כשהעליתי פוסט על הטריילר של "הזהב של נורמן" (שם נוראי, אגב) תהיתי למה לעזאזל צריכים עוד סרט על וייטנאם. מסתבר של"זהב של נורמן" (שוב, שם נורא) יש סיבה לחזור לאותה מלחמה – הוא לא רוצה לעמוד בגאון לצד "אפוקליפסה עכשיו", "פלאטון" ודומיו, הוא רוצה להיות החותמת הסופית על המלחמה הזאת.
בנוסף, הוא רוצה להיות סוג-של רימייק ל"הזהב מסיירה מדרה", דרמה על פוסט טראומה, נדבך נוסף לפנטיאון האמירות הפוליטיות של ספייק לי על מצב השחורים בארה"ב וההיסטוריה שלהם מול השלטון, וגם קצת סרט אקשן/שוד שכזה. בקיצור, "הזהב של נורמן" (זוועה של שם, בחיי) רוצה לעשות הרבה דברים, וכדרכם של רוב הסרטים שרוצים לעשות הרבה דברים, הוא לא מצליח בכולם כלל וכלל.
הסיפור עצמו דווקא פשוט: ארבעה יוצאי מלחמת וייטנאם חוזרים לאותה מדינה על מנת למצוא את גופת חברם ואת קופסת מטילי הזהב שהם קברו שם בזמן המלחמה. ארבע הדמויות פוגשות עוד כמה דמויות במסע שלהם – אנשים שאמורים לעזור להם או סתם דמויות בדרך. וה"סתם דמויות" הן המוקש הגדול של הסרט – יחסית לסרט שהוא בבסיסו סרט אנסמבל, הרבה יותר מדי דמויות כתובות בתור פלקטים כמעט חסרי אפיון. השחקנים עושים את מיטב יכולתם, אבל יותר מדי מהם אפשר לתאר בתור "האיש ההוא" (והמצב מחמיר כשמגיעים לשלושת התפקידים הנשיים שהם פשוט דלים מכל תוכן).
מה שחסר בדמויות יש בעודף בכל השאר: העלילה מתפתלת עוד ועוד (גם אם למקומות צפויים ברובם), הדיאלוגים עוצמתיים, מתפצלים, מתפלפלים ולא קשורים, ולי לא מפחד להכניס לפתע תמונה או מונולוג או קטע ארכיון שממש בא לו לשים. מה הקשר? בירה נשר. כלומר, הבירה נשר שהיא האפליה והגזענות ששחורים היו צריכים לסבול לאורך השנים, שבאו לידי ביטוי גם במעורבותם במלחמה, שאת הגישה הכללית לה לי מסכם כבר בתחילת הסרט עם ציטוט של מוחמד עלי: "למה שאני אלך ואלחם בהם? הם מעולם לא קראו לי "כושי" וביצעו בי לינצ'ים". העובדה שהממשל האמריקאי דפק אותם שוב ושוב היא זו שמאפשרת להם, בעיני עצמם, לתבוע את הזהב הזה עבור עצמם, כפיצוי הממשלתי שהם מעולם לא קיבלו על העוולות שעברו.
המשפט האחרון מראה את מה שהכי נוכח בסרט – פוליטיקה. הסרט יצא בדיוק בזמן ההפגנות בארה"ב, אבל הוא נוצר עוד לפניהן ויצפו בו גם אחריהן, ובסופו של דבר הוא יישפט במנותק מהן. הרי זאת לא הפעם הראשונה שספייק לי מדבר על הדברים האלה, והוא לא צריך להתחנף ולעשות סרטונים בשחור לבן על כמה הוא מצטער על המצב כי עכשיו זה נהיה פתאום טרנדי או משהו – יש לו פילמוגרפיה שלמה (מינוס כל מיני "שבעה צעדים" לא ברורים שם באמצע) שמראה שהוא מדבר על כך בעקביות עוד משנות השמונים. לי אוהב לדבר על זה, לדון בזה ולדסקס בזה, ואם ראיתם את מרבית הסרטים שלו כנראה לא תמצאו כאן יותר מדי דברים חדשים. זה לא הופך את האמירות כאן לפחות חזקות, אבל המסר החדשני היחיד שאפשר להשיג כאן הוא ההדגשה של לי בנוגע לכמה וייטנאם נדפקה ממלחמת וייטנאם. זה סנטימנט שהיה גם בסרטי וייטנאם אחרים, אבל הועצם פה מאוד, בייחוד כשרואים את ההשפעה של המלחמה על האנשים במדינה גם עשורים אחרי שהיא נגמרה באופן רשמי.
ובכל זאת, ובייחוד אם אתם לא צופים בסרט בשביל מניפסט פוליטי (למרות שבמקרה הזה הייתי מציע לכם להתרחק מהסרט, ככל הנראה), אם יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה, זה המשחק של דלרוי לינדו. דלרוי לינדו מגלם את פול, הדמות המרכזית (גם אם לא הראשית) בסרט, וקורע את המסך בתור יוצא המלחמה שנדפק יותר מכולם. פול הוא דמות מרתקת: לא רק בגלל הדברים הבולטים שמבדילים אותו (נגיד, זה שהוא הצביע לטראמפ, למורת רוחם של כל החברים שלו) אלא בגלל שהוא אדם רדוף רוחות שמתעקש לא לקרוא למגרש שדים. הוא מודע לכך שהוא שבר כלי, מודע לכך שהוא צריך עזרה, אבל החיים האלה הם כל מה שהוא מכיר ומוקיר. הוא לא רוצה לשבת במעגל ולהתבכיין על זה, הוא רוצה לשאת את הצלקות שלו ולהשאיר את נזקי המלחמה קרוב אליו. בלעדיהם, הוא לא בטוח מי הוא.
בשנה שגם ככה לא ברור מה יהיה איתה באוסקר (הביקורת נכתבה לפני שהסתבר שהטקס נדחה לאפריל, אז מסתבר שזה מה שיהיה איתה), ייתכן שלינדו האלמוני יחסית יצליח להשיג לעצמו מועמדות נחשקת (אם כי בטח ידחקו אותו לשחקן משנה). זה לא שהוא נתן את ההופעה הכי טובה של השנה עד כה (אני חושב שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, אולי זה בן אפלק ב"הדרך חזרה") – כמו לי בעצמו, הוא מדי פעם מפספס, מרביץ חזק מדי, חלש מדי ומתפזר – אבל הוא בהחלט נתן את ההופעה הכי עוצמתית של השנה, בלי לראות אף אחד ממטר. הבן אדם נראה כאילו לרגעים הוא עומד פיזית להתפוצץ ספונטנית על המסך.
שאר השחקנים טובים, אבל לא מעבר לכך. נחמד לראות את ז'אן רינו, בייחוד כשהוא כן מתאמץ קצת, אבל מילת המפתח היא "קצת"; קלארק פיטרס ואייזיה וויטלוק ג’וניור (שניהם מ"הסמויה") נהנים מהדיאלוגים והסיטואציה, ולפיטרס יש אפילו סצנה מרגשת בתחילת הסרט, אבל שניהם הולכים לאיבוד בכל דבר שהוא מעבר ל"שני חבר'ה חביבים"; צ'דוויק בוזמן ממשיך במסעו לגלם כל דמות חשובה בהיסטוריה השחורה, מומצאת או אמיתית, אבל הדמות שלו יותר מדי גדולה מהחיים והוא לא מצליח להכניס את האנושיות שהיא זקוקה לה. בסופו של דבר, השחקן שהכי הרשים אותי מהקאסט הרחב פרט ללינדו היה פול וולטר האוזר (שלפני הקורונה עוד הספיק לככב ב"ריצ'ארד ג'ול") שכמעט ולא מדבר, אבל מצליח לשדר גם בלי דיאלוג דמות עצבנית, שולית ונהדרת, שהבעיה היחידה שלה היא שהיא הולכת לאיבוד בשעתיים וחצי בהן הסרט הזה מסתבך בתוך עצמו.
אה, כן, השעתיים וחצי. עוד דבר שהרתיע אותי בסרט היה האורך שלו, אבל ספייק לי מצליח להצדיק אותו – לא בגלל שהעלילה כזאת אפית שהיא חייבת להיות שעתיים וחצי (להיפך, יש לא מעט ממה להיפטר) אלא כי ספייק באמת עושה כל כך הרבה דברים ורוצה להגיד כל כך הרבה דברים שזה כמעט אף פעם לא משעמם. מרגיש כמו פארודיה? מטומטם? אולי, אבל לא חשבתי באף רגע במשך השעתיים וחצי האלה להפסיק לראות.
הביקורות בחו"ל מהללות את הסרט הזה כדבר הכי טוב שיצא עד כה השנה, הסרט הנכון בזמן הנכון, הביקורות בארץ מדברות על סרט מבולגן ולא אחיד ומסתכלים בבוז על שירי ההלל מחו"ל, אני הקטן, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בתוך "הזהב של נורמן" (באמת, שם מטומטם להחריד) נשאב למסע לעמקי נשמתו של פול. הפוליטיקה, האמירות, העלילה, הקולנוע – הכל עצר מלכת בזמן שהבטתי באדם שהוא ליבו של הסרט הזה מתפרק לנגד עיניי כי הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו יותר. וזה היה מסעיר.
אבל רק דבר אחד לא הצלחתי להבין
מה אתה חושב על השם של הסרט???
היה יכול להיות יותר טוב בסך הכל
(ל"ת)
מאז בדרך לחתונה עוצרים בווגאס
לא נראה שם עברי מבריק יותר
אני לא סגור על זה לגמרי
אבל עד כמה שאני זוכר הוייטנאמים הפציצו את המקום שבו היה קבור המטוס ולכן הם לא יכלו למצוא אותו, ובהווה מפולת בוץ חשפה את המקום של המטוס אז הם הלכו לחפש אותו.
הבעיה עם הכתוביות קיימת גם באנגלית
(ל"ת)
הייתי מאוד שמחה לראות את הגרסה לסרט מלפני 3 שבועות
כתבתי בשני דפים אחרים, אז רק אציין שוב בקצרה שלדעתי זה לא באמת סרט. יש בו אלמנטים קולנועיים, אבל הם לא מתחברים לכדי סיפור של ממש. זו נראית יותר כמו מצגת של דף עמדה פוליטי, שמעלה קבוצה של טיעונים וגם קושרת אותם ביחד.
מכיוון שהמסר מאוד הדהד עבורי, אני כן תוהה האם משהו השתנה בעריכה ובמסרי הסרט מהרגע שג'ורג' פלויד נרצח על ידי שוטר והקים מהומה בארה"ב. אני מהמרת שכן אבל לא בטוחה מה בדיוק.
ליתר ביטחון, לטובת כל מי שחושב שהתכנס לצפות בסרט, ההתחלה היא סיקוונס של קטעי עיתונות משנות השישים וגם נאמר בה במפורש שהמאבק בויאטנם היה מאבק של לבנים נגד לא לבנים, ושהשחורים שהצטרפו אליו (כמו אלו שהתגייסו למלחמת העולם השניה) ניסו להפוך לחלק מהחברה האמריקאית הלבנה ללא הצלחה.
קיבלנו הקדמה שהיא גם תקציר הטיעון- הסרט הזה עורך משפט לשחורים מדור הבייבי בום, אלו ששיתפו פעולה עם הממסד ולאן זה הוביל אותם. אחרי ישור הקו מתחילה "העלילה" שהיא די גנרית, אבל לא מדלגת על שום פרט מהטיעונים.
חמישה שחורים התגייסו למלחמה הלבנה (על פי ספייק לי), אחד נהרג עוד אז וארבעה חוזרים לחפש את הגופה שלו (ואת הכסף). כל הפלאשבקים מהמלחמה שמוצגים בחלקים קצרים לאורך הסרט, מתרכזים ביממה אחת ובנקודת ציון קטנה אחת בעמק קטן משום שהסרט לא באמת עוסק במלחמה אלא בצדק חברתי.
בין השורדים אחד עשיר, הוא באמת הצליח אחרי המלחמה להשתלב בעולם האמריקאי הלבן, להקים חברה, לעשות כסף. אני לא יודעת אם באופן מכוון נבחר לגלם אותו השחקן הכי בהיר, אני כן יודעת שהביגוד, ההתנהגות והדיבור היו לבנים.
מולו דלרוי לינדו, שמגלם את תמונת הראי שאם נחשוב עליה לעומק, היא גם סוג של יצוג לשחור שנטמע בגורל הלבן של אמריקה. האיש הלא מתפקד, שחזר עם פוסט טראומה מויאטנם, קשיים תעסוקתיים, עקשנות לעצמאות כלכלית (מסרב לקבל תשלום מהחבר שלו) שנאת זרים, גזענות ואהבת טראמפ בגלל איזו גאוות יחידה.
אלו לא בחירות סתמיות, משום שבסרט הזה אין אף אמריקאי לבן אחד, הלבנים היחידים שכן מופיעים בו הם בעלי אזרחויות זרות.
נורמן, ההרוג, מוצג בתור המוצלח מכולם (מפקד, בזמן ששחורים לא פיקדו) וגם בעל אידאולוגיה שחורה צרופה. אבל מה האידאולוגיה שלו בעצם? חשתי נימה מאוד שיפוטית כלפי הדמות, משום שעם כל הדיבורים הוא לא היה במאבק השחור, אלא פיקד במלחמה האמריקאית- השם שניתן למלחמת ויאטנם מתחילת הסרט ומוקפד עד סופו, והאמת שבצדק רב, כי הרי בויאטנם זו לא מוכרת כמלחמת ויאטנם.
מלכתחילה היה לי ברור שבקטעי הפלשבאק החבורה נראית כפי שהיא בעתיד (כלומר מבוגרים) בגלל מסר, אבל הייתי צריכה לחשוב מהו. אני חושבת שהמסר נוגע לאופן שבו הסרט שופט אותם, על פי האנשים שהם הפכו להיות. הצעיר היחיד הוא זה שנשאר צעיר ואידאליסט כי מת עוד אז. אידאולוגיה בצד, הוא גם זה שהציע לגנוב את הזהב, והבטיח לתרום אותו לקהילה, אבל לכו תדעו אם היה מקיים.
גם בהווה של הסרט יש צעיר אחד, גם הוא לכאורה אידאליסט אבל בפועל הגיע כי הוא רוצה להתעשר. בהתחלה עוד נראה שהוא היחיד שמונע מתאוות בצע בזמן שאחרים רוצים להשיב את גופתו של נורמן, אבל הוא גם הנאיבי, זה שלא באמת יודע שום דבר על ויאטנם ולומד עליה תוך כדי תנועה (לא כצדיק גדול).
ספייק לי מאוד מתעכב על המחיר בויאטנם, על ילדים שנולדו לנשים מחיילים אמריקאים, ואיך הם נתפסו בחברה הויאטנמית, על העוני, על הטראומה החברתית שנשארה שם, על כך שעבור האמריקאים זו היתה מלחמת צפון בדרום, אבל עבור הויאטנמים זו היתה מלחמה נגד בני משפחה, על הנזקים של המוקשים (בסצינה השניה בסרט, כשכולם בבר, מגיע נער קבצן חסר רגל).
כמובן שהכל ויאטנם אבל הכל גם ארה"ב, וכובע טראמפ הוא אחד הנרטיבים המובילים בסרט.
ובסיכומו של דבר?
אני חושבת שמכל הדמויות בסרט, רק מי ששותף ביצירת העתיד ושהיה לו עבור מה לחיות גם נשאר חי. מכל החבורה הותיקה חוזר רק אחד, היחיד שהוא איש משפחה. הכסף נתרם למטרות חיוביות ולתיקון: BLM, צדקה ויאטנמית שלא הבנתי מה היא, הקרן לאיתור ופירוק מוקשים..
באופן אירוני, הסרט נגמר עם הבאת גופתו של נורמן לארה"ב, אירוני משום שכדי לחלץ את הגופה הזו, הגופות של כמעט כל שותפיו לקרב נשארו באותו ג'ונגל בו הוא נפל. אני מניחה שיש פה אמירה על סימבוליזם.
ואז גם מגיעה תמונת הסיום של הסרט, שבה בפעם הראשונה החמישיה כולה עברה הצערה, פתאום רואים את ההבטחה המקורית.
as american as apple pie
מה שיפה בסרטים של ספייק לי שבדרך כלל הוא נותן לצופה את האפשרות שלא לבחור בעמדה שהבמאי מעודד (במקרה שלו, בצורה מאוד גלויה). זה קיים ב"עשה את הדבר הנכון" ששאלת המוסריות והנחיצות של המעשים של גיבורי הסרט נשארת פתוחה. בסרט הזה ספייק לי בלי ספק יוצר מסגרת פוליטית מאוד מסוימת, אבל הוא גם יצר דמות של שחקן שחור שמצביע לטראמפ ומדבר בגזענות גלויה כלפי וייטנאמים. מצד אחד, הסרט מתחיל ברצף סרטונים שמדברים אל כל הנושא הזה של הסירוב של אפרו-אמריקאים להשתתף בסיפור האמריקאי המיינסטרימי (בגלל האפלייה נגדם), אבל מצד שני, הדמויות בסרט הם אז אמריקן אז אפל פאי במובן הקלאסי של המילה, לא במובן אדג'י-היפסטרי-מתחכם. אני לא ראיתי גינוי של אמריקה הקלאסית בסרט הזה. לא ראיתי את ספייק לי קורא לצופים לשרוף עסקים של לבנים ולשנוא את הצבא והמשטרה, למרות שאולי אני טועה… להפך.
זה כי המבקרים בארהב פוחדים להגיד את האמת מחשש לקריירה שלהם.
כרגיל אצל נטפליקס הסרט מצולם דיגיטלית וזה מעולם לא היה יבש ומכוער יותר. הכל פשוט מרגיש מזויף. בשום שלב הסרט לא משכנע אותך בעולם שלו, בדמויות, ולא בסיפור.
שום דבר לא מוביל לדבר, אלא דברים פשוט קורים אחד אחרי השני והבימאי מקווה שנקבל את זה ולא נשים לזה לזה כל כך.
איכשהו, הסצינות פלאשבק של המלחמה הצליחו לשעמם יותר מהווה. למה? בגלל נורמן. זה באמת מדהים שלסרט עם כל כך הרבה יח"צ ותקציב יש סטוריטלינג כל כך זול. כל סצינת פלאשבק עובדת ככה – הארבעה מתקשים במשהו, בין אם פיזית או אידיאולוגית ואז בא נורמן ומסדר הכל ואז הם אומרים לו איזה מלך אתה אחי. זהו. ככה כל סצינה עובדת בעיקרון. מה עם איזו התפתחות? איזשהו אלמנט שישכנע אותי בכך שבאמת השקיעו בסיפור ולא ציפו ממני להתמוגג נטו רק בגלל הרובד הפוליטי, שהיה צפוי, פשוט, ובנאלי כפי שהיית מצפה מספייק לי.
סרט גרוע, ואני בדרך כלל אוהב את הסרטים של ספייק לי. לא יכולתי להתגבר על זה שבסצנות של הפלשבקים היו אנשים בגיל העמידה ששיחקו חיילים צעירים ביחידת עלית של הצבא האמריקאי. ספייק לי טען שהבחירה שלא ללהק שחקנים צעירים לתפקידים האלה נבעה משיקולים כלכליים ומהשיקול שהוא פשוט לא אוהב ללהק שחקנים צעירים לפלשבקים. עובדתית, זה לא נכון. בסרט הקודם שלו על חיילים אפרואמריקאים (נס בסנטה אנה) הוא ליהק שחקן צעיר לגלם את הדמות של השחקן הראשי ששרד את המלחמה והופיע בסרט בתור איש מבוגר כשחקן מבוגר שיחק אותו. לדעתי, הבחירה הזאת נבעה בגלל פנטזיה של השחקנים עצמם ושל ספייק לי לחזור לגיל 20 ולהיות גיבור. הבחירה הזאת יצרה תקדים מאוד גרוע בסרט שאף אחד מהשחקנים בסרט לא נראה בגיל שהסרט קבע להם. הבן של אחד החיילים אמור להיות בן 18, כשמאוד ניכר שהוא כבר מזמן עבר את גיל 30. האישה שגילמה את המאהבת של חייל אחר נראיתה הרבה יותר צעירה מהגיל שקבע לה הסרט. הבת שלה גם. לא היה שחקן אחד בסרט שנראה בגיל הנכון. זה מאוד מאכזב כי לא הייתה לספייק לי שום סיבה לעשות את זה. אולי הוא ניסה להגיד משהו על הטראומה שהחיילים האמריקאים שחזרו מוויטנאם חוו, שלמרות שהם הזדקנו והשתנו מבחוץ, הם עדיין סחבו את החוויות שלהם איתם אל תוך גיל העמידה. הוא גם דיבר על זה. אבל זה פשוט לא עובר מסך, וזה גם מתייפף מדי ולדעתי זה נסיון לכסות על הסיבה האמיתית שהיא קאסט שלם של מזדקנים שמפנטזים לחזור לשנות ה20 של חייהם. הסרט היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם ספייק לי היה מלהק שחקנים יותר מתאימים.
סרט גדול
יותר מכל יצירה אחרת שראיתי שלו הסרט הנוכחי מציג בצורה ברורה את הדואליות שקיימת בקולנוע של ספייק לי. מצד אחד עוסק בנושאים מורכבים בצורה מעמיקה, יצירתי, מקורי ובעל סגנון דינמי וייחודי שמעביר את הצופה חוויה כיפית ומתלתלת כאחד. ומהצד השני מסבירני, חסר עידון ולעיתים קיטצ'י בצורה מביכה. ולטוב או לרע מנופף את האג'נדה הפוליטית שלו על חמישה דגלים וגם צועק אותה במגאפון.
אולי זה לא מיקרי. הדואליות ביצירה הקולנועית של לי משקפת את הקונפליקטים הסבוכים בהם הסרט עוסק. נראה שלפעמים הסרט עצמו הולך לאיבוד עד לכדי שיגעון בתוך העומס הסגנוני והרעיוני שיש בו כמו שהדמויות, הבמאי והקהל הולכים לאיבוד בתוך הקונפליקט הפנימי והחברתי מרובה הפנים, הקולות, הכאב והאהבה של השחורים באמריקה.