האביר האפל

במקור: The Dark Knight
במאי: כריסטופר נולאן
תסריט: כריסטופר וג'ונתן נולאן
שחקנים: הית' לדגר, אהרון אקהארט, כריסטיאן בייל, מייקל קיין, מגי ג'ילנהול, גארי אולדמן, מורגן פרימן

עולמם של גיבורי העל מתנהל לרוב כמשחק שחמט: הלבן לבן והשחור שחור. או שאתה מת גיבור, או שתחיה מספיק זמן כדי להפוך לנבל, ועליך לחשוב כמה מהלכים לפני יריבך כדי שלא תמצא את עצמך מחוץ למשחק. זאת בניגוד לחיים האמיתיים, שדומים יותר למשחק "חבילה הגיעה".

כשמדובר בגותהאם סיטי, משימות יומיומיות כוללות פחות להמציא תעודת נישואין של סבתא ויותר לצאת מהבית מבלי שאף אחת משלוש כנופיות הפשע הפועלות בעיר לא תפוצץ את הבניין בו אתה עובד ותחזיק את הילדים שלך כבני ערובה, בעוד רוב השוטרים בסביבה לא מצליחים אפילו להבין איך אוכלים את החור של הדונאט.

שני אנשים מנסים להפוך את גותהאם למקום קצת פחות מסוכן. האביר האפל הוא ברוס וויין, המוכר לנו כבאטמן. מנגד, עומד האביר הלבן, התובע המחוזי הארווי דנט (אהרון אקהארט, 'תודה שעישנתם') ששם לעצמו למטרה לנקות את העיר מפשע, עושה בכך עבודה לא רעה, והופך לאהוב הציבור. שני אנשים מקשרים ישירות בין האבירים. האחד הוא המפקח גורדון (גארי אולדמן), לו מספק באטמן פושעים לעצור, בעוד דנט מבקר אותו על מספר השוטרים המושחתים במחלקה שלו. השניה היא רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול,שמחליפה את קייטי הולמס מהסרט הקודם), בה מאוהבים שני הגברים. בניגוד למה שהיה קורה בוודאי בקרב רחוב, נראה שדווקא הארווי דנט הוא זה שמנצח במאבק על לבה של רייצ'ל, בעוד ברוס נאלץ לחשוק שפתיים בקנאה ולהכחיש שהבאטמוביל החדשה נועדה לפצות על משהו.

הקלפים נטרפים מחדש עם הופעתו של הג'וקר. פושע רצחני עוטה איפור. ספק מטורף, ספק מעמיד פני מטורף, הוא מחזיק את ראשי המאפיה בביצים ומציע לחסל עבורם את באטמן תמורת חצי מהכסף שברשותם. אם הדרישה נשמעת מוגזמת, נראה שמעולם לא איימו להרחיב לכם את החיוך בעזרת סכין. אבל הג'וקר הוא לא מאפיונר, ולאף אחד לא ברור מי הוא, מאיפה הוא בא ומה היא המטרה האמיתית שלו – אבל ברור שאחת התחנות בדרך לשם היא להרוג את באטמן. היריבות הרומנטית בין ברוס וויין להארווי דנט מתחלפת בהתלבטות האם דרכו הישירה יחסית של באטמן (שבירת כמה עצמות, קריעת כמה איברים פנימיים), עדיפה על פני נסיונותיו של הארווי דנט להבין את מניעיו של הג'וקר ולהפעיל רק אמצעים כשרים למהדרין לשם תפיסתו.

אחת הסיבות שבעולם גיבורי העל, סרט מספר 2 נוטה להיות טוב יותר מקודמו (לראיה: 'ספיידרמן 2', 'אקס-מן 2'), היא שהסרט לא מתעכב על סיפור היווצרותו של הגיבור, וניגש ישר לאקשן. והו-הו, כמה אקשן שיש פה. אמנם 'האביר האפל' אינו רק שעתיים וחצי פיצוצים וצעצועים נפלאים, אבל את החלק הזה הוא מספק יפה מאוד. המצלמה הרועדת המעצבנת מ'באטמן מתחיל' הוחלפה בצילום אסתטי ועריכה קפדנית, שגורמים לפליטת איזה "וואו" מזדמן למראה כדורי אש גדולים ומשאית מתהפכת.

אלא שרוב הסרט, כאמור, בכלל לא מתעסק באקשן. 'האביר האפל' הוא אחד המותחנים מורטי העצבים ביותר של העשור האחרון, אם לא בכלל. אני לא מדבר על מתח בסגנון "אמאל'ה, חתול!", אלא על מתח היצ'קוקי שנוצר לאיטו כשהדמויות מועמדות בפני בחירות מוסריות שאין דרך לנצח בהן. האחים נולאן כבר הוכיחו שהם יודעים ליצור דרמה ב'ממנטו' ו'יוקרה', שם הועלו שאלות רבות על טבע האדם ומוסריותו מבלי לגרוע מהמגניבות והסטייל. 'האביר האפל' מתעלה עליהם גם ברמת הדיונים בשאלות כמו האם האדם הוא טוב או רע מטבעו ולאיזה סוג של אביר באמת זקוקים בכדי לפטור את גותהאם מצרותיה, וגם ביכולת לגרום ללבטים של הדמויות, גם השוליות ביותר, ליטול חלק משמעותי בהתקדמות הסיפור.

אחת הסיבות שזה עובד כל כך טוב היא המשחק. כריסטיאן בייל, לא יעזור, עדיין לא שכנע אותי ביכולותיו כשחקן. מהסיבה הזו, שמחתי שלפחות חצי מהסצינות בהשתתפותו הן מאחורי המסכה של באטמן השקט ולא כברוס וויין השחצן והמשעמם. הית' לדגר בתפקיד הג'וקר עושה תפקיד מרשים הרבה יותר, עם שפת גוף מטרידה ומבט חודר של פסיכופט. בניגוד לגלגולים קודמים של הדמות, שהיו צעקניים במיוחד, הג'וקר של לדגר הוא טיפוס שקט ומסתורי שנשקו האמיתי הוא העדר מוחלט של מוסר או פחד.

מי שמתעלה על האחרים הוא דווקא אהרון אקהארט. בדרך כלל, חיוך הקולגייט שלו סתם דורש כאפה, אבל הפעם נראה שלא יכלו לבחור שחקן מתאים יותר לגלם את הארווי דנט. בתחילה, הוא נער פוסטר צדקני ומעצבן ונדמה כאילו בכל רגע יחשף הבלוף הגדול מאחורי תדמיתו הטהורה. לא רק שהבלוף לא נחשף, אין שום בלוף. הארווי דנט מאמין בכל מה שהוא אומר, בין אם זה בנוגע להתנהלותו של גורדון, או אהבתו לרייצ'ל. ככל שהסרט מתקדם, מתמלאת הדמות רבדים ואקהארט מציג את כולם בלי לזייף.

בכל זאת, נדמה שהסרט מפספס נקודה אחת מאוד חשובה. 'האביר האפל' מתרחש בעולם קרוב יותר למציאות מכל סרט גיבורי-על אחר. לבאטמן אין כוחות על; כדי לנצח את יריביו הוא משתמש בכלי נשק נסתרים, חליפת שריון והרבה פסיכולוגיה. ובדיוק משום כך מאוד הפריעה לי הנטיה שלו לקפוץ על מכוניות נעות ולצאת ללא פגע, או היכולת להבין בתוך שניות את מה שאף שוטר בגותהאם לא קולט גם אם צעקו לו את זה באוזן. גם לג'וקר אין כוחות על, אבל נדמה שהאחים נולאן הקנו לו את היכולת להגיע לכל מקום ולנחש מראש כל התרחשות אפשרית, אפילו אם היא לחלוטין לא סבירה. בשלב מסוים, נדמה כאילו מדובר במאבק בין שני אלים כל יכולים, בעוד הארווי דנט הוא בן התמותה שמנסה להוריד אותם לאדמה. דירוג הגיל של הסרט מביא לכך שאנשים חוטפים בו מכות רצח, אבל אף טיפת דם לא נשפכת, מה שמוסיף לחוסר האמינות.

טיפות הדם החסרות לא משנות את העובדה ש'האביר האפל' הוא סרט מעולה, עם מתח, אקשן טוב ודמויות עמוקות. אני לא יכול לומר שיש לי רצון לראות את הסרט הבא בסדרה כבר עכשיו מאחר שהנוכחי עמוס לעייפה בפרטים והתרחשויות. דברו איתי עוד כמה שנים, כשאתאושש.