דרדוויל

במקור: Daredevil
תסריט ובימוי: מארק
סטיבן ג'ונסון

שחקנים: בן אפלק, ג'ניפר
גארנר, מייקל קלרק דאנקן,

קולין פארל, ג'ו פנטוליאנו,
אלן פומפאו, סקוט טרה, דריק אוקונור

מה אני אגיד לכם – התקשורת עוינת. 'דרדוויל' הוא לא סרט רע כמו שעושים ממנו. יש בו כמה נקודות חיוביות מאוד. למשל: הוא תירוץ מצוין להראות את ג'ניפר גארנר המדהימה ולתת לה סרט משלה, ולפניו אכלתי גלידה. עם המון קצפת עליה. וסוכריות צבעוניות חמודות. וסירופ.

נו, אז אני לא צריכה הרבה כדי לא לסבול בסרט. והגלידה הזו הספיקה כדי לשדרג את 'דרדוויל' מתגית "איום ונורא", ל-"נחמד".

דרדוויל, הרבה לפני שהפך לסופר-גיבור, היה ילד קטן וחננה, שאיזה תסביך-אב בלתי פתור גרם לו בעקיפין לתאונה מחרידה בה התעוור. כדי לפצות על עוורונו המצער, חושיו הנותרים התחדדו, ואף יצרו את "החוש השישי" – מעין ראיית סונאר/רנטגן, המתבססת בעיקר על הקשה-על-מה-שבסביבה (כמו להקת מיומנה) ו/או טיפות גשם. מין פישוט מודרני ל"וכל העם רואים את הקולות". בבגרותו הוא הפך למאט מרדוק (שום קשר ידוע לאיל העיתונות), עורך דין, מגן הצדק ויד ימינם של עלובי החיים. צדק צדק תרדוף. והיות שמאט-בן הוא עורך דין דה-לה שמאטע, שיוצא להגנת לקוחותיו ללא הוכחות שיספקו את בית המשפט, עליו להשלים הכנסה בלילות כ"דרדוויל", עושה הצדק וזרועם הנטויה של החלשים. כדי לספק לו יחצ"נות, מגיח מדי פעם מישהו שנראה כמו דורי בן זאב, ומכנה את עצמו בן יוריק (ג'ו פנטוליאנו, שהיה סייפר ב'מטריקס' וטדי ב'ממנטו'), עיתונאי המתמחה באגדות אורבניות ומתעניין בפועלו של דרדוויל.

פירוש השם DareDevil הוא "השד שלא יודע פחד". זה אומר, בעיקר, שבן אפלק לא מפחד מהעיתונות שתצחק על התחפושת שלו או על הקרבות האנמיים. אוה כן, בהחלט יש על מה לצחוק – בגדי העור הצמודים של דרדוויל מזכירים יותר מהכל עבודת פוטושופ גרועה: כאילו לקחו את הפרצוף של אפלק והדביקו אותו על עמוד שווארמה.

בכל סרט אחר, דרדוויל היה מת עוד לפני שעבר חצי סרט (וחצי סרט, mind you, מוקדש רק לאקספוזיציה). אין מה לעשות – הוא טיפש, נלחם רע, והסיבה היחידה שהוא נשאר בחיים כל כך הרבה זמן היא שלא היו לו מתמודדים ראויים עד כה. אולם בהמשך הסרט, לא רק שמאט/דרדוויל מתאהב באלקטרה נאצ'יוס הנאווה (ג'ניפר גארנר), אלא הוא אף נתקל ביריב קשוח ואכזר – בולס-איי (קולין פארל), שליחו של הקינג-פין, החולש על כל עסקי העולם התחתון בעיר. מה שמייחד את בולס-איי הוא סגנון הלחימה החכם שלו: בלי הרבה הו-הא, כמעט בלי תנועות מיותרות, אלא פגיעה מהירה, מדויקת ולעניין.

כיוון שכך, מייד הגדרתי לעצמי את המחנות. בראש ובראשונה אלקטרה, שנמצאת מעל כולם, כי היא יפה, כי יש לה את צורת השפתיים של אנג'לינה ג'ולי, רק בלי הניפוח המעצבן, וכי היא עושה מה שבראש שלה. הטובים: הקינג-פין ובולס-איי, שלא עשו ממש שומדבר רע לאף אחד, ורק רוצים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. והרע: דרדוויל המעצבן, שנדחף לכל מקום, עוטה על פניו מבט צדקני, ועושה לחבריו את ששנוא עליו.

הבעיה היא שהסרט קרוי על שמו של היצור המעצבן, ועל כן במקום לראות יותר מאלקטרה ומהקינג פין, החליט מי שהחליט להקדיש לדרדוויל את מרבית הסרט, כמו גם את רוב קטעי הלחימה והאפקטים הממוחשבים. ביודעי שהסרט הוא תמצות – מן הסתם שטחי – של סדרת קומיקס, לא ציפיתי לגדולות ונצורות בתחום העלילה. שום דבר מעבר לניפוח אגו עצמי של הגיבור. אבל כן ציפיתי להתרשם מכל השאר – בעיקר עיצוב הסביבה והאפקטים. אלא שגם בתחום האפקטים אין בשורות גדולות, שלא לומר – אכזבה. אפקטים ממוחשבים לא צריך לראות. הם צריכים להשתלב בסרט בצורה חלקה, ולהיראות אמיתיים. אז כן, עיני העיוור של מאט קיבלו את העכירות האופיינית לעיניהם של עיוורים והיו אמינות מאוד. אבל שאר האפקטים, שהיו עיקר הסרט (דרדוויל "רואה", דרדוויל קופץ, דרדוויל מרחף בשמי העיר, דרדוויל חושף פניו ונראה בול כמו בן אפלק) נראו פלסטיים, בובתיים ומלאכותיים באופן מזעזע. גם פה, את נקודות האור היחידות סיפקה הגברת גארנר: ההסברים של דרדוויל לגבי טיפות הגשם הנופלות על פניה ומאפשרות לו לראותה אולי היו מצוצים מהאצבע, אבל לפחות הם שיוו לה מראה קליפי כחלחל.

אבל למרות הנימה השלילית נהניתי למדי. או בעצם, אם לשים דברים בפרופורציה: ישבתי, נחרתי בבוז מספר פעמים, אבל בסך הכל לא קיטרתי במרץ. למזלי, מעולם לא קראתי את הקומיקס, כך שנחסכה ממני תלישת שערות מיוסרת וזעקות שבר בסגנון "אבל איך זה ש…?", ו"בקומיקס הסבירו את זה אחרת!". ואני לא יודעת להגיד לכם אם כל זה הוא סוג של המלצה מעוותת או לא. סרט נחמד, נו. ואם החלטתם ללכת ולא אהבתם – זה לא סוף העולם. שום דבר שגלידה טובה לא יכולה לפתור.