נמר, דרקון – גרסת הנמר

במקור: Crouching Tiger,
nסHidden Drag
עוד יותר במקור: וו הו זאנג לונג
במאי: אנג לי
כוראוגרפיה: יואן וו-פינג
שחקנים: צ'או יון-פאט, מישל יו,
צ'אנג צ'ן, יאנג זי-יי

"נמר, דרקון", כפי ששמו מעיד, הוא למעשה שני סרטים -"נמר", ו"דרקון". דווקא עיסקה מצויינת: תחלקו 29 ש"ח לשני סרטים, ותגלו שמחיר כרטיס הקולנוע השתווה סוף סוף למחיר הוידאומט. בכל אופן, זה קונספט (מותר לכתוב "קונספט" בעין הדג?) גאוני מבחינה אומנותית ושיווקית: שני סרטים שונים לחלוטין, בלי שום קשר בינהם, שצולמו והופקו ע"י אותו צוות ועם אותם שחקנים, ארוזים יחד בסרט אחד עד שקשה להגיד איפה מתחיל סרט אחד ואיפה נגמר השני. טוב, זה לא מדויק, כי בכל זאת, לסרט יש שני במאים, ולכל אחד סגנון משלו.

שני במאים? כן, תתעלמו מזה שמפרסמים את הסרט כ"סרטו של אנג לי". זה פשוט בעל יותר משמעות לקהל הרחב מאשר "סרטם של יואן וו-פינג ואנג לי". חוץ מזה, זה גם יותר קצר. אז אנג לי ביים את "נמר", אבל הסרט המעניין יותר מבין השניים הוא דווקא "דרקון" של יואן וו-פינג, שאם תתחילו לשנן את השם שלו ולומר בשיחות סלון "ראית את החדש של וו-פינג?", תרגישו מאוד חכמים. בדוק. אבל נתחיל ב"נמר".

נמר
מהו בעצם נמר? חיית טרף ממשפחת החתוליים. ומה מאפיין אותה? שהיא לא הופכת את חברבורותיה.

מה כבר אפשר לכתוב על אופרת סבון שמתרחשת בסין של המאה ה-19? כמו כל אופרת סבון, יש כאן תככים, מזימות, טוב ורע, אהבה ושנאה, והמון פיתולי עלילה. אבל זה מעניין בדיוק עד הרגע שזה נגמר, ככה שזה אפילו לא יכול לפרנס ספויילר. מה שבכל זאת יש כאן זה המון איפוק סיני אצילי, שבשלב מסוים משכנע אותך שיש משמעות למילה הנשכחת "כבוד", ושאין משמעות למילים האהובות "טוב" ו"רע". אבל אם כל זה היה מספיק להחזיק את הסרט, לא היו משלבים אותו עם אחיו "דרקון", נכון?

האמת ש"נמר" היה יכול להיות סרט מאוד חמוד, אלמלא באמצע הוא היה גולש לסצינת הפלאשבק הארוכה ביותר, המטופשת ביותר, הלא קשורה ביותר ועוד כמה "ביותר"ים בתולדות הקולנוע. מהפלאשבק הזה היה אפשר להפריש סרט שלישי, ולהפוך את הכל לטרילוגיה תחת השם "נמר, דרקון ופלאשבק".

בשלב מסוים "נמר" מתחיל להמאיס את עצמו, ולא נותר אלא לחכות לקטעים בהם "דרקון" משתלט על הסרט.

דרקון
דרקון הוא יצור פלאי, דמיוני, אשר פניו רבות: לפעמים הוא מפלצת יורקת אש, לפעמים הוא חבר טוב ואמיץ. אי אפשר לדעת למה לצפות מדרקון.

"דרקון" הוא ללא ספק אחד הסרטים הכי מדהימים שנעשו בשנים האחרונות. יואן וו-פינג לוקח את הכוריאוגרפיה שהוא עשה ב"המטריקס" כמה צעדים קדימה ומציג סצינות קרב מהממות, מלאות השראה וכשרון המצאה, שמצולמות נהדר ועשויות מדהים מבחינת אפקטים. בסיום כל סצינה של "דרקון" יש צורך עז לקום ולמחוא כפיים, ובהזדמנות זו גם לעשות טובה ליושבים מאחוריך ולהסתיר להם את "נמר" המשעמם שממשיך לרצד בין סצינה מופלאה אחת לשנייה. האמת, לא יכולתי להתאפק ומימשתי את הצורך, ולא הייתי לבד. מה גם שהמון אנשים עשירים, מכובדים ושמנים ממני עשו את זה עוד לפני בפסטיבל קאן.

אבל באמת שמיותר להכביר מילים. בקצרה: בשביל שנייה אחת מ"דרקון" הייתי מוכן לראות 100 פעמים את "נמר", או 5 פעמים את "החתונה של החבר שלי".

נמר, דרקון
פעם ברוס לי היה מככב ב"סרטי מכות". אם הוא היה חי כיום, הוא כבר היה משתדרג לדרגת "סרטי אומנויות לחימה", ואולי זוכה להמון הערכה בפסטיבלים ולביקורות חמות אצל נחמן שניצקליין.

אף על פי שהתרבות הסינית, על הקודים המיוחדים שלה והעיצוב העדין שלה, באמת שובה את העין והלב, הקטעים של אנג לי והנמר שלו מזכירים במשהו צפייה בסרטי פורנו רך: קשה שלא להיות מובך מכך שהסרט מתעקש לבנות דמויות ועלילה בין סצינות הקרב, אם כי ברור ליוצרים שלא זה העיקר כאן, וברור לקהל שלא זה מה שהוא בא לקבל. כשראיתי את אנג לי אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל ירושלים, רציתי לבוא אליו ולשאול אותו "תגיד, על מי אתה חושב שאתה עובד?", אבל היה לו חיוך טיוואני חמוד מדי, ולא רציתי להרוס לו. חוץ מזה היה אלכוהול חופשי, והזמן היה קצר.