רכבת לדארג'ילינג

במקור: The Darjeeling Limited
במאי: ווס אנדרסון
תסריט: ווס אנדרסון, רומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן
שחקנים: ג'ייסון שוורצמן, אדריאן ברודי, אוון ווילסון, ביל מוריי, אנג'ליקה יוסטון, ברבט שרודר

אחד ממבקרי ארצנו טען פעם שכל הקולנוע האמריקאי בעצם עוסק ביחסי הורים-בנים. מן הסתם הוא אמור לאהוב מאד את סרטיו של הבמאי ווס אנדרסון, שבכל ארבעת הסרטים שלו שראיתי הנושא הזה משחק תפקיד חשוב. אנדרסון כמעט תמיד מתעסק באנשים מוזרים או במשפחות לא מתפקדות. ב'משפחת טננבאום' הוא דחס משפחה גאונית ובלתי מתפקדת לבית אחד, ב'עמוק במים' הוא הכניס אב ואת בנו המשוער לספינה, וב'רכבת לדארג'ילינג' הוא לוקח שלושה אחים וסוגר אותם בתא אחד עד שיבוא האחראי הסיקי ויעשה שם קצת סדר.

יש להוסיף לזה את הנטיה של אנדרסון להשתמש בצוות קבוע למדי של שחקנים, וכמה שטיקים קולנועיים קבועים, ואת העובדה שמי שאהב סרט אחד שלו נוטה לאהוב גם את האחרים, ומי שלא אהב – לא חולם לראות את האחרים. ובאמת שאני מתפתה לקחת את הביקורת שפורסמה כאן על 'משפחת טננבאום' ולהעתיק אותה לכאן. ממילא חלק ניכר מהטקסט מתאים גם פה.

ובכל זאת, למרות הרושם שעלול היה להתקבל מדברי, ווס אנדרסון לא מביים בכל פעם את אותו סרט בשם אחר; המוזרויות הקבועות מקנות את האופי לסרט, אבל התוכן משתנה מאד.

במקרה של 'רכבת לדארג'ילינג', מתקבצים ובאים לקרון אחד שלושה אחים שלא דיברו זה עם זה שנה לפחות, ולא בטחו זה בזה עוד לפני כן. הסיבה להתקבצות היא מסע רוחני. זאת אומרת, שניים מהם – האחים הצעירים ג'ק ופטר (אדריאן ברודי וג'ייסון שוורצמן) מתקבצים כי קראו להם, והבכור פרנסיס (אוון וילסון) מקבץ אותם למסע חוייתי מסודר מאד של השתחררות מהשגרה ועיון בנפש פנימה. וכשאני אומר "מסודר", אני מתכוון ל"מרובע ומאורגן במידה חולנית": פרנסיס מכין תכנית מפורטת עד לרמה בה הוא מארגן מראש התבודדות רוחנית, קניות וטקס סמלי כלשהו (כנראה מבית 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו וקנה ארץ אפריקאית בינונית') – וכל זה בעצירה של הרכבת הנמשכת שעה וארבעים וחמש דקות בדיוק. הוא אפילו מחזיק עוזר צמוד שהוא מחביא על הרכבת כדי שידאג שהמסע הרוחני יתקדם ללא הפרעות גשמיות. מטבע הדברים, הוא לא בדיוק מתעניין בדעתם של אחיו על הרעיון הזה – ונראה שזו לא הפעם הראשונה שהוא רודה בהם.

שלושת האחים יוצאים למסע ארוך, שבמהלכו יעברו רגעים של התגלות פנימית, ישקיפו על חייהם בעיניים אחרות ויבינו שמה שהם חיפשו נמצא כל הזמן בתוכם.

רגע, לא. לא בסרט הזה.

'רכבת לדארג’ילינג' הוא בהחלט סרט מסע, אבל הוא לא מתנהל כמו שסרט מסע אמור להתנהל. הרכבת היא בעצם הדבר היחיד בסרט שזז לאורך קו מוגדר, וגם זה לא תמיד. בדרך מופיעות דמויות צדדיות וגונבות את ההצגה לסצינה או שתיים, הגיבורים שוכחים במהירות את מה שלמדו על עצמם, וההיסטוריה המטורפת של המשפחה הבלתי-מתפקדת מתפוררת לאט לאט באוסף של אפיזודות קטנות, חלקן משעשעות וחלקן מרירות. 17 הדקות הראשונות של הסרט נשארות מנותקות מכל הקשר עד לסוף הסרט, האחים רבים זה עם זה ועם כל אחד אחר ומסתממים לעיתים תכופות מדי ובזמן הלא נכון, ואם מגיע שלב שבו כביכול אמור להתחולל מהפך תודעתי – סביר שיקרה משהו אחר. כל מה שמתחולל עצוב ומגוחך עד כדי כך שהוא מצחיק מאוד, רגעים טראגיים וקומיים מופיעים לחילופין, תיירות גרמניות נועצות מבטים מזרי אימים, אנשים מסתובבים בהילוך איטי לצלילי שירים אלו ואחרים, ושלוש מזוודות גדולות מרחפות מעל הכל.

הפיזור של הסרט הוא גם נקודת החולשה שלו; עד אמצעו בערך נדמה שהוא פשוט אוסף אפיזודות עם רעיון כללי מופשט מאוד מחבר ביניהן, ועלה בי החשש שאנדרסון מתחיל לחזור על עצמו. אבל אז כמה מהחוטים הפרומים מתחילים להתחבר, ומגיעות גם כמה סצינות מרגשות ממש, וכל אלה הופכים את 'רכבת לדארג’ילינג' לסרט מצוין. בפרט יש לציין סצינה של הלוויה הינדית, שמראה היטב את מותר הבמאי מאלף-סצינות-הסלואו-מושן-לצלילי-שירים-קלאסיים שנראו בשנים האחרונות בקולנוע. השימוש של אנדרסון וצוות עוזריו הקבועים במוסיקה ובצילום מבריק, והיכולת שלהם לשלב את השירים בסרט בלי ליפול למלכודת "רציתי שיר אז כתבתי לו סצינה" גם היא ראויה לציון. שלושת השחקנים הראשיים, וגם רוב המשניים הקבועים שלו, עושים עבודה מצוינת; וילסון, שוורצמן וברודי מגלמים טיפוסים שונים לחלוטין, אבל כולם מטורללים בצורה כזו משכנעת שלמרות חוסר הדמיון הפיזי ביניהם ברור לחלוטין שהם בני אותה משפחה, ושכולם קיבלו בילדותם את התסביכים הנפשיים שלהם.

אז האם כדאי לכם לראות את 'רכבת לדארג’ילינג'? זה, כאמור, תלוי בשאלה הפותחת: אהבתם את שאר הסרטים של ווס אנדרסון? אם כן, בהחלט כדאי. הסרט אמנם איננו מבריק כמו 'משפחת טננבאום', אבל הוא מצוין. אבל אם התשובה היא לא – חבל על הזמן והכסף שלכם. אנדרסון, בסופו של דבר, עושה סרטים אישיים מאוד, שגם אם לא חוזרים על עצמם יש להם סגנון ברור. או שהוא מתאים לכם, או שלא.

ואם עוד לא ראיתם אף סרט של ווס אנדרסון? אני, באופן אישי, ממליץ לנסות.