עברו שנתיים מאז הקאמבק שספייק לי סידר לעצמו עם "שחור על לבן" – קאמבק בו הוא זכה גם באוסקר וגם ביכולת לעשות את הדבר האהוב עליו: לעורר מהומות. ולאחר שהסרט החזיר את ספייק לי למפה, הוא גרם לאנשים לראשונה להתעניין מה יהיה הסרט הבא שלו. אז להלן הסרט הבא שלו:
הנהנ הבעיה עם סרטי ספייק לי: מכיוון שמדובר ביוצר קצת מטורלל, קשה לדעת לאיזה כיוון כל העסק הזה יילך: הסרט יכול להיות כל דבר משיעמומון מוחץ, כשלון מסקרן, סרט כבד ופוליטי או סרט פיל גוד מהנה. והטריילר שלמעלה לא ממש מצמצם את האפשרויות.
כלומר, את העלילה הבסיסית הבנתי (נראה לי): חבורה של חיילים ממלחמת וייטנאם חוזרים למדינה לאחר כמה עשורים כדי למצוא זהב שהם קברו שם. מה שלא הבנתי זה לאיזה כיוון כל הסרט הזה יילך. אפשר להגיד בגלל זה שהטריילר עושה עבודה טובה, כי הוא משאיר מסתורין וערפל בנושא, אבל בכנות – כל הקטע של התמונות שמוצגות אחת על השנייה היה כל כך מציק, שאני רק מחזיק אצבעות שזה משהו שנשמר עבור הטריילר ושזה לא ימצא את עצמו בטעות בסרט. עם ספייק לי, אי אפשר אף פעם להיות בטוחים.
אבל בעצם הסיבה האמיתית שאני חושש מהסרט היא תאריך היציאה שלו: לא נובמבר.
כי אם בימינו כבר קשה לדעת מראש לגבי סרטים איך הם יהיו רק מתאריך היציאה שלהם, כמו שהיה אפשר לדעת בעבר, אז בנטפליקס זה עדיין קל: או שאכפת להם מהסרט, ואז הם מקדמים אותו בנובמבר, או שהוא קומדיה רומנטית, ואז זה לא משנה, או שלא אכפת להם באמת מהסרט, ואז הם משחררים אותו… מתישהו. "הזהב של נורמן" זכה ב"מתישהו" (ספציפית: ה-12 ליוני). לא סימן טוב במיוחד.
בנוסף, אני מבין שיש כאן זווית, לכאורה, חדשה על כל הנושא אבל אני לא באמת רואה את הצורך בעוד סרט על מלחמת וייטנאם, אחת המלחמות שנחרשו מכל כיוון שהוא בקולנוע האמריקאי עד שבאמת כבר יצא כל המיץ ממנה. למה להוציא סרט שההשוואות הראשוניות מולו יהיו כמה מהקלאסיקות הגדולות של הקולנוע?
מצד שני, הסרט כן קיבל את חותמתו (הוירטואלית) של פסטיבל קאן. כלומר, הפסטיבל לא יתקיים (שמעתם שיש קורונה?), אבל הוא כן אצר רשימה של סרטים שקיבלו את חותמת האיכות שלו ו"הזהב של נורמן" שם [בנוסף ל"נשמה" של פיקסאר, הסרט החדש של ווס אנדרסון, ועוד, ואת רובם נגלה בקרוב]. למרות שאני מניח שהוא היה אמור להיות שם במסגרת "מחוץ לתחרות", אחרת זה היה קצת מוזר שספייק לי היה שופט את הסרט של עצמו (הוא היה אמור להיות יושב ראש חבר השופטים השנה – תפקיד שנדחה לשנה שהבאה) אז אולי הסרט כן, לכל הפחות, מעניין. אבל אני מודה שבשלב הזה אני יותר חושש ממתרגש.
עוד סרט שיוצא ביוני בנטפליקס, אבל כזה שתאריך היציאה של "מתישהו" יותר הולם עבורו: סרט האירוויזיון של ויל פארל, שמקדם את עצמו בזכות השיר הפארודי "וולקנו מן", פארודיה חביבה על שירי אירוויזיון של לפני עשור.
אחד הטרנדים הפחות אהובים עליי בשיח על קולנוע
זה שימוש של מונחים מעולם היזמות. אני לא חושב שצריכה להיות חובה או ציפיה שסרט קנולוע יענה על "צורך" מסויים כלשהו. גם אם הוא לחלוטין derivative מסרטי מלחמת ויאטנם אחרים, אני לא חושב שצריך סיבה מעבר ל"ספייק לי רצה לעשות סרט על מלחמת ויאטנם" כדי להצדיק את קיומו/הפצתו/דיון על הסרט.
עוד דוגמא לכך (לא מתוך הכתבה הזאת) היא ביקורות על סרטים שבמרכזן שאלות כמו "מיהו קהל היעד של הסרט?" או "למי הוא מיועד?". רואים את זה הרבה בשאלות כמו "מי היה צריך את הסרט הזה?" "מי ביקש לראות סרט שבו XYZ?" – שאלות שהתשובה עליהן בשבילי היא תמיד "למי אכפת". מבחינתי – גם אם קהל היעד של הסרט מורכב אך ורק מאמא של הבמאי, זה לא מוריד מערכו או הופך את יצירתו או הפצתו ללא-לגיטימית. אני מבין שקולנוע זה תעשייה ולא רק אומנות – אבל אם הסרט כבר קיים, אז מה עוזרים הדיונים האלה? לאיזו מן תובנה לגבי הסרט אנחנו רוצים להגיע כשאנחנו מודדים אותו כמוצר שצריך לענות על צורך כלשהו או לספק קהל יעד כלשהו?
מה זאת אומרת?
כלומר, יש כאן כמה תשובות:
האחת היא שהצורך הוא שלי – אני רואה סרטים למטרה מסוימת, אנוכית לרוב, ולא כצ'ופר לבמאי. אז אם ראיתי עשרים אלף סרטים על גיבורי על, אין לי צורך בעוד אחד (על פני השטח. יש לא מעט דוגמאות שמראות את ההיפך). ראיתי, הפנמתי, נהניתי מהסוגה הזאת כמה שאפשר – הלאה.
השנייה היא צורך חברתי – סרטים הם אומנם, בניגוד למה שטוענים ב"הוליווד", לא יכולים להושיע את העולם, אבל הם יכולים להשפיע. ויש סרטים שמרגישים את הצורך בהם – את הביטוי לרחשים חברתיים שהסרט שם על המסך ומשקף דור, או תנועה. ויש סרטים שאין להם צורך כזה.
אבל בעיקר, כדאי לזכור – אתה מדבר על סרט כאילו במאי בא על הסט ואז יוצר הכל בכוח המחשבה שלו. אבל סרט הוא, בניגוד לתיאורית האוטר, לא מופע יחיד (לרוב). אם ספייק לי רוצה לצלם סרט בחצר שלו בשביל אמא שלו, זה דבר אחד. כשהוא גורר אנשים טובים שיכולים להשקיע את הזמן שלהם בפרוייקטים אחרים – זה כבר דבר אחר.
ובנוגע להערת ה"למי זה נועד" – אנשים פשוט רוצים לדעת אם הסרט הזה מתאים להם או לא. אתה מציג תפיסה שבה אנחנו עובדים עבור האומנות, וצריכים לשרת אותה, אבל זה לחלוטין לא תפיסה שאני שותף לה. האמנים האלה שמקשטים לי את המסך עובדים בשבילי, ואם הם רוצים שאני אשקיע בהם זמן, הם צריכים, כן, להצדיק את זה. יש לי מלא דברים טובים לעשות עם הזמן שלי. לראות סרט שמישהו החליט לעשות רק בשביל להראות כמה הוא חכם ומגניב (נגיד, "אמא!") זה לא אחד מהם.
אבל אתה לא מדבר על עצמך בפסקה ההיא
לא כתבת שאתה לא חושב שהסרט יענה על הצורך הפרטי שלך, אלא שאתה לא רואה צורך בסרט בכללי, מכיוון שהנושא כבר נשחק ובגלל ההשוואות שיעשו, וכו' וכו'. אם הדברים האלה הם מספיק כדי שלא תרצה לראות את הסרט אז סבבה, ואם לזה התכוונת אז נסיים את זה פה. יש לכתיבה שלך פה באתר נטייה לניסוחים שרומזים בחוזקה על קביעה אובייקטיבית, ואז אם מישהו בתגובות נופל בפח ומביע התנגדות לעובדות האלו, אתה מבהיר שמן הסתם הכל סובייקטיבי. אם במקרה הזה אני הוא עוד אחד מאלה שטעו לחשוב שמשפט נחרץ וכללי שכתבת היה למעשה אמירה סובייקטיבית שלא כוללת את המילים "לדעתי" או "בשבילי" רק בגלל שהן מובנות מאליהן – אז בסדר. אני לא כאן בשביל דיון על סובייקטיביות כי אנחנו כנראה מסכימים על זה.
עכשיו, ההתנגדות שלי היא עם השימוש במינוח של היצע וביקוש כדי לדבר על משהו שלא ניתן לכמת במונחים האלו. אומנות לא קיימת כדי לענות על צרכים של אנשים או של חברה, אלא כאמצעי הבעה אישי (או קבוצתי, במקרה של סרטים). אם, במקרה, אמנות יכולה גם לייצר חיבור רגשי עם אנשים או להשפיע על אישהו שינוי חברתי – זה מצויין, אבל לא רק אמנות שעונה על הקריטריונים האלו היא אומנות, ולדבר על אומנות כאילו היא חייבת לעמוד בקריטריונים האלו כדי שתהיה סיבה להפיץ אותה זו תפיסה אנטי-אומנותית.
אני לא יודע למה החלטת שאני חושב שסרטים נוצרים ע"י אדם אחד ולא ע"י קבוצה, אבל זה לא כל כך רלוונטי לפואנטה שאני מנסה להביע כאן. מה אם כל האנשים הטובים שהוא הביא איתו מרוצים לחלוטין לבזבז את הזמן שלהם על סרט שלאף אחד אין בו צורך? מה אם לכל אותם אנשים לא כל כך אכפת אם יש או אין צורך והם פשוט שם בשביל המשכורת? מה אם הם סתם חברים טובים של ספייק לי והם אוהבים לבלות ביחד (משהו שנהוג להגיד על סרטים של סת' רוגן או אדם סנדלר למשל)? וגם אם לא – מה זה משנה? הוא פגע בהם או ניצל אותם? לא, סתם בזבז את הזמן שלהם, שזה לא דבר על כך נורא לעשות למישהו, במיוחד אם אתה משלם לו.
והבעיה שלי עם הערות בסגנון "למי הסרט הזה נועד?" היא לא כשזה שאלה כנה שמטרתה היא להשיג את המידע הזה, אלא כשאלה רטורית שמטרתה היא לבקר את הסרט על כך שלכאורה אף אחד לא מעוניין בו. תחשוב למשל על השיח סביב הנחיצות של הרימייקים בלייב אקשן של סרטי דיסני (אני בכוונה בוחר במשהו שלי, אישית, אין צורך בו), לא נדיר לשמוע אנשים שואלים שאלות כמו "מה היה צריך את זה?" "מי ביקש את זה?" וכו' וכו'. כשמדובר בסרט של דיסני אז כמובן שהצורך הוא כלכלי בראש ובראשונה, אבל לי יצא לשמוע את השאלות האלו על סרטים כמו "האירי" ("מי רוצה לראות סרט של 3 שעות על גנגסטרים מזדקנים?") שנעשו למרות הכלכליות השנויה במחלוקת שלהם – ובשני המקרים אני לא חושב שזו זווית רלוונטית לבקר את הסרט דרכה.
פסקה פסקה
לגבי הראשונה – מן הסתם זה לא בדיוק "קשיח", ויש כאן איזשהו ציר בין סובייקטיביות לאובייקטיביות. לאנשים, נניח, שלא היו ערים לסרטי וייטנאם אחרים – יכול להיות שהסרט הזה יהיה נהדר. קשה לקבוע משהו כזה בצורה אובייקטיבית לחלוטין, אבל זה גם לא סובייקטיבי לחלוטין.
אותו הדבר לגבי ההגדרה עם אמנות – אני לא מסכים שבצורה קשיחה אמנות "לא קיימת כדי לענות על צרכים של אנשים או של חברה, אלא כאמצעי הבעה אישי". זה נכון ונחוץ לאמנות במידה מסוימת, אבל גם לא – אנשים מוכנים לסבול את אמנים שמביעים אותם כי הם עונים על הצרכים שלנו וכי אנחנו משיגים מזה משהו. המחשבה שאומנים גם צריכים "לעמוד" בקריטריונים מסוימים מבחינת הוא לא, לדעתי אנטי-אומנות.
לגבי הפסקה האחרונה – בסדר, זה מן הסתם פשוט טריק רטורי, וכזה שהתשובה אליו לרוב היא "אני".
אז אני פשוט לא מסכים
אני מבין שאנשים מוכנים לסבול (או לצרוך) אומנות מסויימת רק מכיוון שהיא עונה על הצרכים והרצונות שלהם, גם אני רואה רק סרטים שאני מפיק מהם משהו – אבל אני לא חושב שבשביל זה אומנות קיימת. אני מאמין שאומנות ממלאת את המטרה שלה בעולם גם אם אף לא אדם אחד התחבר ליצירה. אני חושב על זה קצת כמו שחושבים על פיסת טבע: היא יפה, אבל היא לא נוצרה בשביל שאני אחשוב שהיא יפה, וגם אם כולנו כאנושות נסכים שפיסת טבע מסויימת היא מכוערת, זה לא באמת משנה.
הסוגייה פה היא רטורית מטבעה, כי בדיוק הבעיה פה זה שימוש באמצעים רטוריים מעולם היזמות והעסקים כדי לתאר אומנות. דווקא בגלל שקולנוע הוא אומנות מסחרית יותר מהשאר אנחנו צריכים לשים משנה זהירות שהתעשייה לא תיכנס יותר מידי לשפיטתנו את המדיום כאומנות. תן למנכ"ל של נטפליקס להחליט האם "צריך" להפיץ סרט שמיד יושווה לאפוקליפסיה עכשיו או לצייד הצבאים – יש יותר מידי מהשיח הזה בתהליך העשייה של סרטים. אנחנו, שרק מדברים עליהם, פטורים מהשיקולים האלו ולכן זה לא אמור להיות לנו אכפת אם ספייק לי עושה את הסרט המיליון על מלחמת ויאטנם או לא. אנחנו רק צריכים להחליט אם אנחנו רוצים לראות אותו – ושאלת הצורך בקיום של הסרט עצמו היא לא קריטריון משמעותי לקביעה כזו.
אגב, לא הצלחתי להבין מה אתה חושב על העמדה שאמנים צריכים לעמוד בקריטריונים מסויימים. אני חושב שהייתה לך איזו טעות בהקלדה שם.
אני חושב שאתה מתעלם יותר מדי מהאספקט המסחרי של הנושא
זה ראוי להערכה, אבל לדעתי מתכון לאסון: אין מודל כלכלי (עדיין) שיצדיק את מה שאתה מתאר, ואם לא ניקח גם אנחנו אחריות מסוימת בנוגע לשאלות האלה, וננסה לנתב את כיוון התרבות הכללית שיוצאת לשוק הרחב, אנשים אחרים יחליטו עבורנו.
לכל הפחות, בסרט יש פריים עם הכותרת של אפוקליפסה עכשיו, אז הוא מודע לכך שזאת מלחמה חרושה בקולנוע
(ל"ת)
שום פארודיית אירוויזיון
לא תתעלה על Elektronik Supersonik
https://m.youtube.com/watch?v=MNyG-xu-7SQ
לא תאריך מדאיג, תאריך מוזר
לפני המון שנים רדיוהד הוכיחו לעולם שלא צריך להכריח את הציבור לשלם כדי להרוויח מהמוזיקה שלך (כשאתה רדיוהד, זה לא עובד ללהקות קטנות וגם הם מבינים את זה)
מישהו צריך לעשות את זה עכשיו. לא במאי מבטיח שקיבל כסף וביקשו ממנו לעשות סרט רזרבי לנטפליקס, אלא סרט קולנוע שיוקרן בפורמט לא קולנועי. ואנחנו בהסגר והכל, זהה מאוד הגיוני שסרט כזה מבטיח לא יחכה לפתיחת בתי הקולנוע. לא יודעת אם זה המצב, כלומר, סרט הטרולים חצי הוכיח את הנקודה ההיא ולצערי אף אחד לא צץ אחריו.
נטפליקס שוברים שיאים אבל התוכן שלהם קצת מיצה את עצמו. יש להם אינטרס לקנות תוכן אחר, מעניין יותר, שיפצה את הצופות המתוסכולות.. יכולה לדמיין איך נרקחה עסקה שכזו.
למה מוזר?!
כי ביוני עתידים להתחיל לחזור לשגרה בארה"ב, ה4.6 הוא התאריך שנתנו לי, ואני מחכה לו בקוצר רוח ועם שיר קטן בלב שאולי נקדים בשבוע או שבועיים (כניראה שאין סיכוי)
אז מטרת הסגר קצת מתפספסת, מצד שני, לא צפויים לחזור לשגרת קולנוע ממש בקרוב, ואני כן מנחשת שאנשים שכבר יצאו לקולנוע, יצאו כדי לראות את האוונג'רס, לא סרט עם אופציה ארטיסטית או פוליטית.
ואם פוליטית, יש עוד עניין. לספייק לי יש הרבה עניין בפוליטיקה. לפני שנתיים כתב סרט שמתכתב עם השלטון ומבקר אותו, לפני שנתיים זה לא היה רלוונטי. למיטב הבנתי ביוני אנשים עוד יכולים להרשם כדי להצביע. בנובמבר הבחירות. אני מנחשת שזה סרט עם איזושהי זוית פוליטית, אני מנחשת שיש פה נסיון לתפוס כמה שיותר קהל (אני מקווה שאם זו התוכנית, שהיא גם תצליח).
יצא כל המיץ ממלחמת ויאטנם?
יש בפוסט הזה סוג של פטרונות שהיא בטח שלא גזענית אבל מתעלמת מפרט היסטורי מאוד חשוב:
סרטי מלחמת ויאטנם מעולם לא הוצגו מהזוית של אמריקאים אפריקאים (חוץ מתפקידי משנה במחלקות שתמיד מתים ראשונים, המוצלח שבהם הוא בפול מטאל ג'קט) על אף העובדה שהם היו מרבית הכוחות. טוב שלא נשלחו למות והיו מיעוט באוכלוסייה ומרבית בגיוס.
מבחינתי רק על סמך זה שווה לבחון זוית נוספת בסיפור, ואפשר לצפות מספייק לי שירכיב נרטיב עם מספיק בשר בכדי להפיק ממנו סרט שהוא גם על הדרך שיעור בחברה
נקודה מעניינת
אני לא יודע אם היא מספיקה כדי להפוך את הסרט למעניין לעומת אחרים* (מקווה לראות אותו השבוע ולפרסם ביקורת אם הוא שווה כזאת), אבל בהחלט נקודה שפספסתי.
* – כלומר, סרטים על אפליה ראיתי. סרטים על וייטנאים ראיתי. השאלה אם במפגש בין הסרטים נוצר סיפור חדש ומעניין, או שמדובר פשוט בסיפור על אחד מהם עם מסגרת של השני שלא מוסיפה הרבה.
בהחלט היה לספייק לי מה להגיד והמפגש ביניהם מוצדק
הבחינה של המלחמה מהזווית האפרו-אמריקאית, בשילוב עם המאבק לזכויות האזרח שהתרחש בבית ומפרספקטיבה של אמריקה תחת טראמפ זה משהו יחסית מרענן, בעיקר אם מעולם לא היה סרט ויאטנם עם פרוטגוניסט שחור (הופתעתי לשמוע כי זו כנראה המלחמה הכי חרושה בקולנוע אחרי WW2).
חבל רק שזה לא מגיע יותר עם סרט יותר טוב… גם אם המסרים לגיטימיים הוא לדעתי ירידה ברמה מ"שחור על לבן".
אבל עדיין הוא בהחלט מעניין ומעורר דיון, ויוצא בתזמון מאוד אקטואלי, ככה שמומלץ לראות ולפרסם ביקורת (יש לי כל מיני מחשבות עליו שנראה לי שאשמור לשם)
אני רק הערה
ש6/7 מכל האמריקאים במלחמת ויאטנם, חיים או מתים, היו לבנים.
http://www.uswardogs.org/vietnam-statistics/
הם לא היו מרבית הכוחות.
אני לגמרי סבבה עם עוד וייטנאם ועם הזווית של אפרו-אמריקאים בווייטנאם, אבל הם בהחלט לא היו מרבית הכוחות וגם לא קרוב. בנקודת הזמן של השיא (1966, כמדומני) הם היו קצת פחות מרבע מחיילי היבשה הקרביים (לא בטוח אם זה כולל את המארינס או רק צבא היבשה, צריך לבדוק) אבל המספר הזה ירד. בסיכום הסופי של מלחמת וייטנאם, מתוך כלל ההרוגים האמריקאים שחורים היו 12.5 אחוזים (או 14.1 אחוזים מהחפ"שים – היו פחות קצינים שחורים). באותו זמן הם היו בערך 11 אחוזים מהאוכלוסיה. כלומר היה להם אובר-ייצוג בהרוגים, אבל לא קיצוני.
סליחה, שכחתי נקודה קטנה - למעשה זה תת-ייצוג.
החלק שלהם מכלל האוכלוסיה *הרלוונטית* – גילאי צבא – כמו שהלינק ששלמקו הביא אומר, היה 13.5 אחוזים, לא 11.
מעניין אם יש לספייק לי כדור בדולח
קשה לי להגיד מה דעתי על הסרט כסרט, הוא שעתיים וחצי של הרצאה פוליטית עם שחקנים. שום דבר לא מלוטש בעלילה, והבחירה היחידה שהיא ממש אומנותית, זו הבחירה להשאיר את השחקנים הזקנים, כדמויות זקנות, גם בקטעי הפלאשבק. לא הספקתי להבין מה בדיוק המסר בהחלטה הזו, אבל אני חושבת שיש אחד.
הסרט הזה הוא פחות ויאטנם ויותר 'פה היינו כשמרתין לותר קינג נרצח', והוא פחות אחוות גברים כפי שעשוי להשתמע מהטריילר, ויותר חשבון ארוך עם אנשים שאיבדו את הסולידריות. איכשהו, בתוך הדבר הזה הנאום הארוך שמוצג דרך שחקנים ממש עובד כתגובת הבמאי להפגנות והמחאות בארה"ב.
כסרט? לא בטוחה כמה הוא רלוונטי כסרט.
היה לי מעניין לשמוע את מה שיש לספייק לי להגיד על מאבקי שחורים, מאבקים חברתיים וסולידריות, משום שאלו נושאים שכרגע נמצאים מולי. פחות בקטע של סרט.