ביקורת: צללים אפלים

זאת היתה יכולה להיות קומדיה אפלה נחמדה על משפחה מלאה דמויות מוזרות. אבל אז זה הפך להיות המופע של ג'וני דפ

מכירים את זוג הנעליים הזה שאתם לא יכולים להיפרד ממנו? אולי התאהבתם בהן על המקום ‏פעם, והן היו נוחות לאללה ויושבות עליכם נהדר. ולמרות שעברו הרבה שנים, והן קצת התבלו, ‏אתם עדיין אוהבים אותן, וסולחים להן גם אם מדי פעם אתם מגלים איזה בקע בסוליה או תפר ‏פרום. ואז יום אחד אתם מגלים שגוש חסר הצורה הזה ששוכב לכם במגרה כבר אי אפשר ברצינות ‏לקרוא נעליים, ועם כל הצער שבדבר, צריך להוריד אותן אל המקום שאליו כל זוג נעליים מגיע ‏בסופו של דבר.‏

טים ברטון הוא זוג הנעליים הזה.‏

כולם אהבו אותו פעם. הוא עשה סרטים יפים מאוד. אבל מגיע הזמן שבו צריך להכיר בכך שמשהו, ‏אפילו משהו שאתם מאוד אוהבים, פשוט לא עובד יותר. הסרט הקודם של טים ברטון היה "אליס ‏בארץ הפלאות", טעות היסטורית איומה שעליה קשה לסלוח, אבל אפשר היה לפחות לתרץ את זה ‏בכך שהוא פעל תחת התאגיד המרושע של דיסני. את "צללים אפלים" אי אפשר לתרץ בצורה ‏כזאת: אף אחד לא דרש מברטון את הסרט הזה. זה פרוייקט אישי שהוא עשה בשביל עצמו, ‏מבוסס על סדרת טלויזיה שהוא וג'וני דפ העריצו. והסרט הזה הוא כזה קשקוש שאין מנוס מלבקש ‏מטים ברטון שיפסיק כל עוד יש לנו זכרונות טובים ממנו, לפני שיביך את עצמו עוד יותר.‏

בדקות הראשונות של הסרט מוצג לנו ג'וני דפ בתפקיד ברנבס קולינס, יליד המאה ה-18 שהיה ‏פעם ילד אבל אז גדל וההורים שלו מתו והוא אהב מישהי אבל לא באמת והיא היתה מכשפה והיא ‏הרגה אותו אבל לא באמת ואז הוא היה ערפד, כפי שהסרט מסביר בהקדמה דחוסה שאורכה אותו ‏פרק הזמן שלקח לכם לקרוא את המשפט הזה.‏

אחרי ההקדמה המיותרת הזאת, הסרט מתחיל שוב, הפעם בשנות השבעים, כשאישה צעירה ‏ויפהפיה (בלה התקוט) נוסעת ברכבת אל קולינווד, טירה ישנה שבה חיה משפחה של טיפוסים ‏תמוהים (בינהם מישל פייפר, קלואי מורץ, ג'וני לי מילר והלנה בונהם קארטר). הצעירה אמורה ‏לשמש כאומנת לבן הקטן והבעייתי במשפחה. הטירה גותית ויפה, הסביבה סבנטיזית וחביבה, ‏והדמויות נראות כולן כאילו הן משעשעות, ונראה שרובן מסתירות משהו. כל העסק עושה רושם ‏חביב בהחלט.‏

ואז הסרט מתחיל. שוב. מתוך ארון קבורה מגיח ברנבס קולינס, עם איפור לבן, נימוסים משובחים ‏ותאוות רצח של ערפד, ודורש לחזור אל חיק משפחתו האהובה. לרוע המזל גם המכשפה הארורה ‏שעירפדה אותו (אווה גרין) עדיין נמצאת בסביבה, והם שוב פוצחים בריקוד אהבה/שנאה. ‏

ואם אתם שואלים את עצמכם מה קורה בינתיים לאומנת הצעירה ואיך היא קשורה לכל זה, אתם ‏לא לבד. גם אני שאלתי את עצמי, אחרי משהו כמו שעה שבה הדמות שנראתה כמו גיבורת הסרט ‏פשוט נעדרה, האם מצמצתי בזמן סצינה שבה היא מתה, או שהתסריטאי פשוט שכח מקיומה. ‏כנראה שזאת היתה האפשרות השניה, כי היא חוזרת בסוף, וברנבס טוען שהיא אהובתו הנצחית, ‏למרות שכל משך הסצינות המשותפות שלהם בסרט הוא דקה וחצי, ולמרות שזה לא מפריע לו ‏לשכב עם אישה אחרת בהזדמנות הראשונה. וזה המקום לשאול מה לכל הרוחות קורה כאן, ומי ‏אכל את התסריטאי?‏

‏"צללים אפלים" פשוט לא יודע מה הוא רוצה להיות. הוא מציג את עצמו כסרט אנסמבל של הרבה ‏דמויות שונות, אבל בשניה שבה ג'וני דפ נכנס לתמונה, הוא הופך לסרט של ג'וני דפ על ג'וני דפ, ‏שמוקדש אך ורק לג'וני דפ ולכמה שג'וני דפ מצחיק. כמו כן, משתתף בסרט ג'וני דפ.‏

ג'וני דפ, צריך להבהיר, לא רע. הוא מאוד אוהב, כידוע, דמויות חיוורות ואקסצנטריות, והדמות של ‏ברנבס קולינס היא בהחלט חיוורת ואקסצנטרית, אבל היא לא מיחזור. אף אחד לא יתבלבל בין קפטן ג'ק ספארו לבין ברנבס. הוא קשיח, צפוד ומקלוני, ‏ומתנהג כמו אציל מתקופה אחרת – שזה בדיוק מה שהוא. המפגש שלו עם העולם ה"מודרני" (גם ‏אם המודרנה הזאת היא בת ארבעים שנה) מביא לכמה סצינות מצחיקות, שרובן כבר נראו ‏בטריילר. אבל הקטע הזה ממצה את עצמו די מהר, וברנבס לא משכנע בשום נקודה שיש בו משהו ‏מלבד בדיחות טובות. במילים אחרות, זאת היתה יכולה להיות דמות קומיק-רליף מצוינת, אילו ‏היא היתה חלק מצוות גדול של דמויות – כפי שהסרט היה אמור להיות, כנראה.‏

לא קל לטפל בקבוצה גדולה של דמויות שונות, שכל אחת מהן זקוקה לתשומת לב בפני עצמה. אבל ‏זה אפשרי. אני יכול לחשוב על סרט אחד שמוצג בקולנוע בימים אלה שעושה את זה ממש טוב; ‏‏"צללים אפלים", לעומת זאת, כושל בתחום הזה ברמה שקשה לתאר. דמויות נעלמות למשך חצי ‏סרט ומפציעות חזרה כאילו כלום. דמויות שהיו אמורות להיות משמעותיות מקבלות סצינה אחת ‏בדיוק כדי לעשות את הקטע שלהן וללכת. זה מגיע לשיא הגיחוך כשחמש דקות לפני סוף הסרט ‏מגיעה תגלית מפתיעה לגבי אחת הדמויות – תגלית שלא נרמזה בשום צורה עד אותה נקודה, ואין ‏לה שום משמעות אחרי אותה נקודה. אה, אז זה המצב? בסדר. מה אני אמור לעשות עם זה?‏

זה לא שאין דברים טובים ב"צללים אפלים". יש בו שחקנים טובים, עיצוב יפה (אלא מה), כמה ‏בדיחות חביבות והרבה פוטנציאל. אבל זה כל מה שיש בו. בכל מה שקשור לבנית סיפור עם ‏התחלה וסוף, הסרט הזה הוא פיאסקו שלא יאומן. ומכיוון שהיכולת לומר "התסריט הזה הוא זבל, ‏אני לא נוגע בו עם מקל" היא אחת התכונות החשובות ביותר של במאי, ומכיוון שברור לחלוטין ‏עכשיו שלטים ברטון פשוט אין את זה, עדיף שיפרוש וישאיר לנו את הזכרונות. ג'וני דפ יוכל ‏להמשיך לעשות דמויות מוזרות וחיוורות בסרטים של אחרים.‏


פורסם גם ב-NRG