ביקורת: דדפול 2

במקום לעשות משהו חדש, דדפול מקווה שלא תשימו לב שהסרט החדש שלו הוא צ'ימצ'ינגה שחוממה מחדש במיקרוגל.

יש קונבנציה בסרטים וסדרות שנקראת באנגלית "Lampshading". בגדול, היא מגדירה טריק תסריטאי שבו אם מתרחש משהו שנראה מאוד לא אמין או שמוצגת קלישאה שראיתם כבר באלף מקומות אחרים, התסריט יציג מודעות לתרחיש הזה וימשיך הלאה. כלומר, הסרט בעצם אומר לכם "אנחנו יודעים שזה אידיוטי וקלישאתי, אז תזרמו". בשביל אנשים מסוימים זה מספיק. אני לא אחד מהם. כי לטעמי, בשביל לעשות פרודיה או סאטירה מוצלחת על משהו צריך, ובכן, להגיד משהו על הדברים האלה – רק להיות מודעים אליהם לא אומר שום דבר. אם כבר, לרוב זה רק הופך את היצירה ליותר מעצבנת. הטריק הזה הוא ההגדרה המדויקת של "דדפול 2" – הרבה מודעות עצמית, אז יאללה, תזרמו.

נכון, גם "דדפול" הראשון מבוסס בעיקר על מודעות עצמית. רק שלו היה את היתרון של אלמנט ההפתעה. בין הסרטים הידידותיים והנוסחתיים של מארוול והסרטים ה"אפלים" והרציניים של DC, הגיע פתאום סרט קומיקס עם דם וקללות שלא לקח את עצמו ברצינות. העלילה שלו לא הייתה מקורית בשום צורה, אבל היא רק שימשה כתירוץ לעקוץ את הז'אנר בשלל דרכים. ראיין ריינולדס הראה שהוא מתאים לדמות כמו כפפה וגאל אותה אחרי העיבוד הנוראי ב"אקס-מן המקור: וולברין" (שגם חטף כמה עקיצות, כמובן). זה לא היה סרט פורץ דרך, אבל הוא עשה את העבודה שלו בתור משב רוח מרענן. בקיצור, הוא היה ה"מת לצעוק" של סרטי קומיקס.

בתור סרט המשך, "דדפול 2" מגיע עם רף ציפיות מסוים. ולמען האמת, היה לו את כל הפוטנציאל להצליח: סרטי הקומיקס שיצאו מאז הסרט הראשון הם מטרה מאוד קלה. לעזאזל, הסרט אפילו עוסק בגיבור שצריך לדאוג לילד, לא בשונה מ"לוגאן". הייתה לו גם הזדמנות לצחוק על סרטי המשך בכלל וכאלו מהז'אנר בפרט, כפי שעשה "רחוב ג'אמפ 22" בצורה מאוד מוצלחת. אבל לפחות בתחום ההומור, הסרט סובל ממקרה חמור של "הנגאובר-יטיס" (או בשמו העברי, "בדרךלחתונהעוצריםבוגאס-יטיס"): לא רק שהוא חוזר ושוחק את הבדיחות של עצמו עד שהן נהפכות לאפר, הוא גם ממחזר הרבה מאלו שהיו בסרט הקודם (זוכרים ש"גרין לנטרן" היה גרוע? וגם "וולברין"? ונחיתת גיבורי על?). כשדדפול מסתכל לקהל ואומר שעומד להתחיל "קרב גדול מלא באפקטים" או שמשפט של דמות כלשהי הוא "כתיבה מאוד עצלנית", זה לא מצחיק או שנון – זו באמת כתיבה עצלנית. מבחינת העלילה, כל-כך הרבה דברים בסרט הם נוסחתיים וצפויים מקילומטרים, והעובדה שהסרט מודע לכך לא משפרת את המצב. אם ב"דדפול" הראשון זה עוד החליק הגרון, בפעם השנייה זה כבר לא עובד.

כאן אמור להיות החלק שבו אני כותב על העלילה הזאת, אבל זה קצת בעייתי כי היא לא עקבית במיוחד. בהתחלה נראה שהסרט הולך למקום אחד, אבל אחר כך הוא מחליף כיוון ובתחילת המערכה השלישית פתאום כל הדינמיקה משתנה. זה נראה פחות כמו סרט קוהרנטי ויותר כמו כמה קטעים שנתפרו יחדיו לאחר יד.  אבל באופן כללי, בעקבות שרשרת אירועים מצערת שמטלטלת את חייו של דדפול, הוא מנסה להציל ילד מוטאנט שנמצא על הכוונת של קייבל, מתנקש שהגיע מהעתיד (ג'וש ברולין, בסרט השני שמוקרן כעת שבו ניתן לראות אותו מגלם דמות עם יד משודרגת).

מבחינת המשחק, ראיין ריינולדס עדיין כריזמטי בתור הגיבור עם הפה הגדול, אבל זה יכול לסחוב את הסרט רק עד גבול מסוים. מבחינת הדמויות החדשות הבולטות, קייבל של ג'וש ברולין הוא דמות עם פוטנציאל אבל ברולין לא מקבל כאן הרבה לעבוד איתו וכל השאר.. ובכן, שם. הדמות החדשה הכי טובה היא דומינו (זאיזי ביטס), שלחלוטין לא מקבלת מספיק זמן מסך. יש לה את כוח-העל השימושי של להיות בת-מזל, היא מגניבה בטירוף והיא בערך היחידה בסרט שנראית כאילו היא לא ממש מנסה לגרום לכם לצחוק.

אבל "דדפול 2" הוא לא רק פארודיה אלא גם סרט אקשן וכאן הייתה אחת הבעיות הגדולות בשבילי. לפני שהסרט יצא, אחד החששות הגדולים שלי לגביו היה שהבמאי טים מילר הוחלף בדייויד לייץ', הבמאי של "ג'ון וויק" ו"פצצה אטומית". לייץ' קיבל הרבה שבחים על כך שבתור פעלולן לשעבר הוא יודע ליצור בסרטיו אקשן יפה וזורם. ומצטער, אבל באמת שלא ראיתי שום דבר כזה בסרטים הנ"ל. האקשן בהם פשוט וגנרי להחריד, והם מהסרטים המשמימים ביותר בז'אנר מהשנים האחרונות. לצערי, האקשן הלא מלהיב בעליל הזה הגיע גם לכאן, בסצינות קרב סטנדרטיות ביותר שנראות כאילו יכלו להיעשות ע"י כל במאי. למעשה, יש כל-כך הרבה שימוש בהילוך איטי שתהיתי לרגעים אם זאק סניידר עבר לעבוד אצל פוקס.

"דדפול 2" הוא סרט מאוד מתאמץ ומאוד מתיש. הוא הילד הזה שנפלט לו פעם משהו שהצחיק את כולם אז הוא פשוט חוזר על זה שוב ושוב. מי שאהב את הראשון ומוכן להסתפק בעוד מאותו הדבר יקבל את מבוקשו. אבל לאנשים שרוצים משהו חדש… פרט לסיקוונס אחד שבאמת היה משעשע והצליח להפתיע אותי לחלוטין – אין כאן מה לחפש.: מדובר בשידור חוזר של הראשון, נטול אמירה או בדיחה חדשה או יצירתית