ביקורת: אקס-מן: הפניקס האפלה

יותר כמו "הפניקס התפלה".
שם רשמי
אקס-מן: הפניקס האפלה
שם לועזי
X-Men: Dark Phoenix
סרט מס' 11 בסדרת אקס-מן

אולפני פוקס, גשו אלי בבקשה. אתם יושבים בכיתה ליד אולפני דיסני, נכון? ושניכם חברים של מארוול? חשבתי כך, כי אני עובר עכשיו על העבודה שהגשתם ו…אני מודה שזה נראה קצת חשוד. כמו כאן, שיש לכם גיבורה ראשית שדמות גברית מדכאת את הרגשות והכוחות שלה. נכון, זה לא כזה ספציפי אבל כאן למשל, כתבתם שזה מתרחש בשנות התשעים וכמה שורות אחר-כך גם הכנסתם גזע של חייזרים שיכולים לשנות צורה. אתם מבינים למה אני חותר פה? אה, זאת בכלל אמורה להיות גרסה חדשה וקצת שונה של עבודה שכבר הגשתם פעם? טוב, גם התירוץ הזה לא כזה מעודד. אתם בטוחים שזאת העבודה שאתם רוצים להגיש? זאת האחרונה שלכם, עוד רגע נגמרים הלימודים ולא תהיה הזדמנות לתקן את הציון. בטוחים? טוב, בסדר.

"אקס-מן: הפניקס האפלה" הוא הסרט שחותם את הרפתקאותיה של קבוצת המוטנטים תחת אולפני פוקס. למרות ש"העתיד שהיה" היווה תירוץ טוב לקחת את הפרנצ'ייז למקומות חדשים ומעניינים עם אלפי חוברות קומיקס שיכולות לשמש בתור השראה, מסתבר שהדבר הכי טוב ומעניין שהאולפנים רצו לעשות עם זה הוא לתת לנו גרסה קצת שונה של סיפור שכבר ראינו ב"אקס-מן: המפלט האחרון". אתם יודעים, הסרט ההוא ש"אקס-מן: אפוקליפסה" לעג לו באופן לא מאוד מעודן. ולא רק שזאת גרסה נוספת לאותו סיפור, זה גם אותו מספר: סיימון קינברג שכתב וביים את הסרט הזה, היה אחד הכותבים של "המפלט האחרון". טוב, אם הוא החליט לעבד אותו שוב כנראה שהוא הפיק לקחים ויודע מה הוא עושה… נכון?

הסרט מתחיל עם קצת רקע על הדמות של ג'ין גריי (סאנס- סליחה, סופי טרנר), שזה אכן קצת חשוב בשביל הסיפור הזה כי בסרט הקודם היה לה זמן מסך של…עשר דקות? פחות? בתור ילדה, ג'ין גורמת בטעות לרכב של הוריה לעבור תאונה (גם זה עושה לי דז'ה-וו לעוד סרט קומיקס מהשנה) ומאומצת על-ידי צ'ארלס אקסווייר (ג'יימס מקאבוי). קאט לשנת 1992 – עדכון שגם הפעם שכחו להעביר למחלקת האיפור – והאקס-מן יוצאים למשימת הצלה של מעבורת החלל "אנדוור". ובחלל כמו בחלל, דברים משתבשים וג'ין נפגעת ע"י גוש מוזר של התפרצות סולארית שנשאב לתוכה. אני לא מומחה לגושי חלל מוזרים אבל אני אנחש שזה אף פעם לא סימן טוב.

בעקבות המקרה, ג'ין מגלה שאקסווייר הסתיר ממנה דברים וכאן הסרט סוג-של מתפצל לשני קווי עלילה עם פוטנציאל גדול שלא באמת מתממש באף אחד מהם. הראשון הוא כל עניין הפניקס – הרגשות והכוחות של ג'ין מתעצמים פתאום, היא מאבדת שליטה לפעמים ומנסה לחפש מישהו שיעזור לה. זה יכול היה להיות חקר דמות מעניין אבל לג'ין/פניקס אין ממש מניעים ברורים או קבועים. היא עוברת ממקום למקום ופשוט תוקפת אנשים בלי סיבה הגיונית. לא ברור אם יש לה פיצול אישיות או שהיא אחוזת דיבוק או שפשוט לא תאהבו אותה כשהיא כועסת. טרנר הראתה ב"משחקי הכס" שיש לה כשרון, במיוחד כשצריך לנעוץ מבטים באנשים ולדבר בקור רוח מצמרר, אבל כאן המנעד הקולי שלה מתחלף בין יבבות לצעקות זעם וזה פשוט לא עובד.

קו העלילה השני מנסה לעסוק ביהירות של אקסווייר – אחרי הסיפור עם ה"אנדוור" חברי הצוות הופכים להיות סלבס אהובים, שזה בהחלט שינוי מרענן מלהיות שנואים ונרדפים, אבל נראה שאקסווייר כה זקוק להכרה הזאת שהוא מתעדף אותה על פני הבטיחות של תלמידיו. גם זה היה יכול להיות נושא מעניין לו הסרט היה מתעמק בו מעבר לרמה הכי שטחית. במקום זה יש לנו סצינות שגורמות לגלגולי עיניים, ספציפית, אחת בה מיסטיק (ג'ניפר לורנס) נוזפת באקסווייר ואומרת לו מילה במילה: "אם לא שמת לב, רוב הזמן הנשים מצילות כאן את הגברים. אולי צריך להחליף את השם ל'אקס-וומן'". כן, זה מעודן בדיוק כמו השוט ההוא ב"הנוקמים: סוף המשחק".

למרבה ההפתעה, המקום בו הסרט בולט לטובה הוא המערכה השלישית. במקום עוד קרב מול צבא ממוחשב גנרי עם הרבה קאטים וחוסר קוהרנטיות, פתאום בסצינת השיא הסרט נזכר שהוא סרט "אקס-מן" ואנחנו מקבלים סיקוונס אקשן שהוא באמת כיפי ומגניב כשכל אחד משתמש בכוח שלו, חלק בדרכים יותר יצירתיות מאחרים (נייט-קרולר החדש נראה די פרווה עד כה אבל כאן גרם לי לפלוט "הולי שיט"). במקור הייתה לסרט סצינת שיא אחרת אך היא צולמה מחדש לאחר שהסתבר שהיא דומה מדי לזאת של סרט קומיקס אחר. זה שיפור לטובה, אבל קצת מפתיע כי לא נראה שזה הפריע לסרט לשאול דברים מסרטי קומיקס אחרים – החל מהסצינה הראשונה ועד האחרונה (לא, ברצינות. הסצינה האחרונה דומה בצורה מאוד חשודה לסרט אחר).

כמו ב"אפוקליפסה", עדיין נראה שרוב הקאסט רק רוצה כבר לסיים עם זה. במיוחד ג'ניפר לורנס, שבבירור בילתה הרבה פחות שעות במחלקת האיפור הפעם. רק מקאבוי ופאסבנדר נראים כאילו הם עדיין מנסים, אבל כשהאחרון אומר לראשון "אתה תמיד מצטער ותמיד יש נאום, אבל לאף אחד כבר לא אכפת" קשה שלא לחשוב שהוא מדבר בשם הצופים. קוויקסילבר (אוון פיטרס) קיבל סצינות גונבות-הצגה בשני הסרטים הקודמים, אבל הפעם נראה שגם לו כבר נמאס כבר לרוץ במעגלים. ג'סיקה צ'סטיין גם נמצאת פה, אולי בתפקיד האנמי ביותר שלה שראיתי עד כה. לסרט כל-כך לא אכפת מהדמות ומהמניעים שלה שאני די בטוח שהשם שלה נאמר לראשונה רק בסצינת השיא. כולם פשוט נראים כאילו נמאס להם ואני באמת לא יכול להאשים אותם.

אמה וואטס, אחת הבכירות באולפני פוקס, אמרה שהסרט יהיה "פרידה מושלמת מהאקס-מן שלנו". לא נעים להגיד אבל בדיוק ההפך הוא הנכון: "הפניקס האפלה" הוא כנראה הסיום הגרוע ביותר שיכל להיות לסרטים האלה. לא כי הוא סרט כה נוראי, אלא בדיוק בגלל שאינו כזה. לו הפרנצ'ייז היה מסתיים עם "לוגאן" או "אפוקליפסה", לפחות הייתי נשאר עם רגש כלשהו, עם דברים שאזכור מהסיום הזה. הייתי יוצא מהאולם בתחושה של "וואו, איזה סיום נהדר!" או "וואו, איזה סיום מחורבן!" בהתאמה. במקום להוות אקורד סיום עם שיא כלשהו לכאן או לכאן, "הפניקס האפלה" סוגר את הפרנצ'ייז במשיכת כתפיים אדישה. מה שהתחיל בתור X-Men נגמר כ X-meh.