ביקורת: הזהב של נורמן

ספייק לי חוזר, והוא מפוזר, מבולגן ופוליטי כהרגלו.

כשהעליתי פוסט על הטריילר של "הזהב של נורמן" (שם נוראי, אגב) תהיתי למה לעזאזל צריכים עוד סרט על וייטנאם. מסתבר של"זהב של נורמן" (שוב, שם נורא) יש סיבה לחזור לאותה מלחמה – הוא לא רוצה לעמוד בגאון לצד "אפוקליפסה עכשיו", "פלאטון" ודומיו, הוא רוצה להיות החותמת הסופית על המלחמה הזאת. 

בנוסף, הוא רוצה להיות סוג-של רימייק ל"הזהב מסיירה מדרה", דרמה על פוסט טראומה, נדבך נוסף לפנטיאון האמירות הפוליטיות של ספייק לי על מצב השחורים בארה"ב וההיסטוריה שלהם מול השלטון, וגם קצת סרט אקשן/שוד שכזה. בקיצור, "הזהב של נורמן" (זוועה של שם, בחיי) רוצה לעשות הרבה דברים, וכדרכם של רוב הסרטים שרוצים לעשות הרבה דברים, הוא לא מצליח בכולם כלל וכלל. 

הסיפור עצמו דווקא פשוט: ארבעה יוצאי מלחמת וייטנאם חוזרים לאותה מדינה על מנת למצוא את גופת חברם ואת קופסת מטילי הזהב שהם קברו שם בזמן המלחמה. ארבע הדמויות פוגשות עוד כמה דמויות במסע שלהם – אנשים שאמורים לעזור להם או סתם דמויות בדרך. וה"סתם דמויות" הן המוקש הגדול של הסרט – יחסית לסרט שהוא בבסיסו סרט אנסמבל, הרבה יותר מדי דמויות כתובות בתור פלקטים כמעט חסרי אפיון. השחקנים עושים את מיטב יכולתם, אבל יותר מדי מהם אפשר לתאר בתור "האיש ההוא" (והמצב מחמיר כשמגיעים לשלושת התפקידים הנשיים שהם פשוט דלים מכל תוכן).

מה שחסר בדמויות יש בעודף בכל השאר: העלילה מתפתלת עוד ועוד (גם אם למקומות צפויים ברובם), הדיאלוגים עוצמתיים, מתפצלים, מתפלפלים ולא קשורים, ולי לא מפחד להכניס לפתע תמונה או מונולוג או קטע ארכיון שממש בא לו לשים. מה הקשר? בירה נשר. כלומר, הבירה נשר שהיא האפליה והגזענות ששחורים היו צריכים לסבול לאורך השנים, שבאו לידי ביטוי גם במעורבותם במלחמה, שאת הגישה הכללית לה לי מסכם כבר בתחילת הסרט עם ציטוט של מוחמד עלי: "למה שאני אלך ואלחם בהם? הם מעולם לא קראו לי "כושי" וביצעו בי לינצ'ים". העובדה שהממשל האמריקאי דפק אותם שוב ושוב היא זו שמאפשרת להם, בעיני עצמם, לתבוע את הזהב הזה עבור עצמם, כפיצוי הממשלתי שהם מעולם לא קיבלו על העוולות שעברו. 

המשפט האחרון מראה את מה שהכי נוכח בסרט – פוליטיקה. הסרט יצא בדיוק בזמן ההפגנות בארה"ב, אבל הוא נוצר עוד לפניהן ויצפו בו גם אחריהן, ובסופו של דבר הוא יישפט במנותק מהן. הרי זאת לא הפעם הראשונה שספייק לי מדבר על הדברים האלה, והוא לא צריך להתחנף ולעשות סרטונים בשחור לבן על כמה הוא מצטער על המצב כי עכשיו זה נהיה פתאום טרנדי או משהו – יש לו פילמוגרפיה שלמה (מינוס כל מיני "שבעה צעדים" לא ברורים שם באמצע) שמראה שהוא מדבר על כך בעקביות עוד משנות השמונים. לי אוהב לדבר על זה, לדון בזה ולדסקס בזה, ואם ראיתם את מרבית הסרטים שלו כנראה לא תמצאו כאן יותר מדי דברים חדשים. זה לא הופך את האמירות כאן לפחות חזקות, אבל המסר החדשני היחיד שאפשר להשיג כאן הוא ההדגשה של לי בנוגע לכמה וייטנאם נדפקה ממלחמת וייטנאם. זה סנטימנט שהיה גם בסרטי וייטנאם אחרים, אבל הועצם פה מאוד, בייחוד כשרואים את ההשפעה של המלחמה על האנשים במדינה גם עשורים אחרי שהיא נגמרה באופן רשמי. 

ובכל זאת, ובייחוד אם אתם לא צופים בסרט בשביל מניפסט פוליטי (למרות שבמקרה הזה הייתי מציע לכם להתרחק מהסרט, ככל הנראה), אם יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה, זה המשחק של דלרוי לינדו. דלרוי לינדו מגלם את פול, הדמות המרכזית (גם אם לא הראשית) בסרט, וקורע את המסך בתור יוצא המלחמה שנדפק יותר מכולם. פול הוא דמות מרתקת: לא רק בגלל הדברים הבולטים שמבדילים אותו (נגיד, זה שהוא הצביע לטראמפ, למורת רוחם של כל החברים שלו) אלא בגלל שהוא אדם רדוף רוחות שמתעקש לא לקרוא למגרש שדים. הוא מודע לכך שהוא שבר כלי, מודע לכך שהוא צריך עזרה, אבל החיים האלה הם כל מה שהוא מכיר ומוקיר. הוא לא רוצה לשבת במעגל ולהתבכיין על זה, הוא רוצה לשאת את הצלקות שלו ולהשאיר את נזקי המלחמה קרוב אליו. בלעדיהם, הוא לא בטוח מי הוא. 

בשנה שגם ככה לא ברור מה יהיה איתה באוסקר (הביקורת נכתבה לפני שהסתבר שהטקס נדחה לאפריל, אז מסתבר שזה מה שיהיה איתה), ייתכן שלינדו האלמוני יחסית יצליח להשיג לעצמו מועמדות נחשקת (אם כי בטח ידחקו אותו לשחקן משנה). זה לא שהוא נתן את ההופעה הכי טובה של השנה עד כה (אני חושב שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, אולי זה בן אפלק ב"הדרך חזרה") – כמו לי בעצמו, הוא מדי פעם מפספס, מרביץ חזק מדי, חלש מדי ומתפזר – אבל הוא בהחלט נתן את ההופעה הכי עוצמתית של השנה, בלי לראות אף אחד ממטר. הבן אדם נראה כאילו לרגעים הוא עומד פיזית להתפוצץ ספונטנית על המסך.  

שאר השחקנים טובים, אבל לא מעבר לכך. נחמד לראות את ז'אן רינו, בייחוד כשהוא כן מתאמץ קצת, אבל מילת המפתח היא "קצת"; קלארק פיטרס ואייזיה וויטלוק ג’וניור (שניהם מ"הסמויה") נהנים מהדיאלוגים והסיטואציה, ולפיטרס יש אפילו סצנה מרגשת בתחילת הסרט, אבל שניהם הולכים לאיבוד בכל דבר שהוא מעבר ל"שני חבר'ה חביבים"; צ'דוויק בוזמן ממשיך במסעו לגלם כל דמות חשובה בהיסטוריה השחורה, מומצאת או אמיתית, אבל הדמות שלו יותר מדי גדולה מהחיים והוא לא מצליח להכניס את האנושיות שהיא זקוקה לה. בסופו של דבר, השחקן שהכי הרשים אותי מהקאסט הרחב פרט ללינדו היה פול וולטר האוזר (שלפני הקורונה עוד הספיק לככב ב"ריצ'ארד ג'ול") שכמעט ולא מדבר, אבל מצליח לשדר גם בלי דיאלוג דמות עצבנית, שולית ונהדרת, שהבעיה היחידה שלה היא שהיא הולכת לאיבוד בשעתיים וחצי בהן הסרט הזה מסתבך בתוך עצמו. 

אה, כן, השעתיים וחצי. עוד דבר שהרתיע אותי בסרט היה האורך שלו, אבל ספייק לי מצליח להצדיק אותו – לא בגלל שהעלילה כזאת אפית שהיא חייבת להיות שעתיים וחצי (להיפך, יש לא מעט ממה להיפטר) אלא כי ספייק באמת עושה כל כך הרבה דברים ורוצה להגיד כל כך הרבה דברים שזה כמעט אף פעם לא משעמם. מרגיש כמו פארודיה? מטומטם? אולי, אבל לא חשבתי באף רגע במשך השעתיים וחצי האלה להפסיק לראות.  

הביקורות בחו"ל מהללות את הסרט הזה כדבר הכי טוב שיצא עד כה השנה, הסרט הנכון בזמן הנכון, הביקורות בארץ מדברות על סרט מבולגן ולא אחיד ומסתכלים בבוז על שירי ההלל מחו"ל, אני הקטן, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בתוך "הזהב של נורמן" (באמת, שם מטומטם להחריד) נשאב למסע לעמקי נשמתו של פול. הפוליטיקה, האמירות, העלילה, הקולנוע – הכל עצר מלכת בזמן שהבטתי באדם שהוא ליבו של הסרט הזה מתפרק לנגד עיניי כי הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו יותר. וזה היה מסעיר.