Cowboy Bebop

לפעמים זה מרגיז כמה שאנשים
יכולים להיות מוצלחים במשהו.
קחו למשל את Cowboy Bebop:
ההגיון הבריא אומר שמשילוב
בין מערבון,פילם-נואר, סרטי
גנגסטרים, אומנויות לחימה ומדע
בדיוני, מה שיכול לצאת זה רק סלט פוסט-מודרניסטי תפל. באה 'קאובוי ביבופ' וזורקת את ההגיון הזה לפח האשפה של ההיסטוריה. בתור מערבון – היא מראה שג'ון וויין לא יודע מהחיים שלו. בתור פילם נואר – היא גורמת ל-'צ'יינטאון' להיראות כמו סרט לילדים. בתור סדרת גנגסטרים – היא היתה שולחת את טרנטינו לחפש עבודה חדשה. אומנויות הלחימה שבה היו גורמות לברוס לי להרגיש כמו בבית (אם הוא היה דמות מצויירת). ובתור מדע בדיוני – היא תגרום לכם לשאול את עצמכם מה לעזאזל מצאתם ב-'מסע בין כוכבים'/'בבילון 5'/'מלחמת הכוכבים' או כל סדרת/סרט מד"ב שאהובים עליכם.

הסדרה מתרחשת בשנת 2071, שנראית כמו שילוב מופרע אך מרהיב ביופיו בין המערב הפרוע, אמריקה של שנות ה50-, והמזרח הרחוק. גיבור הסדרה הוא ספייק ספיגל, צייד ראשים מהמאדים, שמסתובב בחלל בספינה-גרוטאה שעל שמה קרויה הסדרה, ומנסה לתפוס פושעים. זה לא כל כך מצליח לו, כי ספייק הוא גיבור פילם-נואר קלאסי: רומנטיקן חסר תקנה, שקוע בחובות עד הצוואר, עם תספורת ולבוש שהם שיא האופנה (של שנות ה70- של המאה הקודמת), ולוזר בלתי נלאה – וגם כשהוא מנצח, הוא מהסוג שלעולם לא ידהר עם הבחורה לעבר השקיעה.

השותף של ספייק הוא ג'ט בלאק, בעל הספינה, שוטר לשעבר שמנסה להרחיק את ספייק מהצרות שבהן הוא תמיד מסתבך (ומוצא את עצמו, כמובן, מסובך באותן צרות בדיוק). בשלב מאוחר יותר מצטרפות אליהן גם פיי ואלנטיין, נוכלת שהיא מגנט-צרות גדול עוד יותר מספייק, ואד, האקרית גאונית בעיני עצמה, ונודניקית חסרת תקנה בעיני כל האחרים. ויש גם כלב, אין. כלומר, ככה קוראים לו – Ein.

כל החבורה הזאת מסתובבת בחלל הפרוע, מסתבכת בהרפתקאות מסמרות שיער ומחפשת אהבה בכל המקומות הלא-נכונים, כשברור להם שמאחורי כל פינה מחכה מישהו עם הכדור שיגמור להם את הקריירה.

הדבר הכי בולט ב'קאובוי ביבופ' הוא הכתיבה המשובחת. הסדרה מצליחה, בכל פרק מחדש, לגרום לצופה להרגיש שהוא מכיר מקרוב את כל הנפשות הפועלות. ולא מדובר רק בגיבורים – לכל דמות שמופיעה בסדרה יש משהו שיגרום לצופה לסמפט אותה, גם אם מדובר במניאק הכי גדול בגלקסיה (והרבה דמויות בסדרה מתחרות בכבוד על התואר הזה). הסדרה גם מהווה הוכחה ניצחת שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש: גם בפורמט המסורתי של פרק בן 25 דקות עם התחלה, אמצע וסוף (בדיוק בסדר הזה) אפשר לחולל להטוטים. העלילות הדחוסות של הפרקים מזכירות לעיתים קרובות מסע ברכבת שדים שאיבדה את הברקסים, והכל מגובה בדיאלוגים שנונים (שבאופן מפתיע, עוברים גם בתרגום), על מצבם העלוב והעגום של הגיבורים.

הביצוע של הסדרה מתחרה במידת השלמות שלו בתסריטים. תמונת העולם היפיפיה של הסדרה (שמשלבת אנימציית מחשב עם פריימים שצוירו ביד) היא פשוט מדהימה, האנימציה חלקה וזורמת, וגם לסצינות האקשן לא חסר הרבה: מרדפים בחלל ועל פני הכוכבים, קרבות ירי היסטריים בין אזרחים חפים מפשע, קרבות אגרופים המוניים בעקבות אי-הבנה מצערת (התרחשות נפוצה בסדרה) – אי אפשר להוריד את העיניים מהמסך. מרגיז כמה שזה מוצלח, כבר אמרנו?

הסבר למידת ההצלחה של הסדרה אפשר למצוא, אולי, בצוות היוצרים האחראי עליה. זה מתחיל עם הבמאי שמאחורי הפרוייקט, שינצ'ירו ווטנאבה, שידוע בעיקר בזכות סדרת הוידאו Macross Plus, אחד המוצלחים שבין ההמשכים האינסופיים לזיכיון הרובוטים הענקיים Macross. בסדרה ההיא הוא הוכיח שהוא פצצת כישרון, וכאן הוא מאשר זאת שוב. עוד פליטת Macross Plus שהגיעה ל'קאובוי ביבופ' היא הפסקולנית יוקו קאנו, שהלחינה עבורה פסקול ג'אזי שהופך את הסדרה לחוויה אווירתית מרשימה. צוות הכותבים הגדול שעבד על הסדרה כולל בין השאר את סדאיוקי מוראי, כותב התסריט לסרט האימה Perfect Blue, עליו דיברנו בכתבה קודמת.

לסדרה 26 פרקים. הראשונים בינהם עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל מומלץ מאוד לראות אותם לפי הסדר – ישנה עלילה מרכזית שזורה בכולם, שהופכת לדומיננטית בפרקים המאוחרים יותר. בימים אלה ממש עומדים להשלים את הסרט "Cowboy Bebop: Knockin' On Heaven's Door", שנעשה על פי הסדרה. עד אז אפשר לקחת מ-"האוזן השלישית" את פרקי הסדרה, ולהתחיל להתמכר. מי יודע? אולי בכנסי המד"ב הבאים בארץ, במקום ילדים במדים של צי הכוכבים נראה אותם עם הז'קטים הדפוקים והתספורות של שנות ה- 70.

* וכמו תמיד, תודה לאלון בורודה על ההערות, תיקוני השגיאות, וכמה עצות טובות.