אם תלכו רק לקומדיה רומנטית אחת השנה, לכו ל"טיפש, מטורף, מאוהב". כמובן, ההמלצה הזאת לא שווה הרבה, כי איזה מין בנאדם צופה בקומדיה רומנטית אחת בשנה? או שאתם חובבי קומדיות רומנטיות, ואז מן הסתם ראיתם כבר לפחות שלוש-ארבע כאלה השנה ויש לכם דעה בנושא האם אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן היו יזיזים יותר שווים ממילה קוניס וג'סטין טימברלייק, או שאתם לא סובלים את הז'אנר הדלוח הזה, ואין שום סיכוי שתלכו לקומדיה רומנטית אלא אם יכוונו לכם אקדח לראש או שזה מה שהדייט ידרוש.
וזה לא שאני יכול להבטיח לכם איזה טוויסט מטורף על הז'אנר שהופך את הסרט הזה לשונה מכל קומדיה רומנטית אחרת. העלילה שלו די סטנדרטית; או יותר נכון, הוא מורכב מכמה עלילות שונות, שכולן סטנדרטיות בז'אנר. פרוד טרי, מבוגר, מרובע וחסר בטחון (סטיב קארל), פוגש דון ז'ואן רב-שגל וחלקלק יותר מטפלון (ריאן גוסלינג), שמרחם עליו ומחליט ללמד אותו את רזי אמנות החיזור. ילד מאוהב בבייביסיטרית שלו, שמאוהבת באבא שלו. וסטודנטית למשפטים שתקועה ביחסים עם אדם משעמם במידה קיצונית מסרבת להיכנע ללחצי החברה שלה ולהשתולל קצת. רבות מהמוסכמות המקובלות בז'אנר נמצאות כאן, מהמפגש בין איש המשפחה לאיש הסטוצים ועד להצהרת האהבה בפני קהל שמשום מה אי אפשר בלעדיה. וישנו גם הדיון המטופש הרגיל בשאלת "אהבה כן או לא", האם קיים האחד המיועד לך וכו'.
אבל מה, זה שכל המרכיבים מוכרים, לא אומר שאי אפשר לעשות מהם משהו טעים. אפילו כשהוא הולך בדרך הקלישאתית, הסרט עושה את זה בחן, ומדי פעם אפשר לראות אותו נאבק מתחת לקלישאות ומותח אותן לכיוונים לא צפויים. הוא תמיד עוצר את הקלישאות רגע לפני שמתעבי-הז'אנר פולטים גניחת כאב. מעבר לזה, בז'אנר הכי צפוי, מוכר ונוסחתי, הסרט הזה מצליח לעשות דבר כמעט בלתי נתפס: להפתיע. אני לא יודע אם אי פעם היתה קומדיה רומנטית אחרת שהיתה צריכה לבוא עם האזהרה הזאת: אל תיתנו שיספרו לכם את העלילה מראש.
וחוץ מזה, העובדה הפשוטה היא שמדובר פה בצוות השחקנים הכי טוב שראיתי בסרט מסוג כזה כבר הרבה זמן. סטיב קארל ואמה סטון עושים את מה שהם תמיד עושים: היום כשעושים סרט על גבר בגיל העמידה, מצחיק אבל עם עצב בעיניים, לוקחים את סטיב קארל בלי לחשוב פעמיים, ובצדק. ואם רוצים מישהי צעירה ויפה שגם עושה רושם אינטליגנטי, ופולטת שנינויות ציניות באופן שבו אפשר להאמין שהיא יודעת על מה היא מדברת – אמה סטון היא הכתובת. ריאן גוסלינג קצת פחות צפוי, אבל הדמות של הליידיקילר יושבת עליו כמו טוקסידו בהזמנה. אם אתה רוצה להיכנס לבאר ולצאת משם עם איזו בחורה שרק תבחר, להיות ריאן גוסלינג זה צעד ראשון בכוון הנכון.
אבל קארל, סטון, גוסלינג, וגם ג'וליאן מור ומריסה טומיי, זה שכולם שחקנים מצוינים זה לא בדיוק חדשות מרעישות. מה שכן חדש בסרט הוא אנלי טיפטון, בתפקיד הבייביסיטרית. בדקה הראשונה שלה בסרט היא מפגינה בהלה ומבוכה מרהיבות כל כך שהדקה הזאת לבדה גרמה לי להזכיר לעצמי לברר מי זאת ומאיפה היא באה. שאלתי את האינטרנט, והאינטרנט אמר שהיא דוגמנית, ושהיא אפילו היתה ב"הטופ מודל הבאה". וזה מפתיע, כי חוסר הבטחון והבלבול שהיא מראה בסרט באופן כל כך מקסים הם הדבר האחרון שהייתי מצפה מדוגמנית.
"טיפש, מטורף, מאוהב" הוא לא מהפכה. זה לא משהו שיגרום לשונאי הז'אנר פתאום לעשות מרתונים של מג ריאן. אבל זה סרט שלא מתעצל, כמו כל כך הרבה סרטים אחרים בז'אנר הזה, אלא עובד קשה כדי לגרום לכם לאהוב אותו, ולשכוח שכבר ראיתם את הסיפורים האלה פעם. בקיצור, אם אתם רואים רק קומדיה רומנטית אחת השנה, זאת בחירה מצוינת.
אני באמת לא חובב גדול של ז'אנר הקומדיה הרומנטית
אבל הופתעתי לטובה. גם אם המשחק של חלק מהדמויות היה לא אמין (רגעים מסוימים של ג'וליאן מור, כל התפקיד של מריסה טומיי, שהדמות שלה נבנתה על הקצנה), זה היה סרט מאוד מהנה וכיפי. מומלץ בחום!
אנה-לי
כך לפחות תרגמו את השם שלה כשהופיעה בטופ-מודל…
אמנם דוגמנית אך כבר שם הפגינה מנת משכל מרשימה למדי ואת כשרונה למשחק.
הניסוח באנגלית אינו כללי יותר, להפך
השימוש בסימני פיסוק בין המילים מלמד על כך שלא מדובר בשם עצם (אהבה) ושני שמות תואר המתייחסים אליו. העברית חוסכת את העמימות ומבהירה את הכוונה ביתר קלות.
קנית אותי ב"ילד מאוהב בבייביסיטרית שלו"
ובאמת יפה לראות שאמה סטון היא ה-It girl החדשה. לא הגיע הזמן לסקר מעודכן על הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר? המועמדויות שלי – שמש נצחית, (500) ימים עם סאמר וכמובן חגיגה בסנוקר על תקן זאב רווח.
אני לא ממש הייתי קוראת לשמש נצחית
ו-500 ימים עם סאמר קומדיות רומנטיות.
For starters, הם לא קומדיות. אבל גם אם נניח את זה בצד, קומדיות רומנטיות נוטות להיות נוסחתיות [יש יותר ויש פחות], והסרטים שנתת בתגובה מאוד שונים מהמבנה של הקומדיה הרומנטית הממוצעת.
גם אני לא הייתי קורא להם קומדיות רומנטיות
אבל יש אנשים שכן (יאיר רווה למיניהם), ובדיוק כי הם שוברים את הנוסחאות. גם יש בהם לא מעט רגעים קומיים.
זה שיש בהם רגעים קומיים לא הופך אותם לקומדיות.
יאיר רווה למיניהם מוזמנים לראות בסרטים האלה קומדיות רומנטיות, אני לא מסכימה איתם פשוט כי לדעתי הם לא קומדיות. זה שיש ב"חברים" רגעים דרמטים ועצובים לא הופך אותה לדרמה, אלא לקומדיה שמידי פעם יש בה דרמה, וכך גם ב-500 ושמש.
מה עם כל סרטי הג'אד אפאטו ודומיהם?
knocked up, בתול בן 40, ובעיני הטוב מכולם – Forgetting Sarah Marshall?
וכמובן צריך לתת כבוד גם ל"כשהארי פגש את סאלי", שעדיין לא התיישבן לחלוטין, והוא מקור ההשראה לכל הקומדיות הרומנטיות מאז תחילת שנות ה-90
איכס
סרטי אפאטו מנציחים סטריאוטיפים גסים בחברה – בתול היא מילה נרדפת לחנון וללוזר, רק רודפי שמלות וולגריים הם גברים אמיתיים וכדומה.
אם קצת להחזיר את הדיון לאון טופיק, ריאן גוסלינג הוא השחקן המוכשר ביותר שאני מכיר. אין שום שחקן אחר שהתחיל את הקריירה שלו בקומדיית נעורים טלוויזיונית עלובה ועבר אחר כך לשחק דמויות כל-כך מורכבות, כולל יהודי ניאו-נאצי ואדם מנותק על גבול האוטיזם שמעדיף בובה מתנפחת על בת זוג אמיתית.
ראית את Forgetting Sarah Marshall?
שהוא אמנם לא סרט של אפאטו, אבל שייך לקולקטיב שלו. כל הדמויות מקבלות שם כבוד, כולל הדמות הסטיראוטיפית של "כוכב הרוק רודף השמלות והמתנשא", שבסופו של דבר מתברר ככזה שלא באמת תואם לסטיראוטיפ.
אם את/ה מתייחס/ת ל"בתול בן 40", הרי שהדמות של סטיב קראל היא לחלוטין דמות חיובית ואהובה. די ברור שלהיות בתול בן 40 זה לא מצב בריא, ושהנבעכיות של הדמות היא גם סגירות חברתית קיצונית ולא סתם "חנוניות". גם שהבחור מאבד את בתוליו הוא לא הופך ל"רודף שמלות וולגרי", אלא נשאר אדם רגיש וחנון – פשוט כזה שמסוגל להתמודד עם מערכות יחסים ולתעל את הרגישות שלו למקומות בריאים. הנסיון של החברים שלו "לדרדר" אותו לא ממש צולח
גם הדמות רודפת השמלות של ג'יי בסרט, מתמסדת בסופו של דבר. זה נכון גם לגבי הדמות הראשית של "בתול בן 40", וגם לדמויות החנוניות שנשארות חנוניות של Superbad המקסים.
בקיצור, העובדה שבכל סרט כזה יש דמויות של רודפי שמלות וולגריים לא אומר שהן הדמויות הראשיות/מועדפות בסרט. אם כבר, הדמויות בסרטים האלו נעות דווקא לכיוון ההפוך – של קבלת אחריות על חייהם ושל מונוגמיה.
בפיסקה הלפני אחרונה
הכוונה היא לדמות הראשית של Knocked Up, כמובן
אלוהים אדירים
לא היה לי מושג שריאן גוסלינג שיחק את הדמות הראשית בהרקולס הצעיר. למרות שעכשיו כשאני נזכרת בחמש דקות שראיתי מהתכנית ברור שזה היה הוא.
ואני התכוונתי דווקא לתיכון על הגל
(ל"ת)
Forgetting Sarah Marshall היה מוצלח אבל הוא לא אפאטו
אחת מהקומדיות הרומנטיות המוצלחות לדעתי, בניגוד לרוב הסרטים של אפאטו שבתכלס לא הייתי מקטלג כקומדיות רומנטיות אלא כתת זאנר של bromance.
אבל הקומדיה הרומנטית הכי טובה לדעתי היא Definitely, Maybe. ויסלחו לי כל מיני זוכי אוסקר כמו הרומן שלי עם אני והארי פגש את סאלי.
"הרומן שלי עם אני"
שם שקולע בול לכל הקריירה הקולנועית של וודי אלן.
הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר,
היא "אהבה זה כל הסיפור". לא רק שהיא מתוקה להפליא ויש בה את אחד מצוותי השחקנים הכי מוצלחים שנפגשו בסרט אחד אי פעם, היא גם לחלוטין "קומדיה רומנטית", בניגוד ל"קומדיה עם סיפור אהבה שולי" או "סרט רומנטי עם קצת בדיחות".
לא יודעת - מה עם, נניח, ארבע חתונות ולוויה?
כמה מדמויות המשנה המוצלחות שנתקלתי בהן. ורואן אטקינסון. וכובעים.
לא ראיתי
אבל אם את אומרת שזה מתחרה ראוי, בהחלט אראה את זה מתישהו.
לגמרי. 4 חתונות ולוויה אחד הסרטים הטובים ביותר בזאנר
בין היתר כי למרות שהוא מאוד קומי, הדרמה שבו מרטיטה ודואבת מבלי לאבד את הסרקזם,
וכמובן דמויות משנה נפלאות שכובשות כל פעם מחדש.
אמנם לא באותה רמה, אבל מאוד אהבתי גם את 'לקום אתמול בבוקר' Groundhog Day,
שמבויים באופן חינני וחמוד להפליא. ויש גם את 'חברות הכי טובות שיש' Crush
עוד סרטים שהפתיעו אותי מאוד לטובה היו יס מן, אני עצמי ואיירין ומגוון סרטים עם רנה זלווגר.
"אני, עצמי ואיירין"? רומנטי?!
זה אחד הסרטים הכי גסים שראיתי בחיי, כשהרומן של ג'ים קארי ורנה זלווגר לוקח בו חלק יחסית שולי.
אגב, ראית אותו לאחרונה?
הוא היה זכור לי כסרט שנון ומצחיק מאוד, ואז נתקלתי בו שנה שעברה והוא התגלה במבחן הזמן כגועל נפש די טוטאלי.
אם כי המשחק של ג'ים קארי שם עדיין מאד מרשים.
צודק לגבי אני עצמי ואיירין
אני זוכר לו חסד נעורים,
בעיקר כי הגעתי אליו עם אפס ציפיות וקיבלתי בסלחנות יתרה את החלקים היותר וולגריים.
אני מאמין שלמי שרואה אותו לראשונה ולא מצפה ממנו להיות קומדיה רומנטית (כי בסך הכל הוא לא כזה יותר מ'דיק וג'יין עושים את זה') אני חושב שנכונה הפתעה חיובית,
אני מניח שבצפייה חוזרת הוולגריות תפריע יותר וגם רנה כבר לא 'האחות בטי' של פעם.
*אהמ*כשהארי פגש את סאלי*אהמ*
בילי קריסטל מבריק, מג ריאן מקסימה בתוספת אחד התסריטים הכי טובים שיצא לי להתקל בהם. הדמויות אמיתיות, הדיאלוגים שנונים אבל הארי וסאלי לא מדברים כמו אנשים שאי אפשר למצוא ביום יום, והמוזיקה גרמה לי להרגיש טוב כבר מהשנייה הראשונה. הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר בכל הזמנים.
נוטינג היל!!!
"אהבה זה כל הסיפור", כמוהו גם "מילים ולחן",
אבל יש משהו ב"נוטינג היל", אם זה הקסם המשוגע שרץ בין יו גרנט לג'וליה רוברטס ואם זה סוללת דמויות-המשנה האדירות והכל-כך בריטיות (ספייק!), שפשוט נשאר נפלא כל הזמן.
ומודה ומתבייש, גם אני טרם השלמתי את "ארבע חתונות ולוויה".
ספייק הוא העכברוש הבריטי הכי מקסים אי פעם!!!
(ל"ת)
נוטינג היל מקסים בפעם הראשונה
אבל נעשה יותר קלישאי ולא אמין עם כל צפייה חוזרת.
שום דבר לא יהיה כמו הפעם הראשונה שראית משהו
חוץ מזה, גם יו גרנט הפך עם השנים ליצור כמעט בלתי נסבל. כל הגמגומים האלו, זה ממש מעצבן בשלב מסוים (למרות שאני עומדת על דעתי בקשר לספייק – היה ונשאר דמות מוזרה ונהדרת)
לא אוהב את ריס איפאנס
הוא ניצל את השטיק ביותר מדי סרטים אחרים.
לא יודע מה איתך,
את הסצנות עם החולצות והמשקפת לא ראיתי באף סרט אחר.
באמת שמבריק.
אני מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מנוטינג היל.
יש בו שתי סצנות נהדרות (חילופי העונות, דייט עם פרוטריאנית) ואת ספייק. זה ממש לא מחזיק סרט.
דווקא "אהבה זה כל הסיפור" היא בעיניי מיש-מש דביק ולא מספיק מצחיק
אני מעדיפה עליה עשרות מונים את "נוטינג היל", "דלתות מסתובבות", "מילים ולחן" ואפילו "ארבע חתונות ולוויה אחת" (שקשה לי להמליץ עליו בלב שלם כי הוא בעיקרון זיכרון מתוק; בניגוד לאחרים לא צפיתי בו שנים רבות). אבל למען האמת הקומדיה הרומנטית האהובה עליי ביותר היא סרט שלא זכה להצלחה מסחרית כמו כל הנ"ל אבל הוא המקור – "ארוך ומשגע" (The Tall Guy), סרט הקולנוע הראשון של אמה תומפסון ושל התסריטאי ריצ'ארד קרטיס (מ"הפתן השחור") שכתב הרבה לרואן אטקינסון ובהמשך גם את "ארבע חתונות ולוויה אחת", "נוטינג היל" וכמובן "אהבה זה כל הסיפור"… סרט פחות מסחרי, קצת יותר מוזר ובריטי, אבל פשוט נהדר (ולשם שינוי עם שחקן אמריקני מכוער ולא שחקנית אמריקנית יפה![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
).
התכוונתי להגיב לדניאל, כמובן
אשמח אם אפשר יהיה להעביר את ההודעה הקודמת שלי למקומה הנכון ולמחוק את זו הנוכחית.
נאלץ לא להסכים. אני לא רואה אותם כקומדיות בכלל.
בנוגע לחברים, אם אני מסכימה לרגע עם הטענה שלך לגבי העונות האחרונות שלא ראיתי, גם בעונות הראשונות [ואפילו הראשונה!] היו קטעים דרמטיים.
בהחלט
אם תשווי בין חברים לסיינפלד אפשר לראות במובהק איפה הדרמה ואיפה הקומדיה נטו.
סרט טוב, כמעט
זו בהחלט הקומדיה הרומנטית האינטליגנטית והרגישה ביותר שראיתי בשנים האחרונות. למרות שיש נוסחאתיות מסוימת, הטיפול בה הרבה יותר בוגר מהנהוג ויש כמה סצנות בהחלט מרגשות. אהבתי את הבחירה של הבמאים לצלם סצנות רבות עם מצלמה לא יציבה, או עם העמדה מדויקת של הדמויות, כמו שנהוג יותר בסרט אינדי מאשר בקומדיות רומנטיות. סצנת הגינה והטלפון הייתה מקסימה במיוחד. יש בדיחות ותפניות עלילתיות מפתיעות, אבל חלק גדול מהן צפויות. מבחינת השחקנים, הם אכן מתאימים לדמויות, אבל התרשמתי במיוחד מראיין גוסלינג, שהתפקיד הזה שונה מהותית מתפקידי הגבר הרגיש והלא מובן (או מתוסכל קשות, כמו ב"בלו ולנטיין") שבהם אני רגיל לראות אותו והוא עדיין עושה אותו באמינות מלאה.
הדבר האחד שהרס לי את הסרט, זה שהוא מסתיים בצורה שלא מתאימה בכלל לטון הבוגר והמחושב שלו. בלי לגלות פרטים, יש לו סיום שכאילו הונחת מתסריט אחר והיה יותר מטריד מוסרית ופסיכולוגית מאשר קשור איכשהו לסרט. חבל לי שקומדיה רומנטית שבאמת מצליחה להיות שונה באופי שלה, מסתיימת בצורה כזו.
אותי מפתיע לגלות שאנלי טיפטון הייתה ב"הטופ מודל הבאה", לא בגלל יכולת המשחק שלה, אלא בגלל המראה. כשהיא הופיעה על המסך, למעשה חשבתי כמה מרענן שלא לקחו מישהי שנראית כמו דוגמנית לגלם נערה בת 17.
"לא מתעצל"
זה תיאור מאוד מדויק. הבעייה ברב הסרטים היא שהם פשוט מתעצלים ולא צריך ללכת יותר רחוקמ"ידידים פלוס" שמרגיש כאילו הדראפט הראשון שלו נשלח ישר לסט, בעוד שב"טיפש, מטורף, מאוהב" ניכר המאמץ ליצור דמויות מעניינות מצבים מצחיקים ורגעים נוגעים. באמת אחלה סרט.
מהתיאור של הסרט בפסקה השניה זה נשמע כמו איזה דרמה דווקא.
כן הא?? איזה מזל שיש עוד כל מיני פסקאות מסביב אחרת זה היה ממש מבלבל!
אנה-לי
הייתה אחת האהובות עלי בטופ-מודל, ובכלל לא ידעתי שהיא משחקת כאן.
אני מתה לראות את זה כבר! אני בהחלט חובבת קומדיות רומנטיות ואחרי איזי איי אני לא מתכוונת להפסיד שום דבר שאמה סטוון עושה.
קשה לי להאמין שניו באלנס היו מרוצים מהפרסום מהסרט
חשבתי גם על זה בזמן הסרט.
לכמה חברים שלי יש את אותן נעלי ניו באלנס שהיו לדמות של סטיב קארל (לפני המהפך), ולמרות שלדעתי האישית הן נראות מזוויע בכל מצב, יוצרי הסרט הבליטו את העליבות שלהן בכך שעשו אותן מרופטות ומשומשות (למרות שבשנים האחרונות אני נועל רק נעלי עור אז אולי אני לא אובייקטיבי). בכל מקרה, אם באמת החברות הללו שילמו עבור הפרסום הזה, זאת לדעתי אחת התמורות הכי גרועות לכסף ever.
גם לא. שקולניק מ"הערת שוליים" יש ניו באלאנס,
שנראות לא מי יודע מה. לא שנה מוצלחת בשביל הפרודוקט פלייסמנט שלהם.
אחד המוצלחים שראיתי בקולנוע השנה.
מה קורה? השנה הולך ממש טוב לקומדיות או שזה רק אני? "טיפש, מטורף, מאוהב" מצליח לא רק לרתק אותי בעלילות ובסאבפלוטס המקסימות שלו, הדמויות, אומנם מוכרות מקומדיות רומנטיות אחרות אך השחקנים המגלמים אותן, כפי שהוזכר בכתבה, מופלאים ומבצעים את המלאכה בחן ובייחוד סטיב קארל שזוהי ההופעה הכי טובה שלו שראיתי עד כה. אם כי אני חייב לציין שאמה סטון די הפריעה לי, היא מצוינת אומנם בסרט אבל היא לא יפה במיוחד לפי דעתי, ממש לא, אפילו החברה האסיאתית שלה נראית הרבה יותר טוב ומאחר ולמראה של סטון אמור להיות חלק מרכזי בעלילה הליהוק שלה לא ממש מובן לי, וכל הסצינה עם החבר העורך דין שלה הייתה לא אמינה לדעתי, לפי דעתי היא עשה רושם של בחור מקסים ממש ולא הבנתי מה הייתה הבעיה שלה איתו בדיוק.
וכמובן, הסרט מצחיק, מאוד אפילו, יכול להיות שמצב הרוח תרם לכך (המלצה : זה מסוג הסרטים שכדאי מאוד לראות עם חברים) אבל מצאתי את עצמי ואת הקהל כולו צוחק בקול רם וממש חזק מספר פעמים בכמעט כל סצינה. כבר הרבה זמן שלא ראיתי סרט עם כמות כזו גדולה של בדיחות מוצלחות, אבל מצד שני, גם ב"פו הדוב" התגלגלתי על הרצפה מצחוק אז אולי זה רק אני ככה :P
אתה לא לבד.
הבעיה איתו
שהיא יצאה עם מישהו אחר באותו הזמן, וכן שהיא קלטה על ההתחלה שהוא וומנייזר מקצועי.
אבל העובדה שהיא שחקנית מצוינת (ומחליקה על הקרח) עמדה לה לרועץ בתחרות הדוגמנות משום מה. היא באמת מצוינת, מהמעט שהיא חשפה בתכנית הדלוחה ההיא.
יי, קודוס לה!
אחד הסרטים הכי מפתיעים שראיתי בזמן האחרון.
הוא משעשע, כתוב מצוין, משוחק בטוב טעם והוא משאיר חיוך על הפנים. בעיקר הפתיע אותי היה סטיב קארל, שתמיד מצחיק, אבל הפעם היה משהו שונה בהופעה שלו. לא יודע להסביר בדיוק מה, אבל היה שם משהו.
כמו כן, למרות שהעלילה היא עלילת קומדיה רומנטית טיפוסית, ממש כמו "אמלי", הסרט הזה מצליח להביא משהו שונה ומיוחד.
מומלץ מאוד, בעיקר אם רואים את זה כמה חברים ביחד.
אחרי שראיתי את "בלו ולנטיין"
(אותו אני דואגת ליחצ"ן לכל מי שרק מוכן לשמוע) אני חייבת לראות את ריאן גוסלינג שוב. הביקורת הזו ממש עשתה לי חשק ללכת ולראות את הסרט!
תשמעו, התאכזבתי.
לסרט הזה יש את כל הנתונים לכבוש אותי. אני אוהב קומדיות רומנטיות -בוודאי מהסוג שקונה אפילו מבקרים- והיחס שלי לכל אחד מהשחקנים המובילים בו נע מחיבה להוקרה עמוקה. אני גם מחבב את 'פיליפ מוריס', הסרט הקודם ועתיר הפגמים של רקווה ופיסרה. אז קצת הופתעתי שדווקא אני, כמי שגרר את חבריו המהוססים לקומדיה רומנטית באמונה שלמה, יצאתי הפארטי-פופר היחיד באולם.
כולם מדברים על השילוב ש'טיפש, מטורף, מאוהב' משכיל לעשות בין הקומדיה הרומנטית המסחרית, והדרמה הקומית האינדית, המהורהרת. אלא שלמרות שעל הנייר זה נשמע מאוד מבטיח, לדעתי במבחן התוצאה הסרט לקח את הרע מכל העולמות, ונשאר קירח מכאן ומכאן- הוא לא מספיק מצחיק, רב-המצאה וסוחף כדי להחזיק כיומית מהנה, ולעומת זאת הוא בנאלי, מתקתק ומלאכותי מדי כדי באמת להגיד משהו מעניין על החיים. חוץ מזה, אני חושב שאחרי הסרט הזה הבנתי סופית שנשבר מדמות שליט-מבוך-הסטוצים הזו. צריך לשים אותה בבוידעם ולחזור אליה כשלמישהו תהיה הארה אמיתית בנוגע לסוציולוגיה של עולם הרווקים. כשריאן גוסלינג (שהולך לקבל את קולי בסקר הופעת השנה על 'בלו ולנטיין', כן? אחלה גבר) שטח את משנתו הממוחזרת חשבתי בדיוק מה שחשבתי כשריצ'רד ג'נקינס עשה את זה מוקדם יותר השנה ב'רווקים לשבוע': ברני סטינסון כבר עשה את זה יותר טוב. פעמיים.
אז למרות שהילד גאון, ולמרות כמה רגעים חביבים באמת, בקרב הכימיה שמתחולל על מסכינו, אני נשאר בצד של קמרון דיאז וג'ייסון סיגל. כי על אהבת אמת לא מוותרים.
שני דברים חיוביים לסיום:
1. אמה סטון מצליחה לצאת, בלי הרבה רעש והגזמה, מדמות הצעירה החזקה והשנונה ולהיות לראשונה חנונית וחסרת בטחון. ו-וואלה, אני אשכרה מאמין לה. כשחושבים על זה, זו הדמות שהיא הייתה צריכה לשחק ב'באה בקלות'.
2. הטוויסטים אכן מפתיעים ונבנים בחכמה. גם 'פיליפ מוריס' שיחק על אותו קלף בעצם: סרט עתיר פיתולים, הונאות והפתעות, שהוא בכלל קומדיה רומנטית, בתכלס. גם שם זה עבד, לפחות עליי. נראה לי שהבחורים עלו כאן על משהו.
סרט בינוני ולא קומדיה
היי, אתמול ראיתי את הסרט, גם בעקבות הביקורת האוהדת שקראתי כאן ובגלל שקומדיה רומנטית היא הז'אנר הכי חביב עליי (בנוסף לז'אנר הפנטזיה). אפשר לומר שראיתי הרבה (מאוד) קומדיות רומנטיות ואפילו שוב ושוב את אלו שאני אוהבת במיוחד: החל מ"זה קרה לילה אחד" ו"החנות מעבר לפינה", עבור ב"כשהארי פגש את סאלי" הגאוני מסוגו לדעתי, ועד "מסיבת רווקות" ועוד. גם קומדיות אמריקאיות וגם זרות. ובהתבסס על זה ועל הטעם והשיפוט האישיים שלי, הסרט "טיפש, מטורף, מאוהב" הוא ממש לא קומדיה רומנטית.
זוהי בעצם דרמה שמרכז הכובד שלה הוא סיפור על זוג ותיק שנמצא במשבר נישואין מאוד מאוד עצוב ועמוק, וזה מעיב על כל הסצנות הקלילות והמצחיקות יותר שיש בסרט. קומדיות רומנטיות טובות באמת בהחלט עוסקות ברגשות העמוקים, בקונפליקטים ובמצוקות, אבל תמיד יש בהן איזו מהות בסיסית קלילה ששורה על כל הסרט או על רובו.
פה נוסחת הקומדיה הרומנטית – בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים, יש קשיים, זה נפתר וכד'… – פשוט לא קיימת כמעט עד השליש או הרבע האחרון של הסרט (לא אגלה כי זה יהיה ספוילר) וגם אז זה ממש בקושי.
כאמור, הסיפור שמטיל את כל כובד צילו הוא הסיפור על משבר הנישואין והעצב הרב והעמוק שכרוך בו, וכל הצד הרומנטי, המסעיר, המרגש והקליל שיכול להירקם גם בסיפור על זוג נשוי – כלל אינו קיים. הרומנטיקה פה, אם כבר, היא יותר בסגנון המיוסר של "הגברת עם הקמליות" – עם הרבה דמעות ושברון לב.
ואכן, במהלך הסרט חשבתי לעצמי שמזמן לא ראיתי כל כך הרבה פעמים עיניים בורקות מדמעות עצורות וכל כך הרבה הבעות פנים מיוסרות וכואבות כפי שראיתי ב"קומדיה הרומנטית" הזו – לכל אורכה…
בקיצור, בנות, אולי בן הזוג שלכם יותר יתחבר לסרט הזה, כי זו בעצם דרמה שבללו בה קצת קומדיה. אבל השילוב שיכול להיות קסום ונהדר של קומדיה עם רומנטיקה פשוט לא קיים בו. אז פשוט תתכווננו מראש לז'אנר אחר ואולי לא תתאכזבו אם זה לא יהיה קליל ומרענן ורומנטי כפי שציפיתן.
אני פונה לבנות כי להערכתי, אנו הקהל העיקרי שקונה כרטיסים לז'אנר הזה.
ואגב, במסגרת התהיות שלי על הסרט, חשבתי גם על "מסיבת רווקות" שאולי הוא יותר קומדיה מרומנטיקה ועדיין הוא הרבה יותר קליל וקומי וקרוב לז'אנר, למרות שהסיפור שנגלה בין השיטין הקומיים כלל אינו קומי, אלא בעצם סיפור על רווקה כושלת ועצובה, שהחיים ממש לא מאירים לה פנים. ועם זאת – הסרט לא נוסך את אותה תחושה של עצב וכבדות שנמצאת בלב לבו של הסרט "טיפש, מטורף. מאוהב".
חוצמזה, הסרט מוותר לעצמו הרבה מאוד פעמים מבחינת התסריט. היו שם שורות שממש יכולתי להשלים בעצמי – כי כבר שמעתי אותן כל כך הרבה פעמים בסרטים סתמיים אחרים. חבל שלא עשו טיוטה נוספת. גם סצנת הסיום ו"הפתרון" לא מושקעת ונראית מזויפת, במקום שסרטים אחרים כן מצליחים להלהיב, עם אותה נוסחת סצנה בדיוק.
בקיצור: לא משעמם, אבל זה לא זה.
סביר להניח שזו באמת הקומדיה הרומנטית היחידה שאראה השנה ואני שמח שראיתי אותה ולא אף אחת אחרת.
הסרט היה ממש כיפי אם כי הרגיש מעט ארוך.
הפתעה לטובה
לאחר תקופה שבה פעם אחר פעם נקלעתי לקומדיות רומנטיות מטופשות וממוחזרות, החלטתי להתרחק מהז'אנר. לכן הופתעתי מאוד לטובה כאשר 'טיפש מטורף מאוהב' (שראיתי את הטריילר שלו בקולנוע ודי השתעממתי ממנו) הוא סרט ממש טוב. מצחיק, מעניין ואפילו שנון פה ושם. השחקנים ממש טובים: סטיב קארל משחק ממש טוב, ראיין גוסלינג גם טוב ואמה סטון, טוב, רשמית אני מאוהב בה. היא כל כך יפה והיא גם משחקת טוב.
סרט טוב, אבל...
העירו על הפגמים השונים, אבל הילד ממש עיצבן אותי. ככל שהולך ומתקדם הסרט הוא נראה כמו מתחרה לשלגי מ'טינטין' על תפקיד ההוא שנראה קצת כמו חייזר-מסרט-אחר (רק שב'טינטין' זה יצא טוב). הוא לא מתנהג כמו ילד גאון בן 13. הוא מתנהג כמו פיקציה תסריטאית גרועה על ילדים גאונים בני 13, וכמעט בכל פעם שהוא פותח את הפה, ובפרט בנאום המביך שלו בסוף, מצאתי את עצמי משפשף את העיניים וחושב לעצמי, 'הם באמת חושבים שילד בן 13 יתנהג ככה'?
מעולה.
התחלתי לראות את הסרט לפני בערך חצי שנה, ראיתי 10 דקות, ועצרתי כי רציתי feel good movie, והפתיחה ממש מדכאת. עכשיו אני שמח שנתתי לו עוד ניסיון, כי הסרט הזה הוא באמת, כמו שרד כתב, הקומדיה הרומנטית הטובה של 2011.
היו הרבה דברים טובים, מהמשחק (למי שכמוני נרתע לפעמים מהשטיקים של קארל, אז הם ממש התמתנו), ועד הדיאלוגים האמינים וההומור המהול בעצב. אבל במבט לאחור, סצינת השיא של הסרט היא מה שאני אזכור, והיא מכה בך כמו פטיש 5 קילו. באמת שלא הרבה קומדיות רומנטיות יכולות להתהדר בכזו הצהרה.
עזרה בשאלה קריטית (בערך)
סרקתי את מרחבי האינטרנט לשווא, האתר הזה הוא תקוותי האחרונה.
בכל מיני מקומות בסרט קיבלתי את התחושה שראין גוסלינג ראה יותר מדי פעמים את ממזרים חסרי כבוד ולקח הרבה מהגינונים של הדמות שלו מהאנס לנדה. למרות שאין לי התנגדות עקרונית לכך (דמות אדירה, האוסקר הגיעה לכריסטופר וולץ בצדק), אני אשמח אם מישהו יתמוך בי או לחילופין יודיע לי שאני הוזה.
בשלב הזה כנראה הבנתם שהשאלה לא לחלוטין קריטית אבל אשמח לתשובה למרות זאת.
אני רוצה להגיד שאתה הוזה
אבל זה לא הוגן, כי אני לא יודעת למה בעיניך הם דומים. אם תפרט ותביא דוגמאות, אני אוכל לגבש עמדה קצת מעניינת ועניינית מ"מה פתאום האנס?! איך לכל השדים והרוחות הגעת לזה?!"
כל מיני מקומות
אבל הסצינה שקופצת לי לראש היא זו שבה אמה סטון מגיעה לבית שלו. יש קטע שהוא מתיישב על הספה ועושה תנועה עם הידיים שהקפיצה אותי לגרמניה של לפני 70 שנה (פלוס מינוס). גם שאר הסצינה חיזקה בי את התחושה הזו.
ודרך אגב, "מה פתאום האנס?! איך לכל השדים והרוחות הגעת לזה?!" היא תגובה בכלל לא רעה. היא מביעה תמהון וסקרנות במנות שוות (כפי שאפשר לראות מהשוויון בין סימני השאלה לסימני הקריאה) ומצליחה להיות יותר אלגנטית ועניינית מרוב התגובות שאני זוכה לראות ברשת.
מחיאות כפיים איטיות.
(ל"ת)
תודה רבה על הנקודה של הסטוקינג.
אני לא מבינה למה בסרטים מתעקשים לעודד מישהו לרדוף אחרי בחורה שאמרה לו לא. ראבק, זאת הטרדה.
זה לא מצחיק ולא מגניב להביך שוב ושוב בחורה אחרי שהיא מתכננת שתפסיק להציק לה. זה לא שהיא לא מבינה ואתה עוד תצליח לשכנע אותה, זה לא שהיא חושבת שהיא מאוהבת במישהו אחר אבל בעצם הרגשות שלה מוטעים – זה שהיא לא רוצה אותך, אידיוט.
זה קטע חוזר בסרטים ובסדרות וזה כל פעם מחדש מחרפן אותי.
הו, הרומנטיקה ההוליוודית המקובלת.
אושר.
לפחות יש מי שמפרקים לה את הצורה מפעם לפעם באופן מעורר מחשבה (אחד החביבים עלי מXKCD: http://xkcd.com/513/ ).
אחד הסטריפים המדכאים של xkcd
(ל"ת)
עוד אחד, לחובבי הז'אנר
סטריפים מדכאים, אבל הם נחוצים לפעמים עבור חנונים שצפו ביותר מדי סדרות טלוויזיה\סרטים בחיים שלהם וצריכים כאפת מציאות.
לא אהבתי את זה
יש בו איזו הנחה שכל הנשים אותו דבר וכולן רוצות את אותו סוג גבר. אני מסכימה שסביר שכל אשה מעוניינת בבן או בת זוג שיקשיבו לה ויעריכו אותה, אבל לא כולן אוהבות גברים אימפולסיביים, או בטוחים בעצמם יתר על המידה, או כאלו שמעדיפים ללכת לים על לקרוא ספר.
הסטריפ הזה מכיל הכללות שבסופו של דבר, לא שונות בהרבה מהסטראוטיפ ההוליוודי הקלאסי. אני לא חושבת שהוא ריאליסטי יותר. הוא פוסל את החנון החמוד במקום לפסול את גישת ה"זה לא שהיא לא יודעת שאתה מעוניין, היא פשוט לא רוצה אותך".
הסטריפ הזה גם יוצא מנקודת הנחה שכל מי שמשחק משחקי וידיאו וכותב הוא חנון מרובע ומשעמם שלא אוהב לצאת החוצה ולחוות דברים. ויותר מכך, הגישה שלחנונים יש רק ידע ולא חוכמה ממש מעליבה.
בסופו של דבר זה פשוט לא נכון. לא כל חנון קצת מופנם הוא איזה בטטת כורסא שמפחד מהחיים שבחוץ.
זה כל כך אפילו לא דומה.
עזוב שזה מעליב גם את העם שלי (גיקים שיושבים בבית ולומדים דברים מעניינים במקום לצאת להשתזף הם לא בהכרח משעממים יותר מחובבי הרפתקאות, ומניסיוני בדרך כלל נוטים להיות משעממים פחות דווקא), ואת המין שלי (לא, ממש לא כל הנשים רוצות אידיוטים שיתייחסו אליהן בתור רחם מהלך), אין כאן שום אמירה על חברות, או על אהבה, או על כלום. הסטריפ של XKCD נוגע ללב וגורם לחשוב, מה שאתה הבאת סתם ארוך ונאחסי.
מה הקשר לרומנטיקה הוליוודית?
אני מכירה אישית ומקרוב לא מעט מערכות יחסים (לא טובות פחות מאחרות) שצמחו מתוך ידידות/חברות. אני לא יודעת אם הן "תוכננו" ברמה כה קפדנית שנראית כמעט כמו תכנית שטנית איומה ונוראה (הו לא, רק לא אהבה מתוך חברות! כבר עדיף להיכנס להיריון לא מתוכנן) אבל לטעון שהוליווד המציאה את זה? לא היא לא.
למדנו עוד משהו אחד:
נשים הן השולטות במערכות יחסים ראויות, באופן מוחלט.
וואו, הודעה מצויינת
עכשיו אני עוד יותר שמחה שהפסקתי לראות את הסרט הזה באמצע (או די בהתחלה, למען האמת). ברגע שהתחיל המונטאז' של היפהפיות שנופלות לרגליו של ריאן גוסלינג בזו אחר זו הבנתי שסרט טוב זה כבר לא יהיה, והחלפתי ערוץ. אין לי כמובן התנגדות לטענה שיש גברים שטובים במיוחד בלהתחיל עם נשים, אבל ההצלחה המוחלטת (והלא יותר מדי מוסברת) הזאת הביעה כזה זלזול במין הנשי שאמרתי די.
ואגב, הזעם הזה כל כך מוכר לי. הרשימה הזאת הזכירה לי רשימה שערכתי לבן זוגי כשיצאנו מ"אבק כוכבים" והתחילה ממש במילים, "אז מה למדנו מהסרט הזה?". כמובן שהתכנים היו שונים, אבל מפוקפקים באותה מידה (לצערי אני לא זוכרת את הטענות במדוייק, אבל השוביניזם וההומופוביה כיכבו). אני מעריכה גם את היכולת שלך לכתוב בצורה כל כך חדה גם כשאת כועסת (לצערי לא ניחנתי בה…). בקיצור,![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
מה שמגוחך ברשימת הבנות שנופלות לרגלי ריאן גוסלינג
זה שהקטע הזה היה יכול להיות מאד אמין, אם לא היה מסביבו את כל הבולשיט של "נוסחא להשגת בחורה".
זה ריאן גוסלינג, הוא נראה טוב. אם הוא יתחיל עם מספיק בנות בבר, יש מצב לא רע שהוא ימצא בחורה שבא לה סטוץ ותזרום איתו. לא צריך את השיטות האידיוטיות שהוא מלמד ("תבלבל אותה, אולי היא לא תשים לב שהיא הסכימה הרגע לשכב איתך"). מעבר לכך שזה בכנות מעליב, אני גם בטוחה שזה לא יעבוד לגברים שלא נראים כמו ריאן גוסלינג.
ואם כבר, המשפט שהכי הפריע לי בסרט הזה היה "אין יותר מלחמת המינים, הגברים ניצחו כשנשים התחילו לרקוד על עמוד סטרפטיז בשביל ספורט". אז למדנו היום שמין זאת מלחמה, וכשבחור מקבל מין הוא מנצח והבחורה מפסידה (כנראה כי מה שהיא באמת רוצה זה מערכת יחסים ארוכה, ומין זה הדרך היחידה שלה להשיג את זה, כי גבר לא רוצה שיכלאו אותו בזוגיות, או תירוץ אחר מפגר באותה המידה). ועכשיו כשנשים עושות סקס חופשי עם מי שבא להן זה לא אומר שבעצם כל הזמן הזה מין בכלל לא היה מלחמה אלא אקט מהנה בין שני בוגרים, לא – זה אומר שבנות הפסידו.
הסרט הזה דווקא מאד שעשע אותי. אבל השוביניזם בו מוציא מדעת.
השיטה של גוסלינג נקראת שיטת ה-Pick Up Artist
והיא קיימת (וצוברת תאוצה) בעולם האמיתי. בבסיסה זו שיטה שמטרתה להכניס כמה שיותר נשים למיטה, וכפי שאת אומרת, הנחת היסוד שלה היא שמין הוא משהו שנשים נותנות וגברים לוקחים – במקרה של השיטה, בדרכי מרמה. הסצינה שבה קאל מסכם את המהלכים של ג'ייקוב מסכמת גם את יסודות השיטה, הכוללים מניפולציה, השפלה מעודנת, ומשחקי כוחות (הסרט משאיר בחוץ את הכללים לגבי מה לעשות אם הגעתם לדירה ופתאום הבחורה מחליטה שלא בא לה). מן הסתם שרוב חסידי השיטה בעולם האמיתי לא נראים כמו ריאן גוסלינג.
למי שמתעניין, המאמר הזה מסכם את תרבות ה-Pick Up Artist באופן ממצה ולטעמי גם לא מתלהם:
http://ferretbrain.com/articles/article-854
במחילה, אני לא קונה את הטענה הזו.
כי לקבל את הטענה שיש 'תרבות', ושהיא גם 'צוברת תאוצה' פירושו לקבל את הנחות היסוד של הסרט : שהאלק-שיטה הזו אשכרה עובדת, ורק לחלוק על הסרט בפרשנות לעובדות.
מצטער, אני לא קונה את זה: לא מסכים שאלה עובדות ולא מאמין שהשיטה הזו עובדת בהיקף נרחב.
זו לא טענה, זו מציאות
האנשים האלה קיימים. כמה מהם יש, ועד כמה השיטה שלהם יעילה, אני לא יודעת (אם כי כפי שכבר נאמר פה אחד הדברים שהסרט לא מציין הוא שהשיטה מניחה רמת כשלון עצומה – רוב הנשים שמנסים עליהן את הטקטיקות האלה לא שוכבות עם הגברים שמנסים אותן, מסיבה זו או אחרת, וחלק מהשיטה הוא להבין מתי הנסיון שלך נכשל ולעבור לאשה הבאה). אבל לא המצאתי אותה, ובהחלט לא המצאתי את העובדה שבשנים האחרונות מדברים עליה יותר ויותר.
לא טענתי שאין מי שמנסה את זה,
בהחלט טענתי שלדרוש ממני להאמין שזה מספיק מצליח כדי להפוך ל'תרבות', דורש ממני לקבל את הנחות היסוד של הסרט.
למה ההנחה שיש נשים שזה עובד עליהם היא שובניזם?
אפילו ההנחה שזה עובד על רוב הנשים בברים היא לא שובניזם. זה יהיה שובניזם להציג את זה כמשהו חיובי. את זה (בניגוד לחלק ניכר מהטענות האחרות כלפי הסרט, שהן די מדויקות בעיני) הסרט לא עושה.
מניפולציות זה דבר שיכול לעבוד,
וככה גם ניצול חולשות וחוסר ביטחון של אנשים. אבל קודם כל, של אנשים, לא רק של נשים. וכן, זה חשוב, העובדה שמשמיטים את זה שכל בני האדם עלולים ליפול למניפולציות הופכת את הנשים למעיין משהו יוצא דופן – אובייקטים שצריך ללמוד ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי להשיג מהן את מה שאתה רוצה (מין), ולא כאל אדם עם רגשות ומחשבות שאתה בעצם מנצל (הנשים שגולסינג מבלבל עד שהן מסכימות לצאת איתו מהבר, מה הוא מצפה שיקרה איתן אחר כך? הוא מצפה לזה שכשהן כבר יהיו באוטו שלו ויקלטו למה הן בעצם הסיכמו כבר לא יהיה להן נעים לסרב? כמובן שהסרט לא מדבר על זה).
אבל יותר חמור מזה, שים לב איך הסרט מציג את העניין – כל בחורה נופלת שדודה לרגלי השיטות האלה. הבחורות היחידות שמסרבות לקארל זה כשהוא עוד לא תפס והתמחה ברזי השיטה. זה פשוט שטויות – אני מוכנה להאמין שאם הם יעברו ערב שלם בחורה בחורה תהיה מי שהדברים האלה יותר יעבדו עליה, אבל שכל הבחורות קונות את זה? כאילו כל הבחורות קורצו מאותו החומר, והן בעצם לא נשים שונות עם הבדלים, ואולי לא כולן מחפשות סטוץ, ולא כולן בא להן על סטיב קארל. זה מגוחך.
אבל לא יראו לך בסרט את החצי מיליון בנות שדחו אותו, לא, זו שיטה מושלמת, אפילו אם אתה לא נראה כמו ריאן גולסינג, אפילו אם חלק מהבנות האלה יכולות להיות הבנות של סטיב קארל, כי כל הנשים אותו הדבר.
בתכלס, זה די מעליב.
אה, זה כבר משהו אחר.
כמו שכתבתי, ההנחה שזה יעבוד על חלק מהנשים איננה שוביניזם. ההנחה שזה יעבוד על כולן היא דווקא כן.
אני רק הערה: אלה נשים שהגיעו לפאב / פיק אפ בר
לא כל הנשים יוצאות לפאבים וודאי שלא כל הנשים יוצאות לבד, אבל אלה שיוצאות ומסכימות שגבר שנראה טוב יקנה להן שתייה ויפלרטט איתן… ואללה, יכול להיות שהן באמת רוצות ללכת איתו הביתה? זה שאת חושבת שהן מנוצלות וטיפשות ולא יודעת מה הן רוצות וגברים שרמנטיים הצליחו לבלבל אותן, זה מעליב אותי הרבה יותר. לפי הגישה שאת מציגה כאן הן במקרה הגיעו לבר, למעשה הן תכננו לצאת לשחק ברידג' במועדון… או לחלופין נשים שיוצאות לבד לבר למעשה הן פתיות תמימות שחושבות שפאב הוא המקום למצוא מערכת יחסים עמוקה ובעלת משמעות, אבל ריאן גוסלינג כ"כ שרמנטי וחתיך שפתאום בלי לשים לב הן מצאו את עצמן בתוך הרכב שלו והן כ"כ חלשות ומבולבלות שכבר לא היה נעים להן לומר לו "לא".
תגידי, את קוראת את ההודעות שלי או שאת עונה לי על אוטומט?
איפה כתבתי שנשים שיוצאות לבר מחפשות מערכת יחסים עמוקה? איפה כתבתי כמה או האם הן רוצות לחזור עם גבר הביתה?
רק עניין אחד, לגבי הבלבול – זה לא אני המצאתי, זה בסרט. גוסלינג אומרת משהו בסגנון שהמטרה היא לבלבל את הבחורה ככה שהיא לא תקלוט שהיא הסכימה לחזור עם הגבר הביתה עד שכבר מאוחר מדי (עד שהם במונית בדרך הביתה או משהו כזה). אין כאן שום סאבטקסט, זה מפורש לחלוטין – הוא בעצם בונה על זה שכשהבחורות יקלטו שהן יסכימו לסקס, יהיה מאוחר מדי. נהדר פשוט.
לגבי מה הבעיה עם מניפולציות, למה איך שהסרט מציג את זה שכל הנשים נופלות במניפולציות זה לא רק מגוחך אלא גם מיזוגני ושאר הטענות – פשוט תקראי את ההודעה שלי שוב. זה היה די ברור בפעם הראשונה.
תגידי, את מנסה סתם להעליב על אוטומטי? כן, קראתי.
איפה כתבת? הנה: "כאילו כל הבחורות קורצו מאותו החומר, והן בעצם לא נשים שונות עם הבדלים, ואולי לא כולן מחפשות סטוץ, ולא כולן בא להן על סטיב קארל."
אז לא כל הבחורות אותו הדבר, אבל הבחורות שהגיעו לבד לפאב, נתנו לגבר לקנות להן שתייה ולפלרטט איתן, הן (בסבירות גבוהה) דווקא כן הבחורות שמחפשות שם סטוץ ולא מערכת יחסים עמוקה. ואם לא בא להן על סטיב קארל, אני בטוחה שהן יודעות לומר לו לא.
אני לא זוכרת שהוא אמר משהו על "לבלבל את הבחורה ככה שהיא לא תקלוט שהיא הסכימה לחזור עם הגבר הביתה עד שכבר מאוחר מדי". אני זוכרת שהוא כן הסביר לו איך לפלרטט עם נשים, להקסים אותן, לומר את הדברים הנכונים שהן רוצות לשמוע, לתת להן לדבר על עצמן, לתת להן להרגיש חשובות וכו'. לא מצליחה להבין מה רע בזה, זה משחק החיזור! כן, הוא שטחי וחנפני, אבל מדובר בהתחלות בפאב! רבאק, מדובר באנשים (גם גברים וגם נשים) שיוצאים לבד לפאב בדיוק בשביל לא לצאת משם לבד. אולי הוא באמת חושב שהנשים שהולכות איתו עד כדי כך טיפשות שהן לא שמות לב למעשיהן (נגיד) אבל למה שאת תחשבי כך?
מי אמר שנשים שהולכות לפאבים לא יודעות לשחק את המשחק? מי אמר שהן לא רוצות שיתחילו איתן? מי החליט שהן עד כדי כך מטומטמות שהן מסכימות לסקס מתוך בלבול עז וחוסר הבנה של העולם? המסקנות שאת כותבת כאן הרבה יותר מטריד ושוביניסטי ממה שהיה בפועל בסרט.
אני לא ראיתי שהסרט מראה ש"כל הנשים נופלות למניפולציות", ולמעשה, בניגוד למה שכתבת בהודעה הקודמת, לא רק גברים מפעילים מניפולציות על נשים. זכורה לי סצינה שבה נערה אחת מלמדת נערה שנייה איך להפעיל מניפולציות על גבר כדי ללכוד את תשומת לבו. מכיוון שאלה דמויות משניות זה לא היה מרכז העלילה, שמתמקדת בסטיב קארל, אבל זה היה שם.
אני מודה שכבר נמאס לי לקרוא על כל סרט שהוא שהוא שוביניסטי והופך את הנשים לטיפשות וכו', כשבפועל מי שהופך אותן לטיפשות הוא מי שכותב שהן לא מבינות מה הן עושות ולא מודעות למעשיהן. אני מצטערת, נשים שמתגנדרות ויוצאות לבד לפאב כדי שגברים יתחילו איתן, נשים שמאפשרות לגברים לקנות להן שתייה, לפלרטט איתן וכו' יודעות בדיוק מה הן עושות ולאן העסק יוביל. את זאת שטוענת שהן מבולבלות, טיפשות ולא מבינות מהחיים שלהן. לא הסרט.
אני לא יודעת אם יש בחורות שרצו או יכלו
לומר לא לקארל, כי כל מה שהראו לנו איך כל הבחורות, מאה אחוז מהן, נופלות לרגליו, למרות שהוא בגיל של אבא שלהן. הסברתי כבר מה בעייתי בזה. כל טענות בסגנון "אבל יש בחורות שיסכימו!" או "בחורות שיוצאות לפאב רוב הסיכויים שהן רוצות שיפלרטטו איתן" לא רלוונטיות בשום צורה למה שאמרתי.
בעיה שלך שאת לא זוכרת את הסרט, לכי צפי בו שוב, גוסלינג טוען במפורש שהמטרה היא לבלבל את הבחורות.
מה רע באומנות הפיתוי:
http://nehashim.wordpress.com/tag/%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%99/
http://hilanoga.wordpress.com/2010/12/13/%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%A1/
אם נמאס לך לקרוא את ההודעות שלי כי את חושבת שאני טוענת שכל סרט הוא שוביניסטי את יכולה פשוט… הו לא… לא לקרוא אותן.
ומה שהסרט הראה הוא 100% מהמציאות? אין עריכה?
או שאין בעולם נשים שאומרות לא לגבר כמו סטיב קארל? שאגב, אינו כה מבוגר, וסביר להניח שהוא לא בגיל של אביהן (אלא אם ההורים שלהן הולידו אותן ממש צעירים) וכידוע, לנשים רבות אין בעיה עם גבר מבוגר מהן. אני חושבת שמה שכתבתי רלוונטי מאוד לדברים שכתבת, אחרת לא הייתי כותבת זאת…
אני זוכרת את הסרט טוב מספיק כי צפיתי בו אתמול בערב. אין לי כוונה לצפות בו שוב היום. כאמור, זה שהדמות של הבחור השרמנטי שמתקתק סטוצים עם בנות חושב שהוא מבלבל אותן, זו דעה שלו; אין פירוש הדבר שהסרט מסכים איתו או שהן באמת מבולבלות. למען האמת זה אפילו מרשים שהוא טורח להתאמץ כ"כ הרבה בהתחשב באיך שהוא נראה.
לא שאלתי מה רע באמנות הפיתוי, דיברתי על משחקי חיזור בין אנשים שרוצים סטוץ, שנכנסים לבר לבד כדי לצאת ממנו ביחד.
לא כתבתי שנמאס לי לקרוא את ההודעות שלך, כתבתי שנמאס לי לקרוא על כל סרט כמה הוא שוביניסטי גם כשהוא לא. מכיוון שזו דעה שאיני שותפה לה הגבתי וניסיתי להצביע על הכשלים בהודעתך. נדמה לי שזה מה שמקובל לעשות באתר הזה.
הקומדיה הרומנטית הטובה שראיתי
רק חבל שראיתי את הסרט לפני כמה שנים ולא זכרתי ממנו כלום חוץ מאת הדברים הלא צפויים שקרו בו. אם הייתי מגיע לסרט בלי שראיתי אותו קודם לכן הייתי נהנה יותר. כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה הייתי צעיר מדי כדי להעריך את הקומדיה המופלאה הזאת. אבל בהחלט הקומדיה הרומנטית הטובה שראיתי.
מסכים!
אני תמיד אהבתי את הסרט, אבל לא מזמן יצא לי לראות אותו שוב והתרשמתי עד כמה הוא מוצלח, שוב.
מהקומדיות המוצלחות שראיתי, רומנטיות או לא.
(ל"ת)