ביקורת: חי בסרט

סרט הפולחן מקבל סרט שהוא כולו פולחן לסרט.

אני חלוק בדעתי. מצד אחד, "חי בסרט" הוא סרט טוב, מצחיק וכיפי שאני רוצה שאנשים יראו. מצד שני, נכון לעכשיו, עד שההאשמות נגדו מתבהרות, אני לא ממש רוצה להזרים כסף לכיוונו של ג'יימס פרנקו. מצד שלישי, אני כן רוצה להזרים כסף לכיוון של המפיצים שלו, שמהמרים על סרט שלא מובן מאליו שינחת בארץ, כדי שימשיכו להמר ולהביא עוד סרטים כאלה. מצד רביעי, סלחנות כלפי התנהגות מינית גבולית הובילה אותנו עד הלום, וההלום הוא לא משהו.

בעצם אין שום דבר חדש בדילמה ש"חי בסרט" מציב מוסרית, פשוט הפעם היא מגיעה בתקופה שבה הנושא עומד בעין הסערה הציבורית. האם בפרסום הביקורת הזאת אני מאשרר את ההתנהגות של פרנקו? האם בכך שאני משתף אתכם בדילמה הזאת אני מצליח להבהיר שהנושא מפריע לי כי כבר כתבתי שתי פסקאות ועוד לא הגענו לביקורת? או שזה סתם פלסטר שטחי? אני מניח שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לבקש ממי שרוצה לראות את הסרט לקרוא את ההאשמות נגד פרנקו ולחשוב מה אתם רוצים לעשות. "חי בסרט",הוא יותר מג'יימס פרנקו ואפשר בהחלט ללכת לסרט בשביל לתמוך בכל אחד מהשחקנים, תסריטאים, מפיקים ומפיצים אחרים – אבל זה אומר גם שאנחנו תומכים, בצורה מסוימת לפחות, בפרנקו שמואשם במעשים לא קלים שאולי הוא לא עשה, אבל כנראה כן. ובמקום לרוץ לסרט כמו שהיינו עושים לכל סרט אחר, כדאי לעצור ולחשוב על מה זה אומר ללכת אליו.

וכל זה מבאס, כי את הביקורת הזאת הייתי אמור בכלל לפתוח עם איזה "או, היי, קוראים" או "היי, דוגי" או "התוצאות חזרו, בהחלט יש לי סרטן שד" או ציטוט אחר מ"החדר", שאותו "חי בסרט" מנציח. במילים אחרות וקצת שחוקות – אתה קורע אותי לגזרים, פרנקו!

בכל מקרה, הנה הביקורת. 


"חי בסרט" מספר את סיפורו של מה שידוע כ"סרט הגרוע ביותר אי פעם" (למרות שיש לו כמה מתחרים: סרטי אד ווד, "טרול 2" או "מאנוס: ידי הגורל", למשל) – "החדר". סרט מ-2003 שבוים, נכתב והופק על ידי השחקן הראשי שלו – טומי וויסו, תעלומה מהלכת אנושית לכאורה וחייזרית למראה בעלת מבטא מזרח אירופאי כבד. "החדר" הוא מסוג הסרטים הכל כך גרועים שהם כבר טובים, ולכן עם הזמן הוא צבר לעצמו קהילת מעריצים הולכת וגדלה והפך לאחת מתופעות הקאלט הבולטות של שנות ה-2000, ובייחוד ה-2010. לאחר כמה שנים מאז צאת הסרט, גרג ססטרו, ששיחק בסרט וגם הפיק אותו, כתב ספר על מערכת היחסים שלו עם וויסו ועל ההפקה של הסרט, ועכשיו הספר הזה עובד לסרט. בעצם, "חי בסרט" רוצה לעשות ל"החדר" מה ש"אד ווד" עשה לסרטים של אד ווד.

ההבדל בין שני הסרטים ("אד ווד" ו"חי בסרט") הוא שאת אחד מהם ביים במאי אמיתי (טים ברטון בימים טובים) ואילו את "חי בסרט" ביים ג'יימס פרנקו. זה לא שפרנקו הוא במאי גרוע במיוחד, אבל הוא בטח לא במאי מוכשר. הגישה שהוא מביא איתו לסיפור היא פחות "סיפור" ויותר "ריצוי מעריצי הסרט", עם הופעות אורח של קומיקאים וידוענים בתפקידים קטנים עד גדולים, שחזור רגעים איקוניים או קריצות לאותם רגעים. זה כיף גדול, ו"חי בסרט" בהחלט עלול למרוח לכם חיוך ענקי על הפנים אם אתם מכירים את הנפשות הפועלות (וגם אם אתם לא), אבל קשה להגיד שהסרט אומר משהו עמוק על תהליך היצירה, על טומי וויסו או על מערכת היחסים של טומי וויסו וגרג סיסטרו. כי סרט אמיתי לא מתחיל, למשל, בסדרה של סלבריטאים שמדברים על כמה "החדר" הוא סרט מדהים בגריעותו. אלה אומנם רק שתי דקות מהסרט ובכל זאת מדובר בהחלטה אמנותית תמוהה וחסרת פשר – למי שלא מכיר את הסרט המקורי זה שקריסטן בל אומרת שהוא מאוד גרוע לא יבהיר על מה מדובר, ומי שכן מכיר את הסרט רוצה כבר לראות את המאורעות, לא את ג'יי ג'יי אבראמס מלהג על טומי וויסו.

מכיוון שהסרט לא מנסה ממש לפצח את החידה שהיא וויסו או להעמיק בה אומנתית, אנחנו נשארים עם סרט שמתאר את מהלך האירועים, אבל לא ממש נכנס לקרביים שלהם. כמו שאמרתי, זה כיף גדול למעריצים לזהות אזכורים, לראות את הסצנות האהובות עליהם משוחזרות ולבלות בחברתו הלא שפויה של וויסו אבל זה עיקר מטרת הסרט, וחבל. הוא אומנם נוגע קלות בחייהם של שחקנים כושלים בהוליווד, בשאלת היצירה ואפילו במערכת היחסים המוזרה של גרג וטומי – אבל בצורה שטחית ואגבית שהייתה יכולה להיות במקום זה משהו עמוק בהרבה.וזה חבל, אבל לא מאוד חבל כי בכל זאת, באנו לראות את המופע המטורף של טומי וויסו – ואת זה בהחלט קיבלנו.

כי ג'יימס פרנקו הוא אומנם לא במאי, אבל ג'יימס פרנקו הוא כן שחקן – ואת זה הוא עושה נהדר. ההופעה שלו כטומי וויסו היא הופעה נהדרת, ומדובר באחד השחזורים הקולנועיים הטובים שנעשו. פרנקו לא רק מצליח לעשות חיקוי מוצלח של טומי וויסו, אלא גם מצליח לשלב משהו באווירה הזרוקה שמלווה את פרנקו לתוך הדמות של וויסו כדי להגביר את המסתורין שמאחורי הדמות הזאת. אפשר אולי להתלונן על כך שגם בתום הצפייה אנחנו לא ממש יודעים יותר על וויסו, אבל זה קצת מפספס את הפואנטה שהיא המסתורין שאופף את האדם, ובעיקר את העובדה שמדובר באחת מהופעות הקומדיה הנהדרות של השנה האחרונה.

שאר השחקנים בסרט טובים, אבל פחות. זה מה שקורה כשלוקחים קומיקאים ופרצופים מוכרים לכל תפקיד שני במקום שחקנים שמתאימים לתפקיד. מאוד נחמד לראות את סת' רוגן מגיח באחד התפקידים, אבל אף אחד לא רואה את סת' רוגן ואומר, "וואו. הופעת השנה". גם שחקנים יותר טובים שצצים (למשל, בריאן קרנסטון) לא מצליחים להשאיר את חותמם. היחיד שמתקרב לפרנקו בסרט הזה הוא הפרנקו האחר – דייב. האח הקטן של ג'יימס פרנקו משחק בסרט את גרג ססטרו כנער בעל חלומות שפשוט רוצה להגשים אותם, אבל גם מוצא את עצמו חצי כלוא במערכת יחסים מורכבת עם אדם מטורף; אדם שהוא מצד אחד מפחד ממנו, אבל גם אכפת לו ממנו. קשה להגיד שהוא מדהים בסרט הזה, בטח לא כשאחיו הגדול בפריים איתו, אבל הוא יוצר דמות מעניינת שאף פעם לא מעיקה ושגורמת לך לרצות בטובתה, וגם זה משהו.

אם הייתי צריך לתקצר את "חי בסרט" במילה אחת, והיו מרשים לי לבחור מילה באנגלית, אז "חי בסרט" הוא פאנסרביס. אבל הוא פאנסרביס מושלם, שמצליח לפנות גם לקהל הלא מעריצים. אנחנו חיים בעידן של נוסטלגיה והתפרקות על העבר ומי שרוצה לקבל התרפקות על סרטים ישנים צריך רק ללכת לקולנוע ולבחור אולם, אבל לא נהניתי מאף חיקוי-ריבוט שניסה לשחזר סרט אחר כמו שנהניתי מ"חי בסרט" שמילולית משחזר סצינות מהסרט  "החדר". זאת הנאה שטחית, כזאת שמגרדת לי בכל המקומות הנכונים אבל לא עושה שום דבר עמוק, ובכל זאת – הנאה. ואם ג'יימס פרנקו רק לא היה חשוד בהתנהגות מינית קלוקלת, זאת גם הייתה הנאה בלב שלם. לו רק היה מקשיב למילותיו של אחד, ט' וויסו – "אם הרבה אנשים יאהבו זה את זה, העולם יהיה מקום טוב יותר".