ביקורת: לזמן את הרוע

עזבו את מכשירי העינויים. מה שהולך היום זה ישויות מסתוריות החובבות כסאות נדנדה, חלונות מואפלים, בובות קריפיות ומרתפים
שם רשמי
לזמן את הרוע
שם לועזי
The Conjuring
סרט מס' 1 בסדרת לזמן את הרוע

בסרטי האימה, כמו בכל תחום אחר, אופנות באות והולכות. פעם שיא האופנה היה ‏סרטי רוצח סדרתי עם סכין. אחר כך – פורנו-עינויים בסגנון "המסור". אחר כך – סרטי חומרים ‏שנמצאו, כמו "פעילות על טבעית". ועכשיו? אולי לא שמתם לב, אבל האופנה התחלפה לכם כשלא הרגשתם. שני סרטי האימה המצליחים ביותר של השנה הם ‏‏"מאמה" ו"לזמן את הרוע". שני הלא-המשכים האלה, שניהם סרטי בית רדוף במתכונת קלאסית: ‏יש בית גדול עם הרבה דלתות, חלונות וארונות אפלים, ומשפחה שחיה בו, ויישות דמונית מאיימת ‏שמשוטטת בו ומבעיתה את בני המשפחה. צרפו לכך את "האישה בשחור" מהשנה שעברה, ‏וקיבלתם טרנד. אימה בלי הרבה דם, ובלי מצלמות וידאו בכל מקום. אימה של קומזיצים, של ‏יישויות מסתוריות החובבות כסאות נדנדה, חלונות מואפלים, בובות קריפיות ומרתפים.

חובבי אימה "מקצוענים" יכולים לצחוק על הסרטים האלה: הם לא רציניים. דברים ‏חולניים יותר אפשר לראות בחדשות. אין פה איברים נשפכים, אכזריות בלתי נסבלת או חדירה ‏מזוויעה אל הפינות האפלות בנפש האדם. יש דברים שמסתובבים בספריות וידאו וטורנטים, שבחיים לא יגיעו למסך קולנוע בארץ, ושלידם סרטי הרוחות האלה נראים כמו "פרפר נחמד". זה נכון, אבל זה העניין: הסרטים האלה, כשהם עשויים ‏טוב, מפחידים. וכיפיים. ואז הם עוברים. אפשר לצעוק ולקפוץ בכיסא ואחר כך לצחוק על זה, בלי להרגיש ‏מלוכלכים ואשמים.‏

‏"לזמן את הרוע" הוא בדיוק סרט כזה. הבמאי ג'יימס וואן היה זה שייסד את סדרת "המסור": הוא ‏ביים את הסרט המקורי, ואז עבר לעסוק בעניינים אחרים, בעוד הסרט שביים הופך ‏בידי אחרים לסדרת אימה כמעט אינסופית. כלומר, וואן כבר הוכיח שהוא בהחלט יודע לעשות גם ‏סצינות של ניסור איברים – הוא פשוט בוחר בסגנון אחר הפעם. וגם בסגנון הזה, וואן יודע ‏להפחיד.‏

אד ולוריין וורן הם מכסחי-שדים, חוקרי על-טבעי שאוספים מקרים של דיבוק, רוחות וכיוצא באלה. אגב, מדובר באנשים אמיתיים, שטענו ועודם טוענים – כלומר, לפחות היא, הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים – שהם לחמו למחייתם בשדים וברוחות. לא חייבים ‏להאמין, אבל אם "מבוסס על סיפור אמיתי" הוא מה שעוזר לכם להצטמרר – לפחות הפעם הטענות האלה מבוססות על משהו. קרוליין ‏ורוג'ר פרון הם זוג שנכנס לדור בביתו החדש, עם חמש בנותיהם, וכמעט מיד מגלה שיש עוד ‏משהו איתם בבית, משהו מוזר שאוהב לשחק משחקים מפחידים ולהרעיש בלילה. אחרי כמה ‏מפגשים מבעיתים, הפרונים קוראים לוורנים כדי לעזור להם למצוא מי או מה גר להם בבית, ואיך ‏אפשר לגרום לו לעזוב. ‏

אז, הרבה דלתות חורקות. הרבה דפיקות משונות. ילדים קטנים שמדברים עם דברים שאף אחד ‏אחר לא רואה. דברים שקופצים עליך במפתיע, או, יותר גרוע, לא קופצים, ורק נותנים לך לחכות ‏עוד, ועוד, לבום שיבוא, ולהקריפ את עצמך. כל אלה הן אבני הבניין המוכרות ביותר של ההפחדה ‏הקולנועית, ויכולתם לראות אותם כבר במאות סרטים אחרים. אלא מה, ג'יימס וואן ‏יודע את העבודה. אתם יכולים להגיד לעצמכם שכל הנוסחה הזאת של שקט ובום נדושה ומוכרת, ‏ובכל זאת לקפוץ מהכסא כמו ילדה קטנה ומבוהלת כשיגיע הבום. הסרט מצולם נהדר, עריכת ‏הסאונד – הקריטית, בסרטים בסגנון הזה – גם היא מושקעת מאוד, והסרט יעשה הכל כדי להבהיל ‏אתכם. ולפעמים יצליח.‏

לקראת סופו, הסרט מחליף תת-ז'אנר ומסרט בית-רדוף הופך לסרט גירוש שדים, ואז ‏השורשים ‏הנוצריים שלו נחשפים במלואם. אולי המניות של הדת ירדו בעשורים האחרונים, אבל ‏כשב"מגרש השדים" השתמשו בצלבים נגד השטן, זה נשמע הגיוני; היום, כששומעים את הוורנים ‏מדברים ברצינות על טיהור באמצעות מים קדושים, סימנים בצורת צלב הפוך וקבלת רישיון ‏מהכנסיה, זה נשמע כאילו באפי הולכת לצאת בכל רגע מאחורי איזה ארון ולהביא להם צ'אפחה. אני מוכן, לצורך העניין ולמשך שעתיים, להאמין במשהו מסתורי ובלתי מוסבר שאורב בפינות אפלות; אבל בכך שהוא נכנס עמוק בנצרות, הסרט דורש ממני למעשה להאמין באלוהים, השטן, ישו, שליחיו, הכנסיה הקתולית, וכוחות העל שמעניקה לך הסמכה לכמורה. אלה הרבה דברים להעמיס על מנגנון השעיית חוסר האמונה. הסרט אולי יעבוד טוב יותר על אנשים שצריכים לעבוד קצת פחות קשה כדי לשכנע את עצמם בכל הרשימה – כלומר, נוצרים מאמינים.

הדמויות הראשיות מצוירות היטב: וירה פרמיגה ופטריק ווילסון, המגלמים את בני הזוג וורן ‏המקצוענים, הם גיבורים לא שגרתיים לסרט אימה, מעין מאלדר וסקאלי אחרי החתונה. לילי טיילור מבוהלת היטב בתפקיד אם ‏המשפחה רדופת הרוחות, אולי בניסיון לכפר על הופעתה הקטסטרופלית ב"בית האימה" – שבה היא עשתה את אותו הדבר, אבל רע. כך שהדמויות טובות, הבעיה היא שיש יותר מדי מהן. סליחה אם אני נשמע קצת כמו יאיר לפיד, אבל למשפחה הזאת יש פשוט יותר מדי ילדים. עם חמש בנות, שני הורים, שני ‏מגרשי שדים ועוד כמה עוזרים, אף אחד לא באמת יזכור מי זאת מי, אפילו אם הסרט עושה כמיטב יכולתו לתת לכל אחת מהן אופי משלה. מבין סרטי הרוחות של השנה, אני עדיין מעדיף את "מאמה" – שהתמקד בשתי ילדות ואמא בלבד, ולכן היה מפוקס יותר והיה קל יותר ‏להתרכז גם בבני האנוש ולא רק בצללים שמפחידים אותם.

אני לא יודע מה גרם ל"לזמן את הרוע" לצבור בחו"ל באזז בתור הדבר הכי מפחיד שנוצר מאז "הניצוץ". הוא בהחלט ‏לא כזה, אבל הוא כן סרט אימה מבהיל ויעיל, לצרוח ולשכוח.‏

פורסם במקור בוואלה