החוב

במאי: אסף ברנשטיין
תסריט: עידו רוזנבלום
שחקנים: גילה אלמגור, נטע גרטי, אדגר סלגה, איתי טיראן, יחזקאל לזרוב, עודד תאומי

ישראל, 1997.
רחל (גילה אלמגור): לפני שלושים שנה יצאתי למשימה חשובה. צעירה ויפה הייתי אז, ואיתי שני חברי מוסד, ארגון הריגול הטוב בעולם, הו. יצאנו לחסל את המנתח מבירקנאו, רופא אכזר דמוי מנגלה. חזרנו כגיבורים, אולם סוד אפל מעיב עלינו מאז.

פלאשבק. ברלין, 1964.
צבי (איתי טיראן): בשם העם היהודי ובשם כל משפחתי שנהרגה בשואה.
רחל (נטע גרטי): שעליה צבי איננו מדבר. והמשפטים שלו קצרים מדי. אבל זה מאוד רומנטי.
אהוד (יחזקאל לזרוב): נראה אם יש לך אומץ להמשיך.
רחל: אני מקווה שיהיה לי אומץ.
אהוד: יהיה לך אומץ. אנחנו יוצאים לנקום את נקמת עמנו במתועב שברוצחים הנאציים, בגדול הפושעים שמדינת ישראל תלכוד. הו, כה סמלי זה יהיה. רופא גניקולוג הוא, שמסייע להביא חיים לעולם, ובבירקנאו שלל אותם מקורבנותיו. לכוד נלכוד אותו, ולמשפט צדק נביאהו, חברים. חשבו על המשמעות. לכל מילה שתאמרו ולכל עיווי פנים שלכם ישנה משמעות עמוקה. אין לזלזל במשימתכם.
הצופים: רגע, רגע, במשך כל הסרט כולם מדברים עברית מודרנית לגמרי, אז מה עושה פה עברית של שנות השישים?
הכותב: סליחה, טעות. נעבור לגרמנית.
ד"ר מקס ריינר הרוצח הנאצי הבלונדי-לשעבר קפוא המבט וצונן-העיניים (אדגר סלגה): ווילקומן. מיין ליבה יונגפראו: דאס איסט מיין האנד, דאס איסט דיי שפקולום.
(מבצע ברחל 754 בדיקות גניקולוגיות חודרניות המסמלות את יחסי הכוחות בין גברים לנשים, יהודים וגויים, מגדר ופוליטיקה, כימיה וספרות.)

ישראל, 1997.
רחל: תראו למה הפכנו. צבי נכה. אהוד עוסק בעיסוקים כשרים למחצה. ואני הפכתי מנטע גרטי לגילה אלמגור. מה קרה לנו?
צבי (אלכס פלג): אנחנו צריכים להשלים עכשיו מה שלא השלמנו ב-1964.
רחל: מה לא השלמנו ב-1964?
צבי: שלושים שנה, לך תזכור.
אהוד (עודד תאומי): אין לי אומץ.

בקווים כלליים, סיפרתי כאן את רוב מה שצריך לדעת על עלילת 'החוב', בלי להסגיר כמעט שום דבר מעבר לעשר הדקות הראשונות. 'החוב' מתנהל בדילוגים הלוך וחזור בין 1964 ל-1997, וסוקר את מאמציהם של חברי חוליית 'המוסד' להניח את ידיהם על אותו צורר, בהפרש של שלושים שנה, הרבה קמטים, רגשות אשם, דילמות לא פתורות, והרבה מאוד, מאוד, מאוד סימבוליקה ורבדים עמוקים מני חקר, או לפחות משלולית עונתית. רשימה חלקית: גבורה אמיתית מול זיוף, רגשי האשמה של הציונות מול השואה, המיתוס של "בחורינו המצויינים" שבזקנתם נחשפים כאופורטוניסטים, רטוריקה אידיאולוגית שאין מאחוריה כלום, וכן הלאה וכן הלאה – כל הנושאים האלה מופיעים בסרט, מעבירים כרטיס נוכחות והולכים לדרכם, מן הסתם כדי להשתכר בפאב הקרוב תוך נוסטלגיה מזויפת לעבר.

לזכות הסרט יש לציין את ההשקעה בהכנת השחקנים: כולם דוברים גרמנית או רוסית שוטפת למדי, וניכר שמישהו השקיע הרבה זמן כדי שהם יישמעו אמינים. נטע גרטי אפילו נשמעה לי יותר משכנעת בגרמנית מבעברית, אולי משום שכאמור, כולם מדברים בו עברית מודרנית במקום עברית של שנות השישים.

יש בסרט לא מעט קטעים טובים, וחלקו הראשון כולל מספר סצינות מותחות. הוא כנראה היה יכול, עם עיבוד נוסף של התסריט, להפוך למותחן מוצלח על המצוד אחרי הפושע הנאצי האבוד. אדגר סלגה, השחקן הגרמני המרכזי בסרט, מצוין. הוא מקפיא דם כשהוא פותח את הפה, ואפילו כשהפה שלו קשור הוא מצליח להעביר רגשות ותחושות בצורה יוצאת מן הכלל. גם הצילום יפה ואפלולי, ומשרה אוירה קודרת ומותחת על הסרט.

אבל כל זה לא עוזר, כי התסריט פשוט לא טוב, וככל ש'החוב' מתקדם התסריט הופך יותר מקושקש ופחות הגיוני, וקשה יותר לסספנד אותו. לעיתים קרובות מדי הגיבורים נואמים יותר ממה שהם מדברים, ובסופו של דבר לא הייתי בטוח אם הסרט מנסה לספר איזה סיפור או פשוט להמחיז מוסר השכל.

ישראל, 2007.
צופה (טווידלדי): יוצא מבית הקולנוע ובמשך יומיים נרדף על ידי המראה של גילה אלמגור מתרוצצת אנה ואנה ועושה דברים לא סבירים ולא קיימים.

הסוף.