במקור: The Darjeeling Limited
במאי: ווס אנדרסון
תסריט: ווס אנדרסון, רומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן
שחקנים: ג'ייסון שוורצמן, אדריאן ברודי, אוון ווילסון, ביל מוריי, אנג'ליקה יוסטון, ברבט שרודר
אחד ממבקרי ארצנו טען פעם שכל הקולנוע האמריקאי בעצם עוסק ביחסי הורים-בנים. מן הסתם הוא אמור לאהוב מאד את סרטיו של הבמאי ווס אנדרסון, שבכל ארבעת הסרטים שלו שראיתי הנושא הזה משחק תפקיד חשוב. אנדרסון כמעט תמיד מתעסק באנשים מוזרים או במשפחות לא מתפקדות. ב'משפחת טננבאום' הוא דחס משפחה גאונית ובלתי מתפקדת לבית אחד, ב'עמוק במים' הוא הכניס אב ואת בנו המשוער לספינה, וב'רכבת לדארג'ילינג' הוא לוקח שלושה אחים וסוגר אותם בתא אחד עד שיבוא האחראי הסיקי ויעשה שם קצת סדר.
יש להוסיף לזה את הנטיה של אנדרסון להשתמש בצוות קבוע למדי של שחקנים, וכמה שטיקים קולנועיים קבועים, ואת העובדה שמי שאהב סרט אחד שלו נוטה לאהוב גם את האחרים, ומי שלא אהב – לא חולם לראות את האחרים. ובאמת שאני מתפתה לקחת את הביקורת שפורסמה כאן על 'משפחת טננבאום' ולהעתיק אותה לכאן. ממילא חלק ניכר מהטקסט מתאים גם פה.
ובכל זאת, למרות הרושם שעלול היה להתקבל מדברי, ווס אנדרסון לא מביים בכל פעם את אותו סרט בשם אחר; המוזרויות הקבועות מקנות את האופי לסרט, אבל התוכן משתנה מאד.
במקרה של 'רכבת לדארג'ילינג', מתקבצים ובאים לקרון אחד שלושה אחים שלא דיברו זה עם זה שנה לפחות, ולא בטחו זה בזה עוד לפני כן. הסיבה להתקבצות היא מסע רוחני. זאת אומרת, שניים מהם האחים הצעירים ג'ק ופטר (אדריאן ברודי וג'ייסון שוורצמן) מתקבצים כי קראו להם, והבכור פרנסיס (אוון וילסון) מקבץ אותם למסע חוייתי מסודר מאד של השתחררות מהשגרה ועיון בנפש פנימה. וכשאני אומר "מסודר", אני מתכוון ל"מרובע ומאורגן במידה חולנית": פרנסיס מכין תכנית מפורטת עד לרמה בה הוא מארגן מראש התבודדות רוחנית, קניות וטקס סמלי כלשהו (כנראה מבית 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו וקנה ארץ אפריקאית בינונית') – וכל זה בעצירה של הרכבת הנמשכת שעה וארבעים וחמש דקות בדיוק. הוא אפילו מחזיק עוזר צמוד שהוא מחביא על הרכבת כדי שידאג שהמסע הרוחני יתקדם ללא הפרעות גשמיות. מטבע הדברים, הוא לא בדיוק מתעניין בדעתם של אחיו על הרעיון הזה – ונראה שזו לא הפעם הראשונה שהוא רודה בהם.
שלושת האחים יוצאים למסע ארוך, שבמהלכו יעברו רגעים של התגלות פנימית, ישקיפו על חייהם בעיניים אחרות ויבינו שמה שהם חיפשו נמצא כל הזמן בתוכם.
רגע, לא. לא בסרט הזה.
'רכבת לדארגילינג' הוא בהחלט סרט מסע, אבל הוא לא מתנהל כמו שסרט מסע אמור להתנהל. הרכבת היא בעצם הדבר היחיד בסרט שזז לאורך קו מוגדר, וגם זה לא תמיד. בדרך מופיעות דמויות צדדיות וגונבות את ההצגה לסצינה או שתיים, הגיבורים שוכחים במהירות את מה שלמדו על עצמם, וההיסטוריה המטורפת של המשפחה הבלתי-מתפקדת מתפוררת לאט לאט באוסף של אפיזודות קטנות, חלקן משעשעות וחלקן מרירות. 17 הדקות הראשונות של הסרט נשארות מנותקות מכל הקשר עד לסוף הסרט, האחים רבים זה עם זה ועם כל אחד אחר ומסתממים לעיתים תכופות מדי ובזמן הלא נכון, ואם מגיע שלב שבו כביכול אמור להתחולל מהפך תודעתי – סביר שיקרה משהו אחר. כל מה שמתחולל עצוב ומגוחך עד כדי כך שהוא מצחיק מאוד, רגעים טראגיים וקומיים מופיעים לחילופין, תיירות גרמניות נועצות מבטים מזרי אימים, אנשים מסתובבים בהילוך איטי לצלילי שירים אלו ואחרים, ושלוש מזוודות גדולות מרחפות מעל הכל.
הפיזור של הסרט הוא גם נקודת החולשה שלו; עד אמצעו בערך נדמה שהוא פשוט אוסף אפיזודות עם רעיון כללי מופשט מאוד מחבר ביניהן, ועלה בי החשש שאנדרסון מתחיל לחזור על עצמו. אבל אז כמה מהחוטים הפרומים מתחילים להתחבר, ומגיעות גם כמה סצינות מרגשות ממש, וכל אלה הופכים את 'רכבת לדארגילינג' לסרט מצוין. בפרט יש לציין סצינה של הלוויה הינדית, שמראה היטב את מותר הבמאי מאלף-סצינות-הסלואו-מושן-לצלילי-שירים-קלאסיים שנראו בשנים האחרונות בקולנוע. השימוש של אנדרסון וצוות עוזריו הקבועים במוסיקה ובצילום מבריק, והיכולת שלהם לשלב את השירים בסרט בלי ליפול למלכודת "רציתי שיר אז כתבתי לו סצינה" גם היא ראויה לציון. שלושת השחקנים הראשיים, וגם רוב המשניים הקבועים שלו, עושים עבודה מצוינת; וילסון, שוורצמן וברודי מגלמים טיפוסים שונים לחלוטין, אבל כולם מטורללים בצורה כזו משכנעת שלמרות חוסר הדמיון הפיזי ביניהם ברור לחלוטין שהם בני אותה משפחה, ושכולם קיבלו בילדותם את התסביכים הנפשיים שלהם.
אז האם כדאי לכם לראות את 'רכבת לדארגילינג'? זה, כאמור, תלוי בשאלה הפותחת: אהבתם את שאר הסרטים של ווס אנדרסון? אם כן, בהחלט כדאי. הסרט אמנם איננו מבריק כמו 'משפחת טננבאום', אבל הוא מצוין. אבל אם התשובה היא לא – חבל על הזמן והכסף שלכם. אנדרסון, בסופו של דבר, עושה סרטים אישיים מאוד, שגם אם לא חוזרים על עצמם יש להם סגנון ברור. או שהוא מתאים לכם, או שלא.
ואם עוד לא ראיתם אף סרט של ווס אנדרסון? אני, באופן אישי, ממליץ לנסות.
ביקורת מצוינת
את הסרט אני אהבתי מאוד.
אני חושב שמתישהו בעתיד אני פשוט אשים אותו בדיוידי ואנסה להתנתק מתשומת לב כלשהי לעלילה ולדמויות [שאני נהניתי משניהן] ולראות רק את הצבעים ולשמוע רק את המוזיקה. גם אם אני לא אעשה את זה, זה סרט שחוויה לראות ולשמוע אותו, כי הוא פשוט מרנין.
אני חושב שהקטע שהכי הדגיש בסרט הזה את הנטיה ליצירת תבנית אישית עם שחקנים קבועים הוא הפתיחה של הסרט עם ביל מאריי, שממש הצחיקה אתי.
נדרשו לי דקות ארוכות מאוד לזהות את אנג'ליקה יוסטון.
סתם, שיקרתי, לא היה לי מושג מי זו עד שראיתי את השם שלה בקרדיטים. איכשהו עם התספורת וכו' זה פשוט לא התחבר לי לשום תפקיד שלה שראיתי אי פעם.
סרט מעולה
אני חושב שהסרט ממש טוב, נהניתי בכל רגע ממנו בעיקר מהצילום והשימוש בצבעים חזקיםלאורך כל הסרט.
לא יודעת מה עם הרכבת
אבל בהחלט עשית לי חשק לראות שוב את משפחת טננבאום.
יופי של סרט
מאד מאד נהניתי. אם באים עם קצת סבלנות וראש פתוח כל אחד יהנה מהסרט המצוין הזה.
לפי דעתי הסרט הזה הוא בית ספר לבימוי צילום ועריכה. אני במיוחד אוהב שלמרות שהסרט נוטף סימבוליות בסצנות מסוימות או פריטים שמופיעים בהן היא כאילו מאופקת (תחשבו קצת על גילגולי מכונת הלמינציה – גאונות לשמה).
והכי טוב – באמת עושה חשק לראות את הטננבאומים המלכותיים.
בזמנו כתבתי ביקורת שלא התפרסמה
על 'עמוק במים'. נדרשתי לרביזיות, ופשוט לא הצלחתי. אבל כדי להדגים את הנקודה של האופי של סרטי אנדרסון, הנה הביקורת ההיא:
מאז ומעולם משך הים את דמיונם של רבים. צפונותיו המדהימות, כוחו וסערותיו הפכו מקור לאמונות תפלות רבות. היצורים המשונים הנמצאים בו שימשו יסוד לכמה מספרי המופת של העידן המודרני. הלוייתן הענק ב'מובי דיק', התמנון הגדול ב"עשרים אלף מיל מתחת למים", וכמובן, הלווייתן של הובס. בימינו, נגולים מסתרי הים בזכותם של חוקרים אמיצים כמו ג'ק קוסטו, וסטיב זיסו, האיש העשוי ללא חת, מלווה בצוות של עוזרים נאמנים אדומי-כובעים, היוצא לחקור את המעמקים, למצוא את יצורי האופל, והיינו שמחים לספר לכם עוד, אילולא שכריש יגואר גדול ומוזר או משהו כזה אכל כרגע את אחד מאנשי הצוות שלנו, עניין שתועד כולו בסרט תעודה, שנשמח להציע לכם תמורת סכום מתאים. אל תחמיצו את האומץ, ההרפתקה, האידיאליזם, ושירי דייויד בואי בפורטוגזית, מושרים בידי סניור מן הצוותוס הצוללוס, אולה!
[דרך אגב, את הביקורת כתב טווידלדי. שהוא, אגב, אחד ממבקרי הסרטים הגדולים של כל הזמנים וחסר אגו לחלוטין.]
שלא לדבר על הבן-כנראה של זיסו, נד פלימפטון (אוון וילסון), שזיסו מעולם לא ראה, המופיע פתאום בחייו של זיסו נעדר הבנים. דילמה משפחתית! סיפור אנושי! אב המתוודע לבנו לראשונה, במקביל לעזיבתה של אשתו (אנג'ליקה יוסטון)! חומר דוקומנטרי משובח, ולקינוח נוסיף מדוזות זוהרות, מתלמדים עם אקדח משותף, ותסביכים מכאן להודעה חדשה. עלילת משנה מרתקת מאחורי המסע לנקמה בכריש האולי-קיים מהפסקה הראשונה, שאכל את חברו הטוב ביותר של סטיב!
כדאי לכם לראות, לא תפסידו. זה יהיה הסרט הדוקומנטרי של השנה!
[וגם הביקורת של השנה, כמובן.]
ונעבור להפוגה אומנותית: זיגי ניגנוס בגיטרוס…
מבולגן קצת? בהחלט. ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום") כנראה לא מסוגל לעשות סרט בלי טריליון עלילות משנה שונות ומשונות, מרירות מתוקה ומתיקות מרירה ואוון ווילסון.
ולכל הרוחות, הוא עושה את זה נהדר.
"עמוק במים", או כפי שהיה ראוי לתרגם, "חיים ימיים עם סטיב זיסו", עוקב פחות או יותר אחרי מסעם של זיסו ואוסף הטיפוסים התמהוניים המלווים אותו דרך קבע ("צוות זיסו", בשבילכם), שידעו כבר ימים טובים יותר (בתקופה בה סרטי תעודה סמי-דידקטיים נמכרו טוב והדינוזאורים טיפסו על העצים) היוצאים לדרך לצוד את הכריש הגדול, הם ונשיהם ושני דולפינים לבנים, שאמורים כנראה להיות אינטליגנטיים אם כי אף-אחד לא מצא ראיה לזה בנתיים. וזה לא הולך להיות קל: הספינה צולעת, עיתונאית המצטרפת לנסיעה עושה לזיסו את המוות ולהיפך, יחסי אב ובן עשויים להתגלות כדבר מסובך מאוד, וזיסו, כפי שכבר אמרנו, מחוץ לאופנה. קבוצת החוקרים הקטנה שלו (כולם בעלי גינונים שונים ומשונים, או לפחות תכונות מאפיינות ברורות: פאקיסטני בעל טורבן אדום בלבד, גרמני בשם קלאוס דיימלר (ווילם דפו) הסובל מההיפך של תסביך אדיפוס, אסופה של סטודנטים עוזרים חסרי שם הנאלצים להתחלק באקדח אחד בלבד (!) , ועוד כהנה וכהנה), איבדה את הבכורה לטובת הקבוצה הטכנולוגית הסופר-משוכללת של יריבו המר אליסטר הנסי (ג'ף גולדבלום), איש חלקלק ומגעיל למדי וגם כנראה עשיר כקורח. זיסו, שפעם היה מקבל מכתבי מעריצים וילדים היו בקבוצות על שמו, מוצא את עצמו דפוק וזרוק באוקיינוס, עם ספינה שהחשמל נכבה בה מפעם לפעם לפי מצב הרוח, והמכונות המשוכללות ביותר בה נמצאות במטבח, וגם עם מפקח מטעם הנהלת החשבונות, לדאוג שהוא חלילה לא יעבור את התקציב הזעום שהמממנים מוכנים לתת לו. כי אשתו, המממנת של מסעותיו עד עתה, נטשה אותו. ועוד לטובת הנסי המגעיל.
הסרט הוא לא רק הסיפור של סטיב.
זה גם הסיפור של נד פלימפטון, טייס חברת תעופה זעירה, שהוא אולי בנו של זיסו. הוא גם מעריץ שלו, עוד מילדותו. הוא גם לא מסתגל בקלות לעובדה שאבא שלו, כפי שיכול לראות כל צופה חוץ מהמעורבים בדבר, הוא שחצן רציני ודי מנוול לפרקים.
[אני מקווה שהזכרתם שהביקורת היא של טוידלדי. תבינו, כתבתי אותה מרצוני החופשי, אבל לא בשביל שתוציאו אותה מההקשר. אני שומר לעצמי את הזכות לפרוץ למחשבים שלכם ולעשות שם את השינויים הנדרשים, רק כדי לעשות צדק, כמובן. ברור?]
וזה גם הסיפור של העיתונאית, ג'יין וינסלט-ריצ'רדסון (קייט בלאנשט), גם היא מעריצה מילדות של זיסו, אבל ביקורתית, חוץ מזה היא בהריון לא פשוט, והחיים האישיים שלה גם הם לא משהו.
ויש עוד אחרים. עלילות המשנה בסרט רודפות זו את זו בכמות שהייתה מספיקה לפחות לעונה אחת של סדרת טלוויזיה ממוצעת, אם לא לשלוש.
ואיכשהו, כל זה מסתדר ביחד. כל הסיפורים משתלבים זה בזה, ואפילו הדמויות הקטנות מקבלות ניוואנסים ששומרות עליהן מלהפוך לקישוט סתם. הכי קל בעולם היה למצוא דמות ולצחוק עליה, וזהו. אבל בסרט הזה אין ולו דמות אחת שהיא פלקט שנועד רק לספק מטרות לבדיחות. אפילו האנשים הנלעגים ביותר מקבלים עוד מימד קטן נוסף לדמותם, והופכים בני אדם כאלה שאפשר גם לרחם עליהם, להזדהות איתם או להבין אותם.
הסרט מזגזג בין דרמה, לקומדיה, לקומדית פעולה ובכל פעם זה נראה טבעי לגמרי. אנדרסון למד כנראה במקומות הנכונים, כמו האקדמיה ללוגיקה על שם ג'ון קליז: תתחיל מנקודות מוצא מופרכות לגמרי, ותמשיך איתן בעקביות כאילו היו הדבר הטבעי בעולם. ובאמת זה נראה ככה.
הדיאלוגים מצויינים ("אוקיי, אני מבטיח לא להרוג אותו. אפשר לקבל דינמיט?"), ההומור מתוחכם, הצילום מצויין (סצנות חתכי הצד באוניה, בפרט, ראויות לצל"ש), והמוזיקה נהדרת (כמו בכל סרט של אנדרסון). אה, כן, ודגי המחשב קצת מלאכותיים מדי.
החיסרון היחיד של הסרט הוא שלסטיביל'ה שלנו לוקח זמן להתחיל להשתולל. בהתחלה, הגיבור הראשי של הסרט לא מצליח ליצור מספיק הזדהות. אבל בהמשך הוא מפצה על זה, ולקראת הסוף יש קטע שניים שאפילו הצליחו להעלות דמעות קלות בעיני.
כמו קודמו, 'משפחת טננבאום', 'עמוק במים' הוא לא סרט לכל אחד. אוסף הזוי של אפיזודות, דמויות אקסצנטריות, וגלישה מתמדת בין הקומי לדרמטי ולטראגי. אבל הוא סרט נפלא, סניורס וסניוריטאס.
[ראיתם את "עמוק במים: הביקורת".
כתב: טווידלדי.
הוסיפו תמונות: רד פיש ולונג ג'ון.
עורכים: ר. פיש ול. ג'ון.
לינקוויסטים: הדג והג'ירפה.
עיצוב אתרים: טל כהן.
הפרחים: לצה"ל.]
אהם:
כתבה מספר 4000
ש-כ-ח-ת-י.
קורה.
היחודיות של אנדרסון
אחד הדברים שאני אוהב במיוחד אצל אנדרסון, ואהבתי גם בסרט הזה, הוא היכולת שלו לבנות סצינות סוריאליסטיות עדינות. כאלו שאתה מסתכל עליהן, וכמו בציור סוריאליסטי טוב, לוקח לך הרבה זמן להבין מה "לא בסדר". הכל כמו שצפוי ומקובל, מלבד איזשהו פרט יחיד, מוקפד לעילא ולעילא, שנותן לכל הסצינה את תחושת הזרות שהוא מיטיב כל לתאר.
מכאן – -ים קלילים
כמו שתי הגרמניות בסצינת הארוחה הראשונה ברכבת, או היחפנות של ג'ק, או שבירת בקבוק הבושם. וכמובן – המזוודות, שלדעתי הן שחקניות בסרט לא פחות משלושת האחים, ותמיד מופיעות בצורה משונה.
רכבת לדארג'ילינג
סרט מעולה! ואת זה אני אומרת בתור מישהי שלא סבלה לא את "משפחת טננבאום" ולא את "עמוק במים" (אולי כדאי שאתן להם עוד צ'אנס?)
שכחת רק להזכיר עד כמה גדול וחשוב הוא תפקידן של הדמויות המרכזיות האחרות בסרט – המזוודות. בחיים שלי לא ראיתי משחק כה משכנע, מצחיק ומרגש של אביזרים כמו בסרט הזה.
ועוד משהו -
אתם יודעים איפה אפשר לצפות בסרטון הפרולוג הקצר עם ג'ייסון שוורצמן ונטלי פורטמן?
מלון שבלייה
http://cinemascope.co.il/?p=736
באחת התגובות בלינק נכתב שזה אפשרי באתר של אפל, לא יודע אם זה עדיין אקטואלי, אז נסי שם (אולי) ותהני.
עוד דרך
בקולנוע. הוא מוקרן לפני הסרט האורך (בארץ).
הכי חשוב לא לראות
סרט מבולבל, מיותר, חבל על הכסף ובעיקר על הזמן. מנעו מעצמכם את השיממון הזה. פשוט סבל.
כל אחד ודעתו. אני התמוגגתי וממליץ על הסרט בחום.
מוזר
לפני כמה שנים צפיתי ב"משפחת טננבאום" ולא נהניתי בכלל. הסיבה, בדיעבד, היתה העובדה שהשכרתי את הסרט בלי לדעת עליו כלום מעבר לתמונה המשפחתית בוידאומט, שגרמה לי לצפות לקומדיה שגרתית.
בשנה שעבר נתתי לטננבאומים צ'אנס נוסף, והפעם, כשכבר לא ממש זכרתי את הסרט אבל ידעתי למה לצפות, ממש אהבתי אותו.
על רקע כל זה הייתי מאד אופטימי לקראת הצפייה ב"רכבת לדארג'ילינג", אבל איכשהו פשוט לא הצלחתי להתחבר אליו ולדמויות, ובמקרה הזה כבר אי אפשר לטעון שלא ידעתי לקראת מה אני הולך. אולי בצפייה שנייה בעוד כמה שנים זה בכל זאת ישתפר.
מעולה
הלכתי לפסטיבל הסרטים הישראלי בפריז, קיבלתי כרטיס לסרט "ההתנתקות" של עמוס גיתאי. ופתאום השותפה שלי לצפייה הבינה שאנחנו לא הולכים לסרט שהיא תכננה.
אחרי מסע שכנועים מניפולטיבי מסרתי את הסרט למישהי וקניתי כרטיסים לדראג'לינג.
כבר למעלה מ 10 שנים אני שמח על כל שינוי בתוכניות כאשר זה נוגע לסרט קולנוע, כשאתה מוצא את עצמך יושב באולם ואין לך מושג במה אתה עומד לצפות אתה מרגיש שאתה נכנס לעולם אחר ולא מוכר שדור ממך יותר תומת לב.
לא יכולתי לבקש סיטואציה טובה יותר מבשביל לראות את דראג'לינג.
מהרגע הראשון הרגשתי שהלכתי לאיבוד וההרגשה הזאת התחברה בעיני לרוח הסרט.
כבר דיברתם על הלילה שבעיני רבים היא לא מספיק מהודקת, על הסימבוליות נאמר פה ושם משהו, על המיני קליפים שאנדרסון עושה בחן רב.
וביקרתם בשקט בשקט את הסגנון האישי של – אני עושה סרטים לעצמי ואם תאהבו אז סבבה אם לא חבל.
אנדרסון לוקח את הקולונע צעד אחד קדימה. יש הרבה מקומות להתקדם מהם, ובתור יוצר קולנוע אני בעצמי נמצא בצומת דרכים שמצד אחד צועקת קולנוע מסורתי ומצד אחר יוטיוב צורח ומזהיר שהוא וכמותו עומדים לשנות את העולם ועוד מליון ואחת אפשרויות מעניינות מוצעות לנו בעידן של שינוי שאנחנו חווים כרגע.
אנדרסון בחר את הדרך שלו והתעלם מכל השאר, הוא כמו מישל גונדרי בוחרים להתייחס לקולנוע כמקשה אחת שנוסעת קדימה ומתפתחת.
הדרך אומרת בין השאר שאפקטים מיוחדים זה דבר נחמד, וסיפור זה דבר מעניין וצריך באמת קצת מכל דבר אבל הם לא העיקר. ויוצרים כמוהם משתמשים בשניהם ככלי וממשיכים הלאה ליצור קולנוע אחר.
במקום להסתכל על סרטי העבר ולהצדיע להם שוב ושוב באותו מבנה משעמם של סיפורים, במקום להתנהג בעולם שנמצא לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה21 ולהתנהג בהתאם, במקום לעשות קולנוע שעומד במקום כבר 25 שנה ורק מחדדים אותו באפקטים ופורמטים חדשים.
בסרטן כמו דראג'לינג ועמוק במים וטננבאום אנדרסון בתוך הראייה האישית שלו מתעלה על המכשול שהרוב נופלים בו ואומר – אם הקולנוע "הקלאסי" היה ממשיך בהתפתחות שלו היינו מגיעים בין השאר לסרטים כאלה. היינו בעולם ברור מאליו שלא צריך להסביר כל דבר מההתחלה ולהסביר למה דמויות מדוכאות או שמחות, למה דמות אחת נרקוטית והשנייה יחפה.
כי אין תשובה מלבד ככה.
כי זה לא משנה, כי ככה נראים החיים שלנו ואנחנו יודעים את זה טוב מאוד ופשוט הורגלנו לשמוע הסברים שוב ושוב.
אמנם ווס אנדרסון מציג משפחות בסרטיו אבל אני יאנוס את המטאפורה הזאת לטובת הקולנוע.
הקולנוע הוא המשפחה, יש המון סוגי קולנוע ורובם לא מתחברים ומשלמים אחד את השני, אך המכנה המשותף שבין כל הז'אנרים, קשר הדם שבינהם הוא רוח היצירה.
משהו מופשט, שבשביל להגיע למקום רחוק יותר ולהתקדם הלאה כמו שאנחנו רוצים להתקדם בחיים אנחנו צריכים להשאיר דברים מוחשיים מאחור (המזוודות) כי גם ככה נזכור את הדברים החשובים באמת ולא נצטרך פוסטרים של האזרח קיין או התפוז המכני או חלף עם הרוח כדי להבין עד כמה הם באמת תרמו לפסיפס התרבותי שלנו (כל פריט גשי ששייך לאב).
אבל לפני שהקולנוע ימצא את עצמו תלוי על איזה קיר בלובר שבפריז ויגידו עליו פאסה. הוא צריך להתקדם כי במהות שלו, בהארדקור שלו הוא ימשיך לגעת באותם מקומות בתוכנו שבגללם אנחנו אוהבים סרטים.
אז עם פחות סרבול, הרבה פשטנות ובלי לצפות מיוצרים וסרטים שיהיו סממנים תרבות או מובילי תרבות כי אין זה בטבעם (יוסטון). יש לאיפה להגיע
לדארג'לינג, לכלכותה, ניו יורק, פריז, תל אביב או העולמות הנסתרים שבתוך הראש שלנו.
כי זה לא משנה מה אנחנו רואים אלא איך אנחנו מרגישים.
ראיתי את דארג'לינג שלוש פעמים בקולנוע ובכל פעם גילתי עוד שתיק, עוד משהו שמחובא ממך כשאתה מנסה להכיל את העלילה. אבל כשאתה נותן לה לזרום אתה רואה את הדברים הקטנים שמוסיפים כל כך הרבה.
אוסיף ואומר שזה סרט ההודו הטוב ביותר שראיתי. בגלל שלא מכניסים אותנו בכוח לאווירה מקומית ואנחנו כמו שלושת האחים, אורחים שהגיעו בטעות. בגלל הגשת התרבות ההודית בצורה כזאת בנוסך לקריצות של הסרטים ההודים ההשפעה והערכה כלפי "הודו" שכולם מדברים אליה שלה הרבה יותר חזקים.
מומלץ
סרט ענק
בעקבות מרתון השלמות ווס אנדרסון שעשיתי לאחרונה הגעתי גם ל'רכבת לדארג'לינג'. הסרט הזה מזקק פחות או יותר את מה שאני אוהב בסרטים של ווס אנדרסון. בין אם זה הוויזואליה המענגת בצבעוניותה (הודו מעולם לא נראתה כזו אסתטית כמו בסרט הזה), זוויות הצילום הייחודיות, הסימטריות של הפריימים (טכניקה שאנדרסון משכלל בכול סרט שלו) ומעל הכול התסריט.
בדרך כלל יוצא שככול שבמאים יותר משיקעים בוויזואליה ו/או באפקטים התסריט והדמויות נזנחות. אצל אנדרסון, ובמיוחד בסרט הנ"ל. זה לא המצב. כול אחד משלושת האחים שסביבים הסרט הוא דמות עמוקה, מלאת רבדים ואפשרית להזדהות. התהליך שהם עוברים במהלך הסרט הוא אמין ואפילו מאוד מרגש.
עכשיו כשהשלמתי את כול סרטיו של ווס אנדרסון אני יכול להגיד שמדובר בבמאי ענק ואני בהחלט מצפה לסרט הבא שלו, ו'רכבת לדארג'לינג'? סרט ענק. גאון האנדרסון הזה.