ביקורת: המפקדת – עונה 3

סיום מאכזב לסדרה טובה.

לפני חמש שנים רבתי עם עמיתה מהעבודה. בכל יום היינו מלרלרים על כל נושא שבעולם וחולקים סודות, עד שחתול שחור עבר ביננו וגרם לי לחרדות ולכעסים – מה שהגיוני, כמובן, כיוון שהיא הייתה חלק משמעותי מחיי (או לפחות בכל ראשון עד חמישי בין 08:00 ל-16:00).

אני מספר לכם את זה כחלק מניסוי מחשבתי קטן שאני רוצה שגם אתם תעשו: עצרו רגע וחִשבו על עניין ספציפי שהטריד את מנוחתם לפני כחמש שנים, יהי זה במסגרת העבודה, הלימודים, הצבא או לאיפה שזה לא יהיה שלשמו כיוונתם שעון מעורר לכל בוקר (כלומר, כל מסגרת שאינה משפחה)? והאם היום, ממרום השנים, אתם אמפתיים לעצמם מהעבר ולדבר הספציפי שעברתם אי אז – או מה שעובר לכם בראש זה  "וואו, לא להאמין שזה מה שהטריד אותי"? אני, למשל, אמנם לא השלמתי עם אותה חברה, אבל בשלב לא נראה לי שחשבתי עליה הרבה בשנים האחרונות, אם בכלל. בסופו של יום החיים שלנו נסובים סביב המסגרת שאנו נמצאים בה באותו רגע, ומסגרות נוטות להתחלף ולהשתנות. הבעיות שכיום מדירות שינה מעיננו עשויות להישכח ובעתיד נגרד את הראש בניסיון להבין איך ולמה נתנּו למשהו כזה להשפיע עלינו.

עם עונתה השלישית (והאחרונה) של "המפקדת", העניין הזה של רלוונטיוּת של בעיות התחיל להציף אותי יותר ויותר. ולא בגלל המלחמה, תהיו מופתעים לגלות. אני לא מאלה שמאמינים שהמלחמה האמיתית שמתחוללת בחוץ מגמדת את הבעיות שעוברות גיבורות הסדרה. כלומר, היא כן, אבל זה נכון גם לתככים בבית "האח הגדול" ולכל דבר אחר במסכים שאינו החצי הראשון של מהדורות החדשות. "המפקדת" מתרחשת בבסיס טירונות רובאי 02; הבעיות שם תמיד נראו מגוחכות.

לא, זה מפריע לי הפעם בעיקר כי אנחנו עונה שלישית פנימה, ומה שהיה בעונה הראשונה חדש, מרענן, סוחף ומצחיק הוא עכשיו לעוס וממוחזר (אבל עדיין מצחיק) ובמְקום שוב להיות צופה ששקוע בכל אותם תככים כאילו אני שם אישית, לקחתי צעד אחורה כמעין צופה מהצד ותהיתי למה כולם עושים שם כזו דרמה מכל דבר.

ונדמה כי גם "המפקדת" בעצמה מודעת לעודף הפאתוס שהדמויות שלה מכניסות עצמן אליו. באמצע העונה, דמות משמעותית מעברה של הסדרה שבה (זמנית, לפרק אחד) – מישהי שהייתה חלק מהפאתוס רווי המלודרמות, ושכמוני מצביעה על כך שכל מה שקורה בבסיס, מבחוץ, לא רק שנראה די מגוחך – הוא גם רעיל. אלא שבמקום להקשיב ואולי ליישם את ההמלצות שאותה דמות הביאה עמה ממקום חיובי, נועה מגיבה בפרנואידיות ובדרמה נוספת. כמובן.

ונשאלת פה השאלה: חבר'ה, למה? אתם בצה"ל, כן? הרבה מכם לא יישארו כאן בעוד מספר שנים/חודשים (ובמקרה של צימר, שבועות. ואם תמשיך לעשן ככה אז אולי ימים). אבל זה טבעי, כי כפי שכתבתי בהתחלה: החיים שלנו נסובים סביב המסגרת שאנו נמצאים בה באותו רגע. וגם אם נועה לא תזכור בעוד חמש שנים את תחרות "הפלוגה המצטיינת" שמרבית העונה נסובה סביבה (שכשמה כן היא: תחרות שנועדה לאתר את הפלוגה שמסוגלת להעמיד פנים הכי טוב שהיא משחקת את המשחק הצה"לי), כאן ועכשיו אלה הם חייה – מקצועית, חברתית ורומנטית. אבל העובדה שכאלה הם החיים לא אומרת שאני צריך להשלים עם הבעיות הבינוניות שגיבורות הסדרה עוברות.

כי יש גבול לכמות הפעמים בהן נועה אומרת את הדבר הלא נכון ומעצבנת מישהי לפני שאגלגל עיניים. יש גבול לריבים שיכלו להיפתר אם הדמויות רק היו יושבות לשיחה לפני שאפסיק לרחם עליהן. יש גבול לקלות הרבּה-מדי שדמות מאמינה למניפולציות לפני שאפסיק לדאוג לה – ובעיקר יש גבול לכסת"חים מהצמרת שאותם אפשר לספוג לפני שזה ייראה כמו פרק של, הממ, לא יודע, סדרה אחרת בה יש הרבה כסת"חים מהצמרת.

והבנתי שמה שחסר לי יותר מהכל בעונת הסיום זה היכרות עם הדמויות מחוץ למסגרת הצהל"ית. זה עבד בעונה שעברה כשראינו את החיים האזרחיים של חגו והבנּו למה היא מתנהגת כמו במאפיה – היא גדלה באחת. וזה גם עבד קצת עם נועה באותה עונה לאחר שפגשנו את ההורים שלה ולמדנו מי היא באמת, לפני שבעונה החדשה היא זנחה כל התפתחות שהייתה לה וכל גלולת אומץ שבלעה בשיחת הטלפון ההיא למצ"ח, וחזרה להיות עצמה של עונה 1 – כנוּעה ונאמנה למערכת שדורכת עליה.

אלא שאנחנו לא יודעים כמעט דבר על החיים מהם הגיעו מייקי או כפיר, מה גרם לצליל להפוך לפרפקציוניסטית ושאפתנית באופן רעיל ומדוע צימר היא צימר. וכשאנחנו לא מעט פרקים לתוך הסדרה ועדיין לא מכירים את הרקע של הנפשות הפועלות, הסבלנות שלי כלפי החרא שהן מתמודדות עמו פוקעת.

לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אלא שגם היוצא מן הכלל התפספס – ואני מתכוון לגיבורת הסדרה טולי. ואל תגידו לי "רגע אבל נועה…", כי כבר שתי עונות שהדמות שמניעה את העלילה, מדרבנת אחרים, נמצאת במוקד העניין, סופגת הכי הרבה חרא ואני די בטוח שבעלת הכי הרבה דקות מסך, זו טולי – ואין לי תלונה על כך. בעצם יש לי אחת והיא שחבל שטולי לא הגיעה כבר בעונה הראשונה. זו דמות מרתקת, סוחפת ועגולה שלא נופלת למניפולציות זולות, ומנסה למצוא את עצמה מעל כל הרעל שמסביב. זו הדמות היחידה שאני מבין מדוע לוקחת קשה את מה שקורה, ושכנראה בעוד חמש שנים בהחלט תזכור היכן הייתה ומה עברה. והעונה השלישית בנתה אט אט, דרך תחרות "הפלוגה המצטיינת" שטולי נחושה לנצח בה, את הרקע המסתורי של טולי שעד כה זכינו לפירורים ממנו.

וגם בגִזרה הזו, המעניינת מכולן ואולי היחידה ששמרה על רמת עניין גבוהה, הסדרה מפילה את הקרמבו. אמנם זכינו ללמוד מעט יותר על העבר שלה, אבל הדמות (כאמור, הראשית) זוכה לסיום שהוא אנטיקליימקס אחד גדול ושמותיר אחריו יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

וכמוה, גם רוב גיבוריה האחרים של הסדרה לא זוכים לסגירת מעגל – והעונה האחרונה, שהתעסקה ברובה באותן השטויות הקבועות, גם מסתיימת בהתעסקות כמעט אובססיבית בשטויות, וזאת במְקום ליצור מכתב פרידה זכיר ומרגש. אני אוהב את הסדרה, שלא יהיה ספק. הדמויות בה כתובות נהדר ואת ההומור היא לא איבדה לרגע. אך קשה להמליץ עליה כשאני יודע שהיא לא מתכנסת לסיום שאני יכול להגדיר כבעל משמעות.

ואולי זה הרעיון, לא? בין אם זה השירות שלכם בצה"ל ובין אם עזיבה של כל מסגרת אחרת, לחיים אין קליימקס מלווה בנעימת סיום מרגשת. אתם נפרדים, ולמחרת משהו אחר הופך למרכז חייכם. אני לא בא להגן על "המפקדת" ולהצדיק סתמיות, אבל כאחד שאשתו קצינה, ומעל שנה ברצף במילואים, ובלב הדרמה של טלפונים בלילה ודיבורים רשמיים בראשי תיבות שאת רובם אני לא מכיר – אני מבין שזה יסתיים מתישהו (בתקווה בקרוב) ב"טוב, תודה רבה לך. נגמר הצו 8. ביי". אז באיזשהו מקום אני יכול להבין סיום שכזה.

אבל זה שאני מבין לא אומר שאני מקבל, ועם פחות התעסקות בטפל, "המפקדת" הייתה יכולה להיות אחת הסדרות הישראליות הטובות שנוצרו. בסופו של יום, מה שאזכור ממנה אלה הדמויות הנהדרות שלה, שכתובות כל אחת באופן ייחודי. אלא שלצערי לא נעשה שום דבר מעניין או משמעותי עם הדמויות הללו, שזה בערך כמו לבנות מכונית בנטלי קונטיננטל GT אבל לא לצאת איתה מקרית-ים. מצד שני, כמה סדרות ישראליות זוכות לתואר "אחת הסדרות הישראליות הטובות שנוצרו אם רק הייתה עושה ככה וככה"? אני מניח שזו סוג-של מחמאה. על כל פנים, ובהנחה ולא מתוכנן ספין אוף על טולי, אתגעגע. אמנם בתחושת חמיצות, אבל אתגעגע.


לקריאה נוספת:

המפקדת: עונה 1 (ביקורת מתגלגלת, רם)
המפקדת: עונה 2 (ביקורת מתגלגלת, גבי)