השטן לובשת פראדה

במקור: The Devil Wears Prada
במאי: דייויד פרנקל
תסריט: אליין ברוש מק'קנה
על פי ספרה של לורן וייסברגר
שחקנים: אן התאוויי, מריל סטריפ, סטנלי טוצ'י

בניו יורק, בירת האופנה האמריקאית, ויש שיאמרו – בשקט, כדי לא להרגיז את הצרפתים – בירת האופנה העולמית, תספורת גרועה או גרבונים סינתטים הם אסון חמור לא פחות מהתנגשות רכבות או נפילת גשר. אנדריאה סאקס לומדת את זה בדרך הקשה. אנדי (אן האתווי, 'יומני הנסיכה' ו'הר ברוקבק') היא עיתונאית צעירה ומוכשרת, שבאה לתפוח הגדול כדי לפרוח בעולם של חקירות וחשיפת שחיתויות. איכשהו היא נשלחת היישר למשרדה של מירנדה פריסטלי, אלוהים. או השטן. תלוי איך מסתכלים על זה. מירנדה היא העורכת הראשית של מגזין "ראנוויי" וקובעת מה בעצם כולנו נלבש מחר. חוץ מזה, מירנדה היא במקרה גם מריל סטריפ.

אופנה עילית תמיד היתה בסביבה, ותמיד הקרינה זוהר על הלובשים אותה. בשנות התשעים המאוחרות מעילי עור היו הדבר הכי קול שיש, ואילו בימינו אנו – זמן התרחשות הסרט – מותגי יוקרה הם קול. הם, ומריל סטריפ. מירנדה היא הבוס מהגיהנום; היא דורשת דברים בלתי אפשריים מהעוזרות שהיא אפילו לא טורחת לזכור את שמן, כמו להשיג לה טיסה ממיאמי כשכל שדות התעופה סגורים בעקבות הוריקן. אבל מירנדה לא מרימה את קולה אפילו פעם אחת במהלך הסרט. היא שלווה ורגועה והטון שלה מוקפד ומרשים כאשר היא מתעללת באסיסטנטיות שלה. היא מטילה על אנדי שלל משימות נוראיות ויחס מחפיר, אבל הטון הפגוע, השקט שלה כאשר היא אומרת "אכזבת אותי", גורם לאנדי לחוש אשמה.
מריל סטריפ עושה פה תפקיד מצוין. מירנדה היא דמות מוקפדת, מהממת אפילו. בתור מישהי שכבר חצתה את שנות השישים שלה, היופי, החן, הגזרה והבעות הפנים הנפלאות גורמות אפילו להתוואי החמודה להחוויר לידה. משחקה המאופק של סטריפ מצליח להכניס כל כך הרבה רשעות ונבזיות לדמותה של מירנדה, שפשוט תענוג להסתכל עליה.

סטריפ גונבת את ההצגה בקלות, ומותירה מאחוריה גם את שחקני המשנה של הסרט – הבגדים. ואילו בגדים: מיטב מעצבי העל בעולם גויסו כדי לתרום פריטי לבוש לסט, שנראה נפלא. השיק זורם מהמסך, הקוליות של מגפי שאנל מעור באורך הברך מגדירה מחדש את הקוליות של המעיל של טרינטי. במובן הזה, ובעיקר לנשים, הסרט הוא תאווה לעיניים. קשה לומר שזה לא היה מכור מראש, אבל באמת, מי יכול היה לעמוד בפני הבגדים האלו? אנדי מחליטה לגייס את כל כוחותיה, להשתחל לתוך חליפת שלושה חלקים של ולנטינו ולצלוח שנה בג'וב התובעני, מה שיאפשר לה לקבל משרה בכל מגזין נחשב בניו יורק. את המהפך עוזר לה לבצע נייג'ל, הסטייליסט של "ראנוויי". בנקודה זו ראוי לעצור ולתת עוד שבח קטן לסרט. להגיד שהוא לא נופל לקלישאות יהיה דבילי, כי הוא כן. הוא סיפור חניכה קלאסי, לפי הספר, שבו דמות נאיבית בראשית דרכה לומדת את הלכות החיים מדמות סמכותית, ונאלצת להתמודד עם ההשלכות. אבל בנקודות מסוימות הוא אכן מדלג מעל חלק מהקלישאות המוכרות בקלילות. נייג'ל, לדוגמה, מכורח היותו סטייליסט, חייב להיות הומו. אבל בסרט אין שום סימנים לכך – הוא לא מתנהג באותו אופן נלהב ושבלוני של ההומו שראינו בסרטים. אילולא היה מלביש דוגמניות על מבלי להניד עפעף, הייתי חושבת שהוא סטרייט גמור.

גם מירנדה, הבוסית מהגיהנום, לא תמיד כזו. היא פשוט אישה בעמדת כוח, עסוקה מאוד ועם אחריות גדולה, שדורשת מהכפופים לה מצוינות חסרת פשרות ועמידה בסטנדרטים הגבוהים ביותר. לפעמים מתקבל הרושם שהיא סאדיסטית במתכוון, אבל כמו שאנדי אומרת, ספק אם מישהו היה חושב שיש משהו מוזר בהתנהגות של מירנדה לו היתה גבר. האתווי, לעומתה, חמודה באופן קיצוני. בתחילת דרכה היא הבת של השכנים, עם אותו סוודר מצער ונעליים טרגיות שכולנו נעלנו פעם. הוא מאוד אמינה בתור סתם בחורה, כמוני וכמוך, שנאלצת להתמודד עם החיים הקשים, וההתעקשות שלה להתמיד ולהצליח ולא להישבר תחת מירנדה מעוררת הזדהות.

בסופו של דבר, 'השטן לובשת פראדה' אינו סרט מושלם. יש בו לא מעט רגעים מתים, בעיקר בסיפור האהבה של אנדי עם החבר שלה, והרומן הקטנטן שלה עם עיתונאי מפורסם. אמנם יש משהו מרענן בשחקן שמגלם אותו ובפלרטטנות חסרת הבושה שלו, אבל הסרט פשוט לועס את הקטע הזה פעם אחר פעם, ומשאיר ממנו טעם רע. בכל קטעי האהבה האלה, נדמה שהאתווי אינה יודעת מה לומר, והרעננות שלה הולכת לאיבוד על המסך. סוף הסרט היה אנמי לטעמי ולא מאוד מספק. אבל מצד שני ישנה מריל סטריפ, ישנן התלבושות הנפלאות, ישנו פסקול קליל שמשתלב היטב בסרט וגם לא מעט ביקורת על תעשיית האופנה, הניצול שלה, הגחמניות שבה והרזון של הדוגמניות שלה, שחלקן נמצאות במרחק קלקול קיבה אחד ממשקל היעד שלהן. כסרט שלם הוא דל, אך כאוסף של רגעים, 'השטן לובשת פראדה' מעניק חווית צפיה כיפית, קלילה, עם ביקורת מרומזת – אבל לא יותר מדי ממנה – על התעשייה הזוהרת בעולם, ורצון עז לצאת מהאולם ישר לסיבוב שופינג.