איך להתמודד עם הפחד: שיעורים שלמדתי מ"סוכן פרנויה" ו"מעבר לחומת הגן"

אז, קורונה, הא?

בימים האחרונים יש לי שני קולות בראש. האחד אומר משהו כמו "על בסיס כל הנתונים שיש לנו, אין ממש סיבה לחשוש. לא מהתנהלות הממשלה, לא מהידבקות במגפה, לא מאלף ואחד דברים שקרו לך השבוע ונראה שבסך הכל הסתיימו על הצד הטוב ביותר שלהם". השני אומר "אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה".

נראה שבימים האחרונים נקלענו למעין מבחן ארצי עצום של "ועכשיו אתם בפאניקה? ועכשיו? ועכשיו?", ונראה לי שגם אנשים שלרוב אדישים להתנהלות שבחוץ מתחילים לתפוס איזה עמדה כלשהי בנושא התבהלה שהם כן או לא נמצאים בה. גם אני, לרוב אדם די אדיש, הצלחתי לצאת קצת משלוותי (למרות שזה קשור גם לאירועים חיצוניים (אחרים) ולא רק למגפה והתנהלות הממשלה בעקבות המגפה). מכיוון שעד כה לא ממש הייתי צריך להתמודד עם פחדים ואי וודאות, אני פחות אדם של מנטרות כמו "Just Keep Swimming", אבל זה לא אומר שאין לי למי לפנות כשאני צריך לזכור איך להתמודד עם משברים. בעיתות האלה אני פונה לסטושי קון ז"ל, יוצר הסדרה "סוכן פרנויה" ופטריק מקהייל, יוצר "מעבר לחומת הגן".

מדובר בשתי סדרות מאוד שונות עם עלילות מאוד שונות, אבל לשתיהן יש אותו המסר: זה לא שהכל בראש שלך, אבל הראש שלך יכול לקבוע איך תתמודד עם האיום.

נתחיל עם קון. "סוכן פרנויה" היא מהסדרות האלה שלא עולות מספיק בדיוני "הסדרה הכי טובה אי פעם", ואני אניח שזה רק בגלל שיש בלבול בשאלה אם זאת מיני סדרה או סדרה ולא חלילה בגלל התנשאות על אנימציה בכלל ואנימציה יפנית בפרט. היא מהאנימציות היפניות האלה שעולם האנימה משתמש בהן כאשרור לכך שכן, אנימה יכולה להיות אמנות, ואז עובר לעסוק שוב בסדרות אקשן/רומנטיקה לבני ובנות נוער שחחח ציצים. מדובר בעוד סדרה שמוכיחה שכשאנימה רוצה היא יכולה להיות יצירה עמוקה שאף אחד לא מתחרה בה, אבל בניגוד ליצירות אחרות מסוגת האנימה, יצירות עמוקות של 13 פרקים לא מספקות קהל מעריצים מאובסס שמחכה לפרק 100 של הסדרה.

הסדרה מספרת על מגפה. טוב, מילולית היא מדברת על סדרת תקיפות של נער צעיר עם כובע אדום, סקייטים ומחבט בייסבול זהוב, אבל תכלס היא מדברת על מגפה. הסדרה עוקבת אחרי צמד השוטרים שמנסים למצוא את התוקף, אחרי הקורבן הראשון שלו, ואחרי שלל דמויות אחרות אותן תוקף "החובט הקטן" (Lil’ Slugger. לא ראפר מסוגת הטראפ) ונראה שהחיים שלהן דווקא השתפרו כתוצאה מהתקיפה.

זאת סדרה קצרה – 13 פרקים, ומי שבא ומצפה שכל העלילה תעסוק ב"אז מי זה "החובט הקטן"?" לא מבין לאן הוא נכנס. שלושה פרקים מהסדרה כלל לא עוסקים בדמויות הראשיות אלא מהווים סרטים קצרים שהקשר שלהם לסדרה הוא ההשפעה של התקיפות של "החובט הקטן" על החיים של אנשים שלא הכרנו עד כה: עקרות בית שממציאות סיפורים הזויים על תקיפות כדי לשעשע את עצמן, שלישיית אנשים שמאסו בחיים ולא מצליחים להתאבד, ואולפן אנימציה שמנסה לסיים עבודה על פרק, בזמן שיותר ויותר אנשים בצוות מותקפים על ידי אותו חובט (מקום לציין שהבמאי של הסדרה מותקף ראשון והכל עובד כרגיל – מעין מחוות ענווה של סטושי קון לצוות שלו שיודע שהתפקיד שלו פחות משמעותי משאפשר לחשוב).

כמו שאמרתי, בעצם הסדרה היא על מגפה. בחוץ קורה משהו מוזר שקורה ליותר ויותר אנשים, לאף אחד אין מושג מה קורה ולאן זה יכול להגיע וההתנהגות של כולם מושפעת מכך. אני חושב שההגדרה המדויקת ביותר תהיה משהו כמו "מותחן פסיכולוגי-סוציולוגי".

מבין כל הפרקים המטורפים והיפהפיים של הסדרה הזאת, אחד האהובים עליי הוא פרק 11. פרק שבו "החובט הקטן" בא לתקוף אישה. היא בתורה מבקשת לדבר איתו. במונולוג ארוך ומשכנע מאוד היא מדברת בעד המין האנושי, אחרי רצף של פרקים שבהם סטושי קון נתן קייס די טוב גם נגדו. בלי לספיילר יותר מדי, גם אחרי המונולוג קשה להגיד שקון משתכנע שניצחון הרוח האנושית הוא קל – הוא מודע לרצון של אנשים לברוח לאסקפיזם ולפנטזיות שמציעה התבהלה, ומציג את המאבק בין הפרנויה לשפיות כמאבק לכל דבר ועניין. אולי זו הסיבה שהטיעונים של קון כל כך משכנעים. הוא לא אומר שזה קל לשמור על שפיות, אבל הוא אומר שזה אפשרי, ובעיקר – שזה הכרחי.

הוא מלמד שבעימות עם הגרוע מכל, עדיף להאמין בטוב ביותר. ושדרך מבט שכזה, הנורא מכל כבר לא נראה כל כך גרוע. שלרוב החששות, גם אלה המחרידים ביותר, פחות נוראיים משהם נדמים. הסדרה מראה את זה בשלב כלשהו באופן מילולי לחלוטין – מפלצת שגדלה ככל שמפחדים יותר וקטנה כאשר צוחקים עליה. כי התבהלה, בלי קשר לעולם, היא בדיוק כך. מפלצת שאם מאכילים היא גדלה. גם אם יש איום בחוץ, פרנויה לא תעזור – היא פשוט תגרום לכם להתמודד עם שני איומים – זה האמיתי, וזה שבראש שלכם.

"מעבר לחומת הגן" עוסקת באותו הנושא, אבל הופכת את הצופים למשתתפים פעילים בנושא. המיני סדרה (10 פרקים של 11 דקות) מספרת על צמד אחים שאבודים ב"לא נודע" – יער גדול עם כמה בתים פה ושם ושלל אנשים ויצורים מוזרים (בעיקר חיות בבגדים. מלא חיות בבגדים).

כמו "סוכן פרנויה", גם "מעבר לחומת הגן" נוקטת בגישה שבה חצי מהפרקים הם אפיזודיאליים והחלק האחרון הופך לעלילתי מאוד. החצי הראשון עובד במבנה שחוזר על עצמו – צמד האחים (וציפור קטנה ומדברת שמצטרפת אליהם) מגיעים לאנשהו. האח הגדול חושש מרוב הדברים ומנסה לחשוב על הדברים בהיגיון, ואילו האח הקטן עובד באיזה היגיון משלו עם מעט פחד. יחד הם עוזרים לכל מיני אנשים שנקלעים בדרכם.

בניגוד ל"סוכן פרנויה", ל"מעבר לחומת הגן" יש בצורה מובהקת גיבור – וורט (Wirt). הוא מתחיל את הסדרה בנקודה אחת (פקעת חששות) ומסיים אותה בנקודה אחרת לחלוטין. גם הוא לומד את הלקח העיקרי שפירטתי למעלה, אם כי במובן יותר מקורקע למציאות: החששות שלו מפני, ובכן, כולם, מתגלים פעם אחר פעם כלא מוצדקים. בסופו של כל פרק נראה שוורט לומד קצת יותר לעמוד על שלו, מקבל עוד קצת בטחון עצמי וקצת פחות חושש.

אבל התהליך הזה לא צריך לעבור רק על וורט, אלא גם על הצופה. כי אפילו אחרי 3 פרקים שכולם מסתיימים בצורה הטובה ביותר, קשה להשתחרר במהלך הצפייה מתחושת ה"משהו נוראי הולך לקרות לילדים האלה". וכמו שהפחד של וורט מתגלה פעם אחר פעם כמוגזם, כך גם החשש של הצופים – וזה מכוון לחלוטין. אם העוצמה של "סוכן פרנויה" היא בחוזק הטיעונים, העוצמה של "חומת הגן" היא ביכולת להעביר את הטיעונים האלה כמסע משותף לך ולגיבור הסדרה. "סוכן פרנויה" נותנת לך לצפות מבחוץ, אבל "חומת הגן" מעבירה ומלמדת אותך את השיעורים האלה. היא לא רק אומרת לך "אל תדאג, הכל יהיה בסדר". היא מראה לך פעם אחר פעם, איך למרות החשש הגדול מהאיומים שבאמת יש בחוץ – הפחד הוא האויב הגדול ביותר.

הפחד הוא חיה לא מרוסנת שאם מאכילים אותה היא תגדל ותאכל אותנו חיים. גם אם צריך לצאת לפעולה בעקבות דברים שקורים בחוץ, היא צריכה לנבוע משיקולים מציאותיים, לא מפחדים לא סבירים.

אסיים בסיוג: אני יודע שטקסט שכזה לא עוזר בכלל לאנשים שמתמודדים עכשיו עם חרדה, שהרבה יותר מדי מתבלבלים בינה ובין פחד. כמו הקול ההוא בראש שלי, להגיד לחרדה בצורה שקולה "אבל אתה לא מבין שלא אההההה?" לא הולך לעזור. למי שמרגיש שאין מוצא, אני ממליץ להתקשר לסיוע נפשי, לחבר טוב, לצאת החוצה, לראות סרט טוב, לדבר עם מישהו, לראות אולי איך בכל זאת אתם יכולים לעזור לאחרים, להצטרף לקבוצות פייסבוק שבהן מדברים על דברים. כי סוף העולם לא מגיע, אבל גם אם הוא כן: נוכל להתמודד איתו בדרכים טובות ונוכל להתמודד איתו בדרכים גרועות. אני מאמין שנצליח להתמודד איתו בדרך הטובה ביותר.