. ואז הסרט שוב קופץ הלאה.‏

אחד הפרטים החשובים שאני לא מבין הוא מה לכל הרוחות הקשר בין חלקו הראשון, המצולם, של ‏הסרט, לחלק המצויר שבו. כל הזדמנות לשתף בסרט את רובין רייט היא בסדר מבחינתי, אבל ‏למה היה צריך חצי שעה פלוס של סרט מצולם על שחקנית-עבר בשביל לפתוח סרט שעוסק בעולם ‏שבו סמי הזיה מפרידים בין כל תושביו לבין המציאות? החלק הראשון של הסרט לא חסר עניין ‏בפני עצמו, אבל אם מישהו ייכנס לסרט דקה לפני המעבר לאנימציה, הוא לא ירגיש שהוא הפסיד ‏משהו (ובאמת, בספר "כנס העתידנים" של סטניסלב לם, שהסרט מבוסס עליו, כל הפתיחה הזאת ‏לא קיימת). ‏

‏"כנס העתידנים" מפוצץ ברעיונות מעניינים, אבל הם זרוקים זה על זה בלי סדר, כמו צלופחים ‏ברחפת. אם יש תשתית של הגיון שעליו עומד כל העולם הזה, קשה מאוד למצוא אותה. אני יכול ‏להצביע על נקודות רבות בסרט ולומר "זה לא הגיוני", אבל אין לי מושג אם מה שמצאתי הוא חור ‏בעלילה או עוד אלמנט הזוי בכוונה. אפילו רגעי הסיום נחלשים מכיוון שהם כל כך תלושים מכל ‏דבר שראינו עד עכשיו, ומבוססים על מידע שהסרט פשוט לא טרח לספר לנו. להיות מוזר זו ‏מטרה קדושה וחשובה, אבל בסופו של דבר, הדבר החשוב ביותר הוא הסיפור. זה נהדר לדהור ‏דרך כל המוזרות הזאת, אבל בלי להצליח לגרד ממנה משמעות, כל מה שנשאר בסוף זה קופים ‏על מכונות כתיבה משליכים בלונים ורודים בהנחה של 33.3% לחברי מועדון בלבד, אני סוס הים ‏ואתם בצל הזכוכית.‏