ביקורת: עשיר בהפתעה

'עשיר בהפתעה' מספר את הסיפור הרומנטי הנפלא ומחמם הלב בין כמויות מופרכות של כסף ובני אדם.
שם רשמי
עשיר בהפתעה
שם לועזי
Crazy Rich Asians

"עשיר בהפתעה". זה השם הגנרי שהחליטו לתת בישראל לסרט "Crazy Rich Asians", שחלילה אף צופה לא ייבהל לגלות שבסרט שבו מככבים אך ורק אסייאתים יש אסייאתים. זה מוזר, כי בישראל ממש חמים על כותרות שנגמרו ב"בהפרעה" או "בטירוף", אז למה לא "עשירים בטירוף"? "מיליונרים בהפרעה"? "טחונים ונהנים"? "מניקור בסינגפור"? "בדרך לחתונה עוצרים במריבות עם חמותך"? "מפוצצים לאללה במזומנים שיואו"? רק לא עשיר בפאקינג הפתעה. הרי הסרט הוא לא על העשיר, הוא על המופתעת, וכשחושבים על זה ככה זה נשמע כאילו העשיר הפתאומי הזה הגיע בתוך חבילת ממתקים מוזרים מהמזרח שהגברת הזמינה באינטרנט.

"אסייאתים טובעים בכסף" מספר על רייצ'ל (קונסטנס וו, הדבר הכי טוב בפער בסדרה "חמוץ מתוק"), מרצה לכלכלה, שמצטרפת אל בן זוגה ניק (הנרי גולדינג) בנסיעה לסינגפור לרגל חתונת חברו הטוב. היא חושבת שהטיול יכלול סמול טוק מביך עם חמותה הפוטנציאלית לעתיד ואיזה בן דוד מעצבן, ובסך הכל היא צודקת, רק עם תוספת של כמה מיליארדי דולרים. ניק, כך מתברר, הוא בן למשפחה חשובה ועשירה כל כך שמעמדה בסינגפור שקול לזה של משפחת מלוכה, בעוד אימה של רייצ'ל היגרה מסין לארה"ב חסרת כל וגידלה אותה לבדה. האמא, אלינור יאנג (מישל יו), לא מתה על הרעיון שבנה ייצא עם אמריקאית פשוטת עם והיא לא לבד – פחות או יותר כל עשירי סינגפור מתאחדים כדי לחרבן לגיבורה את הזוגיות, מלבד בת הדודה החביבה אסטריד (ג'מה צ'אן), הבן דוד הגיי אוליבר (ניקו סאנטוס) ופייק לין (אקוופינה), חברה ותיקה של רייצ'ל ובת למשפחה עשירה הרבה פחות, כלומר עדיין עשירה ממש.

יותר מאשר סרט רומנטי בין שני בני אנוש, "כופתה בהפתעה", הוא קומדיה רומנטית על הרומן המרגש בין אנשים ומוצרי צריכה. זאת החגיגה הקפיטליסטית הכי מושחתת שנחתה כאן מאז ה"חמישים גוונים" האחרון, רק שפה יש הרבה פחות פרסום סמוי מהסוג הדוחה והירוד. כאן פחות מנסים לדחוף מוצר ויותר לשכנע את הצופים שכסף, תכשיטים, פרחים נדירים ואירועים יוקרתיים זה ממש קול, גם אם האנשים שנהנים מכל הטוב הזה יכולים להיות מרושעים. חלקם סתם רעים לשם ההנאה שברשעות, לאחרים יש אינטרסים (האקסית של ניק, נניח), ויש גם את אלינור. היא דמות קצת יותר מורכבת שמציגה את ההון וההצלחה כתוצר של שיתוף הפעולה המשפחתי וההקרבה של כל פרט בה, בניגוד לאינדיווידואליות שאמריקה ובפרט רייצ'ל מייצגים. וזה מוזר, כי רוב בני הדודים הם דושבגים מפונקים שרק רוצים להשוויץ בעושר המופרז שלהם. חוץ מניק, כמובן, שהוא מין בובת ראווה מחייכת של שלמות עבור האם והחברה גם יחד.

הקונפליקט, אם כך, הוא פחות "האם כדאי שרייצ'ל וניק יהיו יחד" ויותר "מה עדיף, ללכת עם הלב או עם המשפחה (הממש ממש עשירה) שלך". הרעיון מהדהד ברמות שונות אצל חברים אחרים במשפחה – במיוחד אסטריד שהולכת על ביצים כדי לא להלחיץ את בן הזוג שלה, גבר מרקע צנוע שמרגיש חסרת תועלת ועלוב לעומתה. הקונפליקט לא ממש נפתר, אבל בעצם הרבה דברים לא נפתרים בסרט הזה. לא הולכים לראות אותו בשביל מהלכים עלילתיים מתוחכמים אלא בשביל קאסט נאה בשמלות וחליפות יפות, נופים מקסימים ובדיחות טובות פה ושם (בעיקר בסצנות של אקוופינה). זה קצת מאכזב, אבל לא מספיק כדי שאנסה להניא אתכם מלצפות בו. זה ג'אנק קיצי וקליל אך בלתי מזיק בעיקרו. אם סרטי אקשן גדולים ורועשים לקיץ הם ביסלי ו"חמישים גוונים" הוא גוש מריר וקמחי של בצק סוכר, הסרט הזה הוא כמו עוגיית מקרון, שהיא אולי טיפה מתוקה מדי אבל בצורה ובצבע מושלם לאינסטגרם.