השתולים

במקור: The Departed
במאי: מרטין סקורסזה
תסריט: וויליאם מונהאן
על פי תסריט מאת סיו פאי מאק ופליקס צ'ונג
שחקנים: מאט דיימון, לאונרדו דיקפריו, ג'ק ניקולסון, מארק וואלברג, ריי ווינסטון, מרטין שין

"התכסיס הגדול ביותר שהשטן ביצע, הוא לשכנע את העולם שהוא לא קיים". זה ציטוט נחמד, אחד האהובים עלי, אבל הוא לא מתיישב עם נקודת המוצא של 'השתולים'. ב'שתולים', לא רק שכולם משוכנעים בקיומו של השטן, הוא טורח להזכיר באופן קבוע, לרוב בצורה כואבת במיוחד, שהוא כאן.

יש בבוסטון הרבה אנשים: קתולים, יהודים, בודהיסטים, שחורים, לבנים, לארי בירד. כולם, בלי יוצא מהכלל, נמצאים בכיס של פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון). אפילו אנשי הכנסיה מפחדים ממנו, ואני לא אתפלא אם גם הבוס שלהם עושה במכנסיים מרוב אימה כאשר קוסטלו בשטח. הוא מפצפץ, מכסח, משסף, מנסר ונפטר מהראיות לפני שתספיקו לומר "לה-די-פאקינג-דה".

לפני מספר שנים, פגש קוסטלו נער מנומש ומורם גבה, אירי ירקרק שכזה, והציע לו לפנות אליו אם אי פעם יצטרך משהו. הנער עשה זאת, וכתוצאה מכך, היום, הוא קולין סאליבן (מאט דיימון), סמל במשטרת בוסטון. מה הוא עושה במשטרה? התשובה פשוטה להחריד. פרנק קוסטלו, במסגרת תפקידו כארכי-נבל, נרדף מזה שנים בידי החוק. בכדי להישאר צעד אחד לפחות לפני כחולי המדים, הוא שתל ביניהם את בן טיפוחיו סאליבן, כמרגל.

גם המשטרה עוסקת בגננות, ושותלת את בילי קוסטיגן (לאונרדו רפאלי-דיקפריו) כחבר בכנופייתו של פרנק קוסטלו. על מנת לטשטש כל קשר למשלחיו, בילי נזרק מהמשטרה, מושלך לכלא, ומשם לרחוב, מתוך מטרה שיסתבך וילכוד את תשומת לבו של קוסטלו. זה עובד, ובילי מסוגל להעביר מידע על הפשעים העתידים להתרחש הישר מפי ראש הסוס.

עושה רושם שקולין זכה לתנאי עבודה מוצלחים בהרבה מאלה של בילי. בעוד הראשון עושה לעצמו שם, עובר לדירה מרווחת בלב העיר ומתחיל לצאת עם מדולין, פסיכולוגית משטרתית מתוקה, בילי חוטף מכות כמעט מכל מה שזז, ומתקשה לעמוד בלחץ ובאימה הנוצרים מחשיפה ממושכת למקור הרשע. בפגישות הטיפוליות של בילי עם מדולין, כמו גם במפגשים שלו עם שני האנשים הנוספים היחידים שיודעים את זהותו האמיתית, ניכר שהוא הופך לאיטו לשבר כלי.

פה נפסק תיאור העלילה, גם בכדי לא לקלקל אף הפתעה חשובה, וגם משום שהניסיון למצות את כל העלילה בכמה משפטים נדון לכשלון. מרטין סקורסזה, במאי שאת פועלו אין שום צורך להציג (אבל אם מתעקשים: 'נהג מונית', 'השור הזועם', 'החבר'ה הטובים', 'הטייס', וזה רק קצה הקרחון), יצר סרט שמזין את עצמו באמצעות גורם ההפתעה. לא פעם מפתיע 'השתולים' בטוויסט קטן לשמאל, חיסול קטן לימין, והרבה הוקי פוקי, שגרם לי לצאת מהסרט אפוף בתחושה של חוסר ודאות. יש לדמויות כל כך הרבה סיבות מוצדקות להיות פרנואידיות, שגם אני נדבקתי, והדרך שבה אתם קוראים שורה זו מאוד לא מוצאת בעיני.

השתולים, דיימון ודיקפריו, עושים עבודה טובה, משכנעים, ונותנים לדמויות הרבה עומק. לא תמצאו פה דיבור סטראוטיפי של גנגסטרים, SEE. השניים נשמעים כמו בני אדם שהולכים ומאבדים שליטה על אישיותם, ונסחפים למשחק תפקידים שלא רואים את סופו. למרות זאת, הם מחווירים ליד השחקן שלצידם, המוכר בתוארו המלכותי "ג'ק ניקולסון". בין אם קוסטלו מרסק למישהו את היד בכדי שישבע לו אמונים, או מבלה עם זונה או שתיים, הג'קיות שלו ממלאת את המסך. כבר ראינו את ג'ק בתפקיד הרשע לא פעם, והמבטא שלו אף פעם לא משתנה, כך שיש מי שיחשוב שזה די מעצבן. אנשים כאלה יחוסלו, כמובן, וקוסטלו בודאי ידאג להם בעצמו להלויה בארון סגור.

הדמויות המשניות אף הן מצליחות לגנוב את ההצגה כשצריך. אפילו אם מדובר רק בכמה דקות מסך לכל שחקן, התסריטאי וויליאם מונהאן מספק להן אופי עגול ויפה. מארק וולברג, כבלש דיגנם, אחראי לפחות למחצית מ-237 הפעמים בהן מופיעה בסרט המילה "פאק" על הטיותיה השונות. כל סצנה בה הוא פותח את פיו מכילה שיעור מזורז בגידוף אמנותי. אלק בולדווין, פעם צעיר וחטוב, כיום ברבאבא, מספק אתנחתאות קומיות כמפקד הישיר של קולין, המדבר ללא הרף, ומערב בין שוביניזם, תחרות עלבונות עם דיגנם וסתם הערות מטופשות שאינו מודע להן. ורה פרמיגה כמדולין ומרטין שין כראש המחלקה מוסיפים לצוות השחקנים המוצלחים שאינם ג'ק.

בכל זאת, יש לי תלונה אחת כלפי הסרט. לפני כמה שנים, החליט מרטין סקורסזה שהוא עושה רק סרטים ארוכים מהממוצע. אורכו של 'השתולים' הוא שעתיים וחצי, לא כולל פרסומות והפסקה. אמנם אי אפשר להאשים את הסרט בהימרחות, אבל הוא פונה לקיצוניות השניה, ומפגיז את הצופה בפרטים קטנים, אך חשובים להבנת הסיפור. העריכה אמנם משובחת ועוזרת לעורר את האדרנלין בזמן הצפיה, אבל מספיק שהתעטשתם, ואולי פספסתם פרט משמעותי שהיה סותם לכם חור בעלילה. גם הסיום האנטי-קלימקסי לא עוזר לתחושה כאילו היה ניתן ואף רצוי לקצץ פה ושם, מבלי לפגוע בחווית הצפיה.

סביר להניח שכמה משפטים מתוך 'השתולים' יהפכו לציטוטים מוכרים בשנים הקרובות, למשל "No tickey, no laundry" שכבר נכנס למילון הקאלט האישי שלי. סביר להניח שלא מעט אנשים ימצאו אותו אלים מדי, או קשה מדי למעקב. סביר להניח שהרבה יותר אנשים יאהבו אותו.