מת לצפות: מבט על פנטלוגיית 'מת לחיות'

היה היה איש עם גופיה, תושיה, רובה, ואיזה שני סרטים מיותרים.

מת לחיות (1988)

"יפי-קאי-יאי מאדרפאקר!"

לג'ון מקליין יש בעיה – הוא נעול בבניין. לא, זו לא הקורונה, רק קבוצה קטנה, חמושה ומאומנת היטב של טרוריסטים גרמניים שפלשה לבניין המשרדים החדש של חברת נקאטומי בערב חג המולד. ג'ון בכלל לא אמור להיות שם, הוא שוטר ניו-יורקי שהגיע לבקר את אשתו בלוס אנג'לס בערב חג המולד כדי לנסות להסדיר את היחסים ההרוסים ביניהם, אבל אין ברירה. הוא יצטרך להציל את היום, גם אם זה אומר לסבול בדרך.

יש אנשים שאומרים ש"מת לחיות" הראשון הוא סרט האקשן הגדול בכל הזמנים. אני לא יודע אם הם צודקים, אבל אני בהחלט אפקפק בכל רשימה שכזו שלא כוללת אותו בעשירה המובילה. חלק מההצלחה שלו מגיע מהרעיון הבסיסי, מתוך ספר נשכח בשם Nothing Lasts Forever, על גיבור בודד שלכוד בחלל מוגבל עם הרבה אויבים (סרטים שהעתיקו אותו – "תחת מצור", "השופט דראד", "הפשיטה"). חלק מזה בזכות הבימוי של ג'ון מקטירנן ("הטורף," "המרדף אחר אוקטובר האדום"), אחד מבמאי האקשן המעטים של אותה התקופה שהביאו לסרטים שלהם גם קצת שנינות ואופי ולא רק פיצוצים וכוכבים עטורי שרירים. חלק מזה בזכות ברוס וויליס, ששיחק לא בתור אוברמנש סטייל שוורצנגר אלא בתור מן כלאדם עייף וחבול שרוצה לא לנצח אלא בעיקר לשרוד (התפתחות טבעית של הארכיטיפ היהצ'קוקיאני). וחלק בזכות אלן ריקמן, בהופעת הקולנועית הראשונה שלו, בתור מנהיג הנבלים האנס גרובר – טיפוס כל כך מרוצה מעצמו שמצליח להישאר מאיים בזכות האלגנטיות החדה שלו וחוסר הרחמים הטוטאלי שהוא מביא לכל סצנה. 

אבל הסיבה העיקרית להצלחה של הסרט, הסיבה שהוא קלאסיקה שחוזרים אליה שוב ושוב, היא התסריט של ג'ב סטיוארט וסטיבן אי דסוזה. כל פרט קטן בתסריט – ואני מתכוון לכל פרט – הופך לנקודה עלילתית חשובה בהמשך, מהרגע שבו מקליין מניח את התמונה של אשתו עם הפנים למטה ועד לנודניק במטוס שמלמד אותו מה לעשות כשעייפים. צ'כוב חשב שאקדח שיורה במערכה השלישית צריך להופיע במערכה הראשונה, אבל אפילו הוא לא היה יכול להתכונן לכמות האקדחים שהתסריטאים פיזרו לאורך הסרט. הם עושים את זה בכזאת טבעיות ובצורה חלקה ובלתי מורגשת ומדגימים באופן מושלם איך כותבים עולם ודמויות שעובדים יד ביד עם בניית העלילה.

ועוד לא דיברנו על קשת מופלאה של דמויות משנה: רג'ינלד ג'ונסון בתור הסמל אל פאוול (תפקיד שהגדיר את הקריירה שלו בתור "ההוא שמשחק שוטרים עצבניים אבל נחמדים"), הארט ברוכנר בתור אליס (קריקטורה יותר גדולה של איש העסקים המסומם של שנות השמונים לא תמצאו אפילו ב"אמריקן פסיכו"), בוני בדליה בתור הולי ג'נרו (הולי מקליין), ויש עוד – הסרט נמשך קצת יותר משעתיים אבל מציג מספיק דמויות כדי לאכלס סאגה קולנועית שלמה. 

אם יש משהו בסרט שלא הזדקן טוב זה המסר, אם כי תודות לתסריט ולביצוע זה עובר בעדינות מפתיעה. ג'ון הוא הגבר-גבר הקלאסי שצריך להציל את אשתו מה"זרים", בשעה שכל אנשי העסקים המודרניים נטבחים כי הם לא יודעים איך להגיב לאיומים. האיום הגדול של התסריט כלפי מקליין הוא לא האלימות, איתה הוא מסתדר די בקלות, אלא הרעיון שאשתו תפתח בקריירה עצמאית (וגם תרוויח יותר ממנו).

למרות שהוא התיישן, "מת לחיות" הראשון הוא עדיין סרט מושלם – הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות והוא עושה את זה. אני לא אומר על הרבה סרטים שההנאה מובטחת, כי טעם וריח זה עניין אישי, אבל אם אתם לא נהנים מ"מת לחיות" הראשון אני עשוי לחשוד שאתם רובוטים.

מת לחיות 2 (1990)

"עוד מרתף, עוד מעלית. איך זה שאותו החרא יכול לקרות לאותו בחור פעמיים?"

הציטוט למעלה הוא למקרה שחשבתם שמודעות עצמית היא המצאה של אלף הנוכחי. וכמו באלף הנוכחי, המודעות לכך שעשיתם משהו עצלני לא הופך אותו לפחות עצלני. למרות שהמקור שונה לגמרי (מותחן ספרותי נשכח אפילו יותר בשם 58 Minutes) הכל נשאר כמעט אותו הדבר. ג'ון מקליין שוב נעול במקום סגור בחג מולד (הפעם בנמל תעופה בוושינגטון) כאשר חבורת טרוריסטים משתלטת על המקום בניסיון לחלץ את הבוס שלהם, דיקטטור לשעבר וברון סמים בהווה, שנמצא בדרך להסגרה. כמו בסרט הקודם יש בוס עצבני (דניס פרנץ הפעם) שלא מאמין למקליין עד שכבר מאוחר מדי, יש חנון שמסביר לו על המקום (ארט אוונס), וגם הסמל פאול והכתב המעצבן חוזרים למרות שאין להם ממש סיבה להיות פה.

ובכל זאת, "מת לחיות 2" הוא סרט לא רע. לני הארלן הוא אולי לא במאי שהותיר חותם (הרבה אנשים זוכרים לטובה את "נשיקה ארוכה ללילה" אבל לא יותר מזה), אבל הוא מנצח על כמה סצנות אקשן חביבות: קרב אנרגטי בחדר בדיקת מזוודות, מקליין בורח מכמות מבהילה של רימוני יד בכיוון לא צפוי וקרב סופי מול הבחור הרע על כנף של מטוס.

האיש הרע התורן, הקולונל סטיוארט (וילאם סאדלר), הוא אמנם יריב ראוי יותר למקליין בקרב פנים על פנים, אבל הוא גם בלוק קרח חסר אישיות ולא ממש מהנה לצפייה. אם יש משהו מעניין בו זה בעיקר בקונטקסט התרבותי: אחרי שהסרט הקודם הלך על הכיוון השמרני הראוי לשנות השמונים, הסרט הזה מברך את שנות התשעים במהפך פוליטי – כל מי שחי באמריקה באותה תקופה יכול לזהות את ההתייחסות הברורה לאוליבר נורת' ולמעורבות אמריקאית בהחלפת משטרים בדרום אמריקה. כמו שאר הסרט, זה לא בדיוק עדין. 

אבל בסופו של דבר, אנחנו פה בשביל ג'ון מקליין – לעגני, עייף, שבור אבל תמיד עושה את מה שצריך לעשות. קשה להסתכל על וויליס ולהאמין, אבל פעם הכריזמה שלו זרחה בכל פעם שהוא הופיע על המסך ובטח כשהוא פתח את הפה. ברוס וויליס היה יכול לגרום לאנשים לנהור לקולנוע לכל דבר, אפילו לשידור חוזר.

מת לחיות 3 (1995)

"יש לי האנגהובר נוראי"

ג'ון מקטירנן חזר לביים. חוץ מזה הכל השתנה (ולטובה).

במקום להילכד במקום סגור עם טרוריסטים, הפעם כל ניו-יורק הופכת למגרש משחקים קטלני כאשר חובב פצצות עם טינה אישית נגד מקליין שולח אותו, ומאוחר יותר גם שותף בשם זאוס (סמואל ל. ג'קסון, קצת לפני המאדרפאקר), למרדף אחרי חידות היגיון ברחבי העיר – וכל טעות תעלה להם בחיי אדם.

היה לי את הסרט הזה על קלטת וידאו (ילדים, תשאלו את ההורים) וראיתי אותו עשרות פעמים לפני שראיתי כל אחד מהסרטים האחרים בסדרה. הוא האהוב עלי מכולם. אני יודע שזה נחשב לחילול קודש מבחינת רוב האנשים, אבל כזה אני – פורע חוק, מורד.

גם מעבר לעניין האישי שלי יש לסרט הרבה מעלות. למשל, הדמויות: זאוס הוא לא סיידקיק שמריע למקליין מהצד, אלא דמות ראשית בפני עצמו (עד כמה שמוזר לראות את סמואל ל. ג'קסון משחק אדם מהשורה). אין לו כוח לשטויות של מקליין אבל הוא מבין את החשיבות של המשימה שלהם, וזה יוצר אינטראקציה משעשעת (יש לוויליס יותר כימיה עם ג'קסון מה"כימיה" שיש לו עם כל האנשים שמשחקים קרובי משפחה שלו לאורך הסדרה). מסביב יש עוד צוות שלם של שוטרים שלא נמצאים סתם כדי להראות כמה מקליין הוא גיבור בודד, אלא מהווים חלק חשוב מפתרון העלילה: גרהאם גרין ולארי בריגמן שמשחקים שוטרים בכירים יותר שצריכים להסתדר עם טירוף המערכות שמקליין מביא אתו לכל מקום, או קווין צ'יימברלין בתור טכנאי פצצות שנהנה מהעבודה שלו קצת יותר מדי. אפילו נהג המשאית שמקליין פוגש לחמש דקות באמצע הסרט מרגיש כמו דמות שלמה.

ומעל כולם נמצא ג'רמי איירונס בתור סיימון הטרוריסט. הוא אולי נראה במבט ראשון כמו פסיכופת שעושה את זה בשביל ההנאה, אבל יש לו אג'נדה מאוד מכוונת ודרך מאוד מקצועית להגשים אותה. ג'רמי איירונס מביא לתפקיד טיפה מהאנרגיה שהפכה אותו לכזה נבל אייקוני בתור סקאר ב"מלך האריות", בתוספת גאווה ושביעות רצון מאסיבית שהוא לובש כמו מסכה, וכשהיא יורדת הוא נהיה אפילו יותר מפחיד.

אבל מה שנותן לסרט את האיכות המיוחדת שלו זה המיקום: מגדל נקאטומי מהסרט הראשון היה מקום טוב לביים סצנות אקשן ולדאוג למתח מתמיד; ניו-יורק היא משהו שונה לגמרי. אני מניח שבגלל שזה סרט אקשן אנשים לא ימהרו להכניס אותו לפנתאון של סרטי ניו-יורק הגדולים כמו "מנהטן", "השעה ה-25" או "החבובות במנהטן", אבל לחלוטין מגיע לו להיות שם. למדתי על העיר הזו דרך "מת לחיות 3" יותר משלמדתי עליה מעשרות סרטים, מדריכים וספרים איכותיים. על הגיאוגרפיה והביוגרפיה שלה; ההבדל בין הארלם למרכז העיר והמקומות בהם מותר ואסור למשאיות זבל לעבור; הדרך בה אנשים מתנהגים ולאן הם הולכים ומה הם רוצים.  

חוץ מזה, יש פה את סצנות האקשן הטובות בכל הסדרה (הקרב הקצר והברוטאלי במעלית, מרדף המכוניות ברחבי סנטאל פארק, קרב האגרופים הנואש מול נבל שנראה בלתי מנוצח) ואת מקליין בשיאו העצבני. הוא עייף וחבול ויש לו הנגאובר נוראי. בחייכם, תעזבו אותו במנוחה. הוא רק רוצה אספירין (ולהרוג את המנאייק שלא מפסיק להפציץ את העיר שלו).

"מת לחיות 3" היה יכול להיות סיום הולם לטרילוגיית "מת לחיות": הוא מחזיר את הגיבור הביתה, שם אותו בקונטקסט חדש שבו הוא צריך לשתף פעולה עם אנשים אחרים ומעלה אותו מהרגע הכי נמוך שלו לניצחון הסופי שחותם את ההרפתקה שהחלה בסרט הראשון.

הוא היה יכול להיות, אבל…

מת לחיות 4.0 (2007)

-"הרגע הרגת מסוק עם מכונית?"
-"נגמרו לי הכדורים"

אף אחד לא ביקש את "מת לחיות 4.0", שתים עשרה שנים אחרי הסרט הקודם בסדרה. אף אחד לא ביקש להעביר את הסדרה ממקצועני אקשן ותיקים לידיים של לן וויסמן, שהכישורים שלו מתמצים בלצלם את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים ולקוות שלא נשים לב שאין סרט מסביב. אף אחד לא רצה לראות את ברוס וויליס, שכבר לא ממש התעניין בסרטים שבהם הוא הופיע מעבר לצ'ק, חוזר לגופיה של ג'ון מקליין.  

בטח ובטח שאף אחד לא ביקש שברוס וויליס יעבור משיתוף פעולה עם אנשים כמו רג'ינלד ג'ונסון וסמואל ל. ג'קסון לדמות של האקר מעצבן בגילומו של ג'סטין לונג. אותו ההאקר נרדף על ידי קבוצה של גנבים מרושעים עם חיבה להשמדת מחשבים באמצעים מתקדמים ומופרכים ביותר שיגרמו אפילו למי שלא יודע להבדיל בין מאק לפי.סי להגיד "פחחחחחחחח, נראה לכם?!"

הנבלים, בהובלתו של טימותי אוליפנט האנמי (כל הכריזה והכישרון שיש לאיש בטלוויזיה נעלמים כאשר שמים אותו על המסך הגדול), מאיימים להשבית את כל המערכות הדיגיטליות של ארה"ב ולהביא לכאוס גלובלי (המקור הפעם הוא דווקא מאמר לא-בדיוני משנת 1997 על לוחמה דיגיטלית). אה, וחוץ מזה הבת של מקליין (מרי אליזבת' ווינסטד המבוזבזת) נמצאת בסכנה. האם ג'ון מקליין, טיפוס אנאלוגי בעידן דיגיטלי, יצליח להציל את היום ואת היחסים עם משפחתו?

ובכן, בהתחשב בעובדה שהוא הפך מאדם פשוט אבל קשוח ורב תושייה לטרמינטור, אין ממש מקום לספק. מקליין סופג מכה אחר מכה, גונח קצת בכאב וממשיך הלאה. כשהחבר'ה הרעים שולחים אחריו מטוס קרב אנחנו לא שואלים את עצמנו "איך שוטר פשוט יכול בכלל לנצח בקרב הזה?" אלא "המטוס הזה לא צריך לקרוא לעוד עשרים-שלושים חברים כדי שיהיה לו איזשהו סיכוי?"

אז כן, "מת לחיות 4" הוא סרט "מת לחיות" גרוע. אבל לפחות הוא סרט אקשן לא רע. 

לן וייסמן מספק לקהל את מנת ההרס והאלימות שלו (אבל לא יותר מדי אלימות, אנחנו עמוק בממלכת ה-PG13). יש כמה רגעים חינניים של בלט בליסטי, כולל קרב מול מגי קיו שבו בעיטות פוגשות תחבורה, חיילים חובבי פארקור (לפני שהעסק יצא לנו מכל החורים) וכמובן, הסצנה עם מטוס הקרב, שהיא כל כך מגוחכת שהיא נהיית כמעט שמימית. הסרט ערוך באופן קוהרנטי (משהו שמייקל ביי וחבר מרעיו לא מסוגלים לעשות גם אם יכוונו להם אקדח לראש), ונראה שהיוצרים מבינים דברים בסיסיים שחשובים לסצנת אקשן, כמו המרחב בין הדמויות והבנה של הצופה את הגיאוגרפיה המעורבת. 

"מת לחיות 4.0" איבד את המהות של סדרת "מת לחיות", אבל את השעתיים פלוס שלו הוא מעביר בסבבה. זה אמנם לא סוף ראוי לאחת מסדרות אקשן הטובות בקולנוע אבל לפחות זה לא סוף משפיל מדי.

או שמא…

מת לחיות ביום טוב (2013)

"באמריקה אתם מתים לחיות, ברוסיה אתם חיים למות"
(זאת לא שורה מהסרט, אבל היא יותר טובה מרוב הדיאלוגים).

ג'ון מקליין יוצא לרוסיה להציל את הילד שלו שנמצא במאסר אחרי שניסה להתנקש בבכיר רוסי. ברגע שהוא מגיע למדינה ג'ון א) נכנס למרדף המכוניות הכי הרסני בהיסטוריה ב) מגלה שהבן שלו הוא סוכן חשאי. מאז שמישהו החליט שההורים של פיטר פארקר צריכים להיות מרגלים לא ראיתי כזו החלטה שמפספסת את המהות של הדמות. ג'ון מקליין הוא כלאדם שנתקע ברגעים קשים ועושה את מה שצריך לעשות; הפיכת הבן שלו לג'יימס בונד ג'וניור לוקחת אותו הרחק מכל מחוזות הנורמליות.

עוד בחירה תמוהה – השחקן שמשחק את הבן, ג'ק מקליין, הוא לא אחר מאשר ג'איי קורטני. אני מניח שאפשר לסלוח לאנשים הבורים של שנת 2013 שלא ידעו איזה מין בול עץ הם שכרו (ההופעה הקודמת שלו הייתה בתור נבל משני די אפקטיבי ב"ג'ק ריצ'ר"). פה הוא נראה כמו גיבור אקשן אפילו יותר גנרי ממה שאבא שלו נהיה. ביחד השניים צריכים לפתור את המשבר המשפחתי שלהם/להרוג את הרעים/להשמיד את רוסיה (זו לא אחת מהמטרות, אבל הם בהחלט עושים את זה יותר מכל דבר אחר). 

אם הסרט הקודם היה סרט "מת לחיות" גרוע אבל סרט אקשן סביר, הרי שפה אין אפילו את ההנאה בלראות דברים מתפוצצים כמו שצריך: הסרט מצולם רע בצבעים אחידים מכוערים, וערוך רע עוד יותר. יש הרבה פירוטכניקה מסביב, אבל מה זה שווה אם אפשר להבין מה קורה? אם "מת לחיות 3" היה בנוי כולו על אהבה למקום והבנה מלאה שלו, "מת לחיות ביום טוב" (איזה שם מטופש, באנגלית ובטח שבעברית) בנוי על חוסר ההיכרות של רוב אוכלוסיית העולם עם רוסיה, שהופכת לשורה של סצנות אקשן בבניינים מכוערים וסתמיים ובכבישים אפורים וסתמיים. אין לסרט שום תחושה של מקום.  

בעבר, בימים שנראים כרגע רחוקים כמרחק כדור הארץ מהשמש, אפשר היה לעבור אפילו את זה בעזרתו של הברוס – איש שהיה יכול להיות גם כוכב אקשן וגם שחקן אלגנטי עם בחירות סרטים מעניינות. כל זה נגמר, נעלם כאילו לא היה. אני לא מבין למה איש שכיכב בכל כך הרבה סרטים מצליחים מופיע עכשיו בכל כך הרבה סרטי זבל. אולי הוא חייב כסף למאפיה; אולי הוא בתחרות עם ניקולאס קייג'; אולי יש בגוף שלו פצצה שתופעל אם סרט שהוא מופיע בו יקבל ציון 'טרי' בעגבניות רקובות.

זה סרט "מת לחיות" הראשון שאשכרה נכתב בתור סרט "מת לחיות" ולא התבסס על תסריט או חומר מקור שונים שהפכו לפתע לסרט "מת לחיות", ואיכשהו מרגיש הכי פחות "מת לחיות"-י מכולם. אולי עדיף היה לחכות שמישהו בהוליווד יקנה תסריט שמבוסס על הרגלי הרבייה של דגי הסלמון או קשקוש מצוץ מהאצבע אחר לפני שמתחילים לעבוד על סרט "מת לחיות" הבא – אולי ג'ון מקליין יוכל להילחם בפיראטים של נהרות.

מת לחיות 6 (202X)

"מי היה מאמין שלמשפחת גרובר יש קרובים גם בנפטון"

זה יגיע, מתישהו. בהתחשב בטרנד של כל סרט בסדרה להגדיל את אזור ההתרחשות ואת רמת הבלתי-פגיעות של מקליין, אני חייב להניח שהעלילה של Only Aliens Die Hard תעסוק בפלישת חייזרים לכדור הארץ ושג'ון מקליין יהיה האדם היחיד שיוכל לעצור אותם. אין לו עצבים לזה והוא זקן מדי בשביל הבולשיט הזה, אבל כשאתה ברוס הגדול מכולם, אין לך ממש ברירה.