ביקורת מתגלגלת: המפקדת

עיניים אלי.

מה שאתם רואים לפניכם הוא לא ביקורת רגילה אלא ביקורת "מתגלגלת". אבל קצת אחרת מאלה של דיסני פלוס שהיו עד כה. מכיוון שיוצאים ל"מפקדת" שני פרקים בכל שבוע, החלטנו לעדכן את הביקורת לא עבור כל פרק, אלא עבור כל שבוע, מה שאומר שבימי שישי נקפיץ את הביקורת לראשית דף הבית עם עדכון על שני פרקים חדשים.

עוד דבר שזה אומר זה שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספוילרים לפרקים ספציפיים (מכיוון שיכולים להיות פה אנשים שבאו לקרוא את הביקורות על הפרק הראשון, וחלק שבאו לדבר על סוף העונה). לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, רם.


פרקים 1-3: "עיניים אלי", "מה שלא הורג", "כשהגלים מתחזקים"

לקבלת המ"ח (מבקר חש) שבווווו דום! עכבר… שקו!

יפה, ככה אני אוהב אתכם. בפיג'מות מדוגמות. אני לא רוצה למצוא אתכם בדקות הקרובות קוראים את הביקורת הזו עם סרטון יוטיוב ברקע או לשמוע אתכם מאזינים ל"חיות כיס". אני רוצה מבטים. מכוונים. ישר. לטאב. שליייי! אתם לא בקייטנה מזדיינת ולא באתי להיות גננת של אף אחד. זה ברור?

מה זה פה, לארפ של בית אבות? ענו לי שוב: זה פאקינג ברור? יופי, ועכשיו – למטההההה לגלול!

רגע, שנייה. איפה המשאף שלי? די אני לא יכול להמשיך ככה. תראו מה השעה, יש לי פטור מצרחות. שמישהו יקרא למש"קית ת"ש, זה לא לעניין מה שהולך פה. מי אני בכלל? אני לא עשוי מהחומר ההוא שממנו יוצרים מפקדים (חומר שהוא תרכובת ייחודית של סכין גילוח לכומתות, כירבולית ושעון קסיו). זה לא בשבילי כל העסק הזה.

למרבה ההפתעה, העסק הזה גם לא תמיד מתאים לאותם בני הנוער שעברו – לפעמים במחי חודשים בודדים – משגרה של הדבקת מסטיקים מתחת לשולחן בשיעור ספרות לעמדה בה הם מראים את השקדים בגרון שלהם לקבוצה מפוחדת של ילדים. זו סיטואציה מגוחכת, והיא מגוחכת שבעתיים כשיכול להיות שחודשים לאחר מכן, אותו אחד או אחת שהכריחו אתכם לרדת לשלושים וצרחו "פזצט"א" בחמש לפנות בוקר, הם גם אלה שישאלו מאחורי דלפק בארומה "עם חלב או בלי?" יש הרבה ביקורת על צה"ל ולעיתים קרובות היא מגיעה דרך הומור; וסמכו על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל שתמשיך למצוא עוד זוויות להגחיך את מסגרת מדי ה-ב' שהיא חלום מתמשך והזוי שבו הכל מתערבב לכדי סדר כאוטי.

"המפקדת" של כאן 11 היא השלב הבא בגרם המדרגות האבולוציוני שהתחילה "אפס ביחסי אנוש": בלי עוד "אתה תאכל אצלי הרבה הרבה חצץ" או "לסרג'יו פנית, לא טעית". זה היה צה"ל שהוא אמנם מצחיק (תלוי את מי שואלים) אבל זה לא צה"ל שייצג באמת את הלך הרוח בו. כי צה"ל האמיתי הוא לא קומדיה, הוא טרגדיה מצחיקה. זה צה"ל שהפסיפס בו לא עשוי מקריקטורות אלא מאנשים, ואת האנשים האלה, אותם כתבו ניר ברגר ("סוף הדרך") ועטרה פריש (שהסרט הקצר שביימה, "מכתב אהבה למ"מ שלי", מהווה את הבסיס לסדרה) – אני פשוט אוהב. ממש ממש אוהב. אנחנו רק 3 פרקים פנימה ולדעתי זו כבר אחת הסדרות הישראליות הטובות של העת האחרונה.

נועה (אלונה סער) משרתת כקצינת חמ"ל, ובמבט ראשון לא הייתם חושבים שהיא עשויה להיות מפקדת. גם לא במבט שני. יודעים מה? גם לא בשלישי. אבל בגלל אירוע ש… ובכן, אירוע שהמעורבות בו לא ראו בעין יפה, מונתה נועה בלית ברירה לפקד על מחלקה של טירוניות משלה – טירוניות שהן לא שמנה וסולתה של הארץ, אלא חלק מתכנית לשילוב נערות מרקע בעייתי. אלה נערות שמקבלות סמכות בדיוק כמו הבת שלי כשאני אומר לה שהיא ראתה מספיק "הפוני הקטן שלי" ליום אחד (או כפי שהיא קוראת לו, "הפוני הקטן של אבא" כי היא חושבת ש"שלי" זה כינוי שייכות ולא חלק מהשם של הסדרה), זאת אומרת: "פחחחח למה מי יגיד לנו מה לעשות?"

אותה נועה, שמתאמנת מול מראה באמירת "משוחררות" בקול סמכותי, צריכה כעת לתעל את הכוח הפנימי שלה כדי להתמודד לא רק עם נערות עם תיק ת"ש שיכול להפיל נגמ"ש, אלא גם מול שלוש מ"כיות וסמלת שאיבדו הרגע את המ"מ האהובה שלהן, אותה מ"מ שנועה מחליפה. אם זה לא מספיק, גם אלה שמעל נועה בשרשרת הפיקוד, ספציפית מ"פ מאנ-מאנייק בשם כפיר שמתנהג כאילו הוא מתת האל לאנושות, ושחושב השמש זורחת לו מהתחת, רק שזה בלתי אפשרי כי תקוע לו מקל באורך הגלות שם. סליחה, לא במקום – פשוט הכרתי הרבה "כפירים" בחיים שלי. קיצר, גם מולו וגם מול כל הגורמים האחרים נועה צריכה להתמודד. במילים אחרות, נועה היא מסמר וצה"ל הוא תזמורת פטישים שרודפת אחריה מכל כיוון.

ולמרות זאת, עד כמה שתיאורטית קל לכתוב דמות של מ"מ צהובה שעובדת על פי הספר ומדברת בקול חלוש, נועה של הפרק השני מוכיחה לנו שהיא דמות מורכבת בהרבה משנדמה לנו. כי כשהיא לוקחת על עצמה, בתור פרויקט, לעזור למ"כית המפוחדת שלה ערבה למצוא את "הכוח הפיקודי שלה" – נועה לידה נראית לפתע כמו המפקד מ"מטאל ג'אקט". רבים התאהבו בערבה (בגילומה המבריק של עלמה קיני) בפרק השני ואני בהחלט מבין אותם: היא דמות שכל העולם ואחותו שכנעו שאין בה רבב של אסרטיביות – כולל אמהּ, היא "המפקדת" שלה בחיים האמיתיים. אולם השיחה בין נועה לערבה בסוף הפרק, שיחה שבה נועה מתארת איך צה"ל מחמיץ מפקדים טובים בגלל אנשים שלא יכולים לראות מתחת לפני השטח – זה הרגע שבו הבנתי את גדולתה של הדמות שהיא נועה. המבט החבוט שלה והשפה המגמגמת כשהיא מבינה תוך-כדי-דיבור שהיא לא יכולה להיכנע לתכתיבים הצה"ליים ולוותר על ערבה – זה הרגע שבו "המפקדת" הפכה מבחינתי ליצירת מופת, והרגע בו אלך אחרי נועה באש, במים ובהגנה על דפי A4.

את ההתנדנדות של נועה בין מפקדת צעירה שמחפשת את עצמה לבין מישהי עם סמכות שיודעת מה לעשות, רואים גם בביקור של סאלי בפרק השלישי, כשהמפקדת האהובה לשעבר גונבת את אור הזרקורים ותסמונת המתחזה מתחילה לבעוט. אולם יופיה של הסדרה טמון לא (רק) בנועה אלא גם באינטראקציה שלה עם הדמויות סביב – עם ספיר הסמלת (מיה לנדסמן הנהדרת), צליל שחושבת שהיא ברפסודיה של הנוע"ל וצימר שלא מוכנה לקבל את סמכותה של המ"מ הצהובה.

בגזרת הטירוניות לצערי הסדרה עדיין מחפשת את עצמה; אני מחבב את שמרית (לירי כץ) אבל הסיפור שהיא עוברת מזכיר את "הבורר", כמות רבה מדי של דרמת עולם תחתון מאולצת – ההפך הגמור מהריאליזם (גם אם קומי) של גזרת הפיקוד בסדרה; אבל אנחנו רק בהתחלה, ובינתיים – עם הומור נהדר, דמויות שכתובות היטב ודיאלוגים צובטים, "המפקדת" מסתמנת כדבר הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית מאז, הממ, "חזרות".

שמעו, "כאן 11", שאפו. באמת. לא רק על רצף הסדרות המוצלח, אלא גם על אור הזרקורים שמופנה לסדרות בכיכובן של נשים: "טהרן", "מותק בול באמצע", "חזרות" וכעת "המפקדת" – כולן חלק משורת טלוויזיה איכותית שבה האסטרוגן שולט, וזה מבורך.

אני לא יודע מה יהיה בהמשך של "המפקדת" אבל אהיה הראשון להתייצב מול פרקים חדשים עם ידיים מאחורי הגב ומבט קדימה. מקווה שגם אתם. משוחררים.


פרקים 4-5: "החזקים מתגלים", "חתירה למגע"

וואו. אני חייב, אבל חייב, ללמוד איפוק ולהפסיק להכתיר סדרות בשלב מוקדם של החיים שלהן. זה לא ש"המפקדת" כבר לא טובה, כן? אבל כמו גיטרת בס שלא מכוונת במופע של אירוסמית', גם "המפקדת", למרות הכיף מסביב, מתחילה לצרום; לא מספיק כדי שהצפייה בה תהיה בלתי נסבלת – כי הנגנים בה עדיין מוכשרים שחבל"ז – אבל מספיק כדי לשים לב לזיופים.

כי במְקום להתמקד בחוויה הריאליסטית-יחסית של טירונות צה"לית טיפוסית, הפכה "המפקדת" לחוויית טירונות ריאליסטית-יחסית של תושבי רמת אביב ג': סקס, שקרים, סחיטות, טיפשוּת ואי-הבנות תפסו את קִדמת הבמה, ואני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לקטר.

בעצם אני יודע: ספיר. זה לא שהרומן בינה ובין כפיר מוריד מהאמינות, כי סקס יש בכל מקום, ובפרט במחנה עם בני נוער שתקועים אחד בתחת של השני (תרתי משמע). אבל צורם לי שדמות שלא הייתה מוכנה להשלים עם הבולשיט של אחרים, לא שמה לב (או לא רוצה לשים לב) שכפיר מרוכז בעיקר בעצמו; לא תראו אותו שואל לשלומה, וזה לא שבכלל יש לו זמן. הוא צריך לספר לה בפעם ה-98 עד כמה הוא מת לעוף מהבסיס – וספיר נותנת לו לסובב אותה על האצבע.

כלומר, לפחות על פניו. כי ספיר לא טיפשה (ההפך, היא הדמות החכמה ביותר בסדרה). אבל אהבה, או כמיהה לתשומת לב במקרה הזה, הופכת אותנו למטומטמים. הרי גם אני, עד כמה שאני אוהב פיצה, יודע שמדובר במדובר במערכת יחסים רעילה, ולמרות זאת אם משולש יקרוץ לי מהמקרר ב-2 בלילה, תהיו בטוחים שלא אהסס.

מה שלא אעשה, לעומת זאת, זה לדפוק לפיצה את הקריירה הצבאית.

אומנם אנחנו לא יודעים מה היה בהמשך השיחה בין ספיר למב"סית, אבל אני בספק אם את המשפט "אני צריכה לספר לך משהו בקשר לכפיר" ליווה המשפט "הוא מכור לריקוד סטפס". לא חשוב שערבה גרמה לריקושט עם העין של המ"מ הקודמת, ולא משנה שלנועה אינטליגנציה רגשית של חמוס ("אני לא יודעת אם השיטה מטומטמת", יופי נועה. שיחה מעולה, ממש) ולא משנה שצימר הפכה פתאום לצ'ארלי שין במדי ב' – מה שספיר עשתה, במודע לחלוטין, גרוע יותר מכל אלה יחד. ייתכן בהחלט שהיא דפקה לכפיר את הקריירה הצבאית, והכול בשביל מה? שיישאר עוד קצת בבסיס וישקע ברחמים עצמיים? הרי גם לספיר ברור שמה שיש בינה ובינו לא בדיוק יוביל לחתונה.

ובכל זאת, המהלך הזה של ספיר, שנבע מהחלטה אמוציונלית פזיזה (אבל בכל הקשור לתפקוד שלה כסמלת היא עדיין תותחית), הוא כאין וכאפס לעומת הטמטום המתמשך שהולך אצל צליל. אין לי בעיה עם מרבית השטויות שהיא עשתה בפרק 4. כלומר, יש לי בעיה אבל היי – היא צעירה ותמימה שהקשיבה לצימר (מכל האנשים בעולם) אבל לפחות אפשר לומר עליה שהיא פעלה מכוונות טובות. אומנם היא יכלה לעצור שנייה ולשאול את חגו מה בדיוק העניין הזה של "חיים או מוות" שהולך עם אח שלה, ואיך יציאה של חגו מחוץ לבסיס אמורה לפתור משהו – אבל, נו, זו צליל. עוד בפרק הראשון, כשהיא סיפרה לספיר "איפה עוד יוצא לך לפגוש אוכלוסייה כזו?" היה ברור שזה יחזור אליה כמו בומרנג.

אבל כשמגלים בפרק 5 שהיא הכניסה (!!!) לבסיס סגור את האח העבריין של חגו, הייתי בשוק, הייתי בהלם הייתי המום. ספיר אולי דפקה לכפיר קידום, אבל צליל בפוטנציה סיכנה חיים – כי באותה קלות, אחיה של חגו יכול היה לגנוב נשק או לדקור טירון. זו החלטה שגם עם הסחיטה שצליל מצויה בה, קשה לי להבין אותה. קו העלילה הזה (שלא נראה שייפסק בקרוב אלא רק יסתבך) הורס לסדרה את המוניטין שטיפחה בפרקים הראשונים.

למזלנו, הסדרה נקראת "המפקדת" ונועה עדיין נשארה נועה, לטוב ולרע, אם כי פרקים 4-5 גרמו לי לחשוד שמשהו לא 100 אחוז איתה. ראינו בפרק 2, עם ערבה, שאין לנועה בעיה לחתור תחת אותה שיטה צבאית דפוקה שעשויה להחמיץ מפקדות טובות, לכן לא ברור מדוע דווקא עם ספיר נועה התעקשה לספר ש"זו השיטה של צה"ל למיין את עצמו". נניח שהיא באמת מאמינה בזה – אף אחד מאיתנו לא ישב מול בן אדם מצוברח שנכשל במבחן ואמר לו "טוב אבל המבחן היה הוגן, אשמתך שנכשלת".

אולם מה שמעניין בכל הסיפור הוא הזווית האחרת שבה המשפט הזה משתקף אחרי שמגלים בסוף פרק 5 שנועה לא עברה מבחן סוציומטרי (למי שלא מכיר, זה מבחן בקורס קצינים בו משתתפי הקורס – לא המפקדים, כן? אלא החברים שלך – מדרגים מי לדעתם הכי מתאימים לצאת לקצונה. לא לעבור סוציומטרי זו כאפה חברתית אחת גדולה). העובדה ש"השיטה של צה"ל למיין את עצמו" דפקה גם את הקריירה הצבאית של נועה, ולמרות זאת היא מגינה עליה – מעידה או על הרעלה צבאית שורשית או אוטיזם.

דמויות אחרות בסדרה, בין אם פקודות שלה, המפקדים מעליה או אפילו אותם חברים מהקורס שהכשילו אותה בסוציומטרי – חושבים שנועה מוזרה או לא מתאימה לפיקוד, מה שגרם לי להבין מה שחלק מהתגובות הבינו הרבה לפניי, וזה שהסיפור עם ערבה בפרק 2 הוא בעצם השלכה. נועה נלחמת עבור ערבה כפי שהיא לא נלחמה עבור עצמה – מה שלדעתי רק הופך אותה לדמות עגולה וסימפתית יותר.

הסיפור עם המכתב אגב לא כזה מעניין, ולדעתי הוא תפס יותר מדי זמן מסך; אבל הוא כן מעיד על כך שנועה, מהיבט חברתי, קצת שרוטה. שום דבר עד כה לא ריגש אותה – לא הנבזיות של כפיר ולא זריקת הזין של צימר – אבל מכתב אנונימי אחד והיא יוצאת מהכלים? יש כאן משקעים שהיא מתמודדת איתם שלא קשורים לצה"ל, ואני לא יודע לאן זה יְלך מפה אבל אני עדיין מעודד את נועה להצליח ולהתפתח.

רק בפרקים הבאים, אם אפשר, קצת פחות שקרים וסקס.


פרקים 6-7: "פיקוח נפש", "נכתבו בדם"

חזרנו אל מחוזות האיכות עם שני פרקים נהדרים (טוב, כמעט. אבל אל הסוף של פרק 7 אגיע בהמשך) – כל אחד מסיבותיו שלו.

אבל אתחיל ברשותכם דווקא מהדמות שראינו הכי פחות: ערבה. כאשר ספיר, צליל וצימר התארגנו לקראת התחרות על הטוסטר (טוסטר משולשים, לא סתם!) הלב התכווץ כשנדמה היה כי הן שכחו את נועה שלנו – אולם אחיזת עיניים בתסריט הביא לכך שלא רק המ"כיות, הסמלת והמ"מ שכחו מערבה אלא גם אנחנו, הצופים; כשערבה הופיעה יש מאין והציעה לנועה לסדר איתה את המשרד או לאכול פיצה (ג'יזס נועה, מי מסרב לפיצה?) הרגשתי אי נעימות: "פאק, נכון! גם ערבה קיימת!". הלב נחמץ נוכח המחשבה שאפילו נועה, שמבינה מה זה להיות בשוליים החברתיים, מנפנפת אותה כמו יתוש מציק. אולם מטריד מכל אלה הוא משפט קטן וכביכול חסר משמעות שערבה אמרה – "וגם ממש קשה לי להירדם. אז לפחות יהיה שקט". עוד בפרקים הקודמים ראינו שקשה לה להירדם אבל טרם התעכבנו על הסיבה.

ערבה נמצאת על הקצה, וכשיש לפנינו סדרה שלא חוששת לעסוק ברעות החולות של צה"ל – יש לי תחושה לא טובה כי "המפקדת" בונה אט אט לקראת הרעה החולה ביותר של הצבא, התאבדות. החשש הזה מתחזק נוכח העובדה כי המפגש האקראי של נועה וערבה נקטע כשנועה חתכה כדי למנוע מחייל לקפוץ מהגג – סיטואציה שברובה הוצגה כקומית ("יאללה, קפוץ") והסתיימה בשלום. נועה הראתה כוונות טובות לעזור לחייל במצוקה בעוד מתחת לאף שלה חיילת נמצאת במצוקה רגשית הרבה יותר קשה – ואני חושש שזה יסתיים רע.

אני לוקח בחזרה מה שאמרתי בפעם שעברה על כפיר, כי דוש מעצבן ככל שיהיה – נראה כי, למצער, קצת אכפת לו מספיר. הוא אפילו שאל על השיער שלה ובערב הפלוגה הם שוחחו בנעימות, או לפחות כך זה נראה מהצד; אבל היי, אני בספק אם בערב של כיף ותחרויות הם פטפטו על "שואה" של קלוד לנצמן.

אולם הכוכבת האמיתית של הסיפור היא צימר. כי איך הולך המשפט שהרגע המצאתי? או שאתה משתחרר צעיר או נשאר מספיק זמן בצה"ל כדי להפוך לשרוט. אבל זה לא רק צה"ל, האמת. בשני הפרקים האחרונים למדתי לאהוב את צימר ולהבין שכולנו היינו פעם היא, כי כשנמצאים מספיק זמן במסגרת – בין אם שנה שלישית בתואר, כיתה י"ב או תקופה ארוכה באותה עבודה – קשה לא להפוך לצימר, והחברים שיש לנו, "חברים לצרה", הם ששומרים עלינו שפויים; אבל כשאנחנו מגלים כי אותם חברים שומרים מפנינו סוד – איזו סיבה נשארה להתעורר בבוקר, לצחצח שיניים ולצאת אל אותה מונוטוניות של ייסורים?

במחי שני פרקים הפכה צימר מדמות מעצבנת שקיוויתי כי נועה תעמיד אותה במָקום, לאחת הדמויות שאני הכי מסמפט. בתחילת פרק 7 בתדריך העלמ"ש (עליית משמר, ותודה לאשתי הקצינה שהזכירה לי מונחים ששכחתי) הצימריוּת של צימר השתלטה עליה סופית. מכאן כבר אין לה דרך חזרה, לפחות לא עד מעמד גזירת החוגר בבקו"ם.

מערכת היחסים הלא-ברורה בין נועה לשמרית לא מפתיעה אף אחד, נכון? בכל זאת, הסדרה מבוססת על סרט בשם "מכתב אהבה למ"מ שלי". שמרית שאלה את נועה אם הסיפור עם אית'ן בכלל נכון ונועה אמרה שלא, וייתכן שהיא ענתה אמת – מהסיבה הפשוטה שאית'ן במקור הוא בת, מה שמסביר קצת יותר טוב את התסביכים שנועה בת ה-17 אכלה. מודה כי בנשיקה בין נועה לשמרית גלגלתי עיניים כי הרגשתי כאן פאק באמינות, הרי מתי לאחרונה חלומות בהקיץ שהיו לכם, שלא לומר תשוקות נשגבות ורחוקות, באמת התממשו? אבל דווקא את ההדיפה הפתאומית אני יכול להבין; שניות בודדות לפני כן שמרית אמרה לנועה "יותר פשוט לשכב עם אנשים מאשר לנסות לגרום להם להבין אותך". נועה, במודע או שלא, נפגעה מכך ששמרית רואה גם בה מישהי שקל יותר להשכיב מאשר לפתח קשר כן ואותנטי.

או זה או שנועה פשוט לא סגורה על ההעדפה המינית שלה וכנוּעה כל-כך לתכתיבים הצה"ליים עד שחריגה מהמסגרת הבהילה אותה. לא יודע.

בכל אופן פרק 6 הוא יפהפה, מפתח כמעט את רוב הדמויות בו ומחזיר אל מרכז הבמה את החוויה הצה"לית, כשהפעם על הכוונת (חיחי) נמצאת שבת צה"לית – עם השעמום הכללי והצמות הסיניות. אולם פרק 7 לדעתי מתעלה עליו בהיבט המסוים הזה. הפרק מכוון את אור הזרקורים אל הטירוניות ששומרות על הבסיס בלילה ארוך ומייגע, והוא עשוי כך שהוא יזכיר לילה ארוך ומייגע. זה הפרק הראשון בסדרה ללא הבִיט הקצבי של הראפרית אקו, וחוץ מהשיר "אני איתך" של נועה בנתור שעטף את הפרק (בצורה מופתית) אין בו מוזיקה בכלל.

למדנו להכיר קצת את הטירוניות, ונזכרתי איזה אבסורד זה לתת לנערות מפוחדות לשמור על בסיס צה"לי – כי גם כשיש אשכרה אירוע חריג כמו "רחפן אירני" (מעלי אקספרס), המערכת הדפוקה לא תספק גיבוי ותעדיף לכסת"ח את עצמה. המעבר החד והמכוון מ"וולקום טו צה"ל, ביץ'" אל השוט הזה של חיילת מבצעת טקס פתיחת גורלות לחיילת אחרת, מסכם מבחינתי את הסדרה ואת החוויה הצה"לית באופן שאפרים קישון בכבודו ובעצמו היה גאה לראות.

קו העלילה במגדל התצפית התברר, באופן מפתיע, כמדמם למדי – ולא בגלל מחבלים (אף אחת משלוש הבנות שם לא טרחה בכלל לחפש כאלה ולוּ לשנייה), ואם יש דבר אחד שלמדנו הוא שהחיילות האלה הן צוציקיות שהמדינה זרקה עליהן M16 לפני שטרחה ללמד מישהי חינוך מיני, ועד כמה שמצחיקה הייתה סצנת ה-"תיכנסי לתוך השיח" (עשו לנו אגב משחק מילים מתוחכם עם המילה "Bush" או שאני מדמיין?), יש פה מראה עגומה למציאות די קודרת.

למרות האופי שלו בתור פילר, פרק 7 (שנקרא באופן משעשע "נכתבו בדם") עוזר לפתח את האופי של הפסיפס הזה שנקרא "פלוגת געש", וכל עוד הסדרה מתנתקת מסיפורי עולם תחתון בשקל (מסתכל עליכם, פרקים 4-5. פויה), "המפקדת" היא חיילת מצטיינת. לצערי הסוף של פרק 7 הזכיר לנו שבכל זאת יש פה קו עלילה שהוא (ואני יודע שזה ידפוק לי את הסיכוי להופיע בציטוטי המבקרים בפרומו) מטומטם למדי; חשדתי מההתחלה כי הרחפן קשור איכשהו ליוש, אבל העובדה כי הצליחו להכניס את הגאדג'ט המעופף לבסיס – ועוד אשכרה לאתר באמצעותו את הנער, ככה בקלות באמצע הלילה (איזה מזל שהוא ער ויושב בול מול חלון מואר, הא?) דורש רמות סיספונד שפשוט אין לי.

אבל, אני מוכרח להודות, אני די סקרן לדעת מה לעזאזל יוש עשה. עד כה הנחתי שהוא בורח מנושים, אבל אם העבריינים מכניסים רחפן לבסיס צה"לי כדי לאתר אותו, יש מצב שצליל הכניסה טיפוס מסוכן משחשבה; נגלה בקרוב איך זה יתפוצץ לה בפרצוף. משעמם בטוח לא יהיה.

יש עוד שלושה פרקים לפנינו, את השניים האחרונים תוכלו לראות על מסך גדול בסינמטק הרצליה כבר ביום שלישי הקרוב. אין דבר שאני רוצה יותר מלהיות נוכח בהקרנה הזו, אבל כמו פלוגה שנשארת שבת בבסיס – גם לי אין ברירה אלא להישאר בבית.


פרק 8: מדוגמת פלס

מאז שידור פרק 8 של "המפקדת" שמעתי עליו מספר הקבלות, המעניינות ביותר הן מישהו מהפייסבוק שלי (סליחה ששכחתי מי) שכינה את הפרק בתור "יהלום לא מלוטש" אבל בצה"ל, ופה בתגובות שנאוצר מצא דמיון לפרק המיתולוגי "שטח זחילה" מתוך "שובר שורות" – ולא בכְדי. שתי היצירות מציגות באופן אינטנסיבי-אך-הדרגתי את מכבש הלחצים שמופעל על גיבורים שטסו קרוב מדי לשמש, וכעת הם מתמודדים עם עוד ועוד חרא שעף לתוך הפרצוף שלהם.

נועה של פרק 8 לא מנסה למכור אבן יוקרתית והיא גם לא מבשלת קריסטל מת' (טוב, לא שידוע לנו). היא רק מנסה להיות המפקדת הכי טובה שהיא יכולה, גם אם זה אומר לקחת על עצמה יותר משהיא יכולה. נניח ניקוי חורשת הרמטכ"לים. חס וחלילה יש לזה קשר לנשיקה בינה ובין שמרית, מאיפה הבאתם את זה? מה פתאום. נכון שהיא יכלה לעשות את זה בכל יום אחר ולא בדקה ה-89 לביקור המבס"ית – אבל בקטנה, היא יכולה לתקתק את זה. כלומר, ערבה יכולה לתקתק את זה. מה כבר יכול להשתבש?

השמש אליה נועה עפה קרוב מדי היא לא באמת החורשה. היא ערבה. לא כולם נולדו להיות מפקדים כפי שלא כולם נולדו להיות טבחים או שחקני כדורסל או סמוראים – ואין רגע מדכא יותר בסדרה מאשר אותו שוט סיום בו ערבה ניגשת לנועה הכנועה-נפשית, ומבטיחה לה כי היא תוכל לסיים את סידור החורשה בקרוב, אחרי שזה כבר לא רלוונטי. כמו חתלתול קטן ונטוש שאימצתם וגיליתם בבית שהוא משתין רק על מוצרי חשמל, מבינה נועה כי לכוונות טובות יש לעתים השלכות – וכולי תקווה כי ההשלכות האלה יהיו בעיקר על נועה, ואני עדיין מחזיק אצבעות שההשערה המורבידית שלי אודות ערבה תתבדה.

פרק 8, "מדוגמת פלס", הוא לא רק נועה וערבה. הוא נועה נגד העולם – ואין שמח ממני שכל קווי העלילה מהסדרה התפוצצו בפרק בודד ויחיד: הרומן שהתגלה בין ספיר וכפיר, השטות שעשתה צליל עם יוש והעימות בין נועה לשמרית, עימות שהגיע בסופה של סצנה מדהימה בה נועה מתעלת את כל הכוח הפיקודי שיש לה כדי ספק להעמיד במָקום את החיילות של כיתה 1, ספק להראות לערבה איך עושים את זה נכון – וספק לפרוק עצבים, ועל אף שניכר כי נועה איבדה את העשתונות באותה סצנה, לא יכולתי שלא לחייך, כי נועה הייתה מדהימה. היא עברה כברת דרך מצעירה ביישנית באוטובוס שאף אחת לא מקשיבה לה, לנקודת רתיחה בה היא תכף תצעק "תגידו את השם שלי" עם כובע פורק-פיי ומשקפי שמש. כן, זה לא בדיוק נורמלי מה שהלך בחורשה אבל נועה היא באד אס מאדרפאקר ואני מעודד אותה לחלוטין.

ואז הגיע המשפט "אה, לפתוח רגליים ל-50 גברים את יכולה".

שמעו, ה-"צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ" שפלטתי באותו רגע יכול היה לספק אנרגיה לכל חיפה למשך שעתיים. עדיין יש סימני נשיכה על האגרוף שלי. לכרית שנשכתי מיד אחרי נתתי תריסר אגרופים ואם אשתי לא הייתה עוצרת אותי הייתי נושך את האוזן של החתול. זה היה פשוט וואו. באמת, נועה? אשכרה?

וברצינות, נראה כי מבין שתי התיאוריות שלי מהפעם הקודמת לגבי התגובה של נועה לנשיקה, זו שנכונה יותר היא אחת שדוגלת בכך שנועה נפגעה משמרית. שימו לב שאמרתי "נכונה יותר", משום שחריגה מהמסגרת הצה"לית עדיין מבהילה אותה – מבהילה מספיק כדי שניקיון החדר יהיה בראש סדר העדיפויות שלה, ולא, נניח, להתמודד בכובד ראש עם העובדה שמ"כית שלה הסתירה אזרח בבסיס.

בכנות, אני לא יודע אם ההחלטה של נועה לזרוק את יוש כאן ועכשיו הייתה נבונה, בעיקר כשהיא בעיניים שלה ראתה מי הטיפוסים שממתינים לו בחוץ – ואם באמת יקרה לו משהו, חלק מהאשמה יהיה עליה. באותו עניין, אם כבר –  יוגב, פשוט ביקשת מהעבריינים לשלוח לטלפון שלך את סרטון הרחפן? כלומר נתת להם את המספר שלך? אתה מטומטם או משהו? אל תענה, התשובה ברורה. עד כה לא דיברתי עליו הרבה כי הוא מעניין כמו יתוש, אבל בדומה לבחורים מ"צעירה מבטיחה" גם יוגב נראה, על פניו, כמו טיפוס חמוד ולא מזיק עד שמבינים כי הוא דושבאג שדואג קודם כל לאינטרסים האישיים שלו (וכל הכבוד לנועה שהמשכת לנתק לו).

נועה עשתה לא מעט החלטות אומללות במהלך הפרק אך העצובה ביותר היא סטירת הלחי הוורבאלית כלפי ספיר. כשסאלי סיפרה לה בפרק 3 שהיא לא תמצא חברה טובה יותר מספיר, לא חשבתי שנועה תעשה שמיניות באוויר כדי לוודא שלא זה יהיה המצב. ספיר היחידה בכל המחנה חסר התועלת הזה שנותנת איזושהי פרספקטיבה הגיונית לטירונות, והיא ממש טובה בכיבוי שריפות.

מאחורי "אנחנו לא חברות" של נועה לא עומדת, לדעתי, כוונה אמיתית – נועה כן מעריכה את ספיר, והיא בכל זאת חיפשה אותה ברחבי הבסיס בהמשך הפרק; הכוונה האמיתית של נועה הייתה הניסיון שלה להוכיח (בין אם לעצמה או למערכת) כי היא יכולה לטפל בכל סיטואציה בעייתית לבדה – מה שאכן כמעט וקרה, לא? ביקור המב"סית הסתיים בהצלחה והיא אפילו קיבלה מחמאה. אך באקט של הלקאה עצמית לא יכלה נועה לתת לעצמה לצאת מהיום הזה באור חיובי – והיא הייתה חייבת, אבל חייבת, להזכיר למב"סית את חורשת הרמטכ"לים, כשמאחורי המילים "חורשת הרמטכ"לים" מסתתר גם כובד המשקל של ערבה, שמרית, צליל, יוש, ספיר, כפיר, יוגב וכנראה גם צימר. נועה כרגע בתחתית, ובשונה מוולטר ווייט והתמוטטות העצבים שלו בסוף "שטח זחילה" – אני מקווה שמכאן היא רק תטפס.

טוב. נותרו רק שני פרקים לעונה, שניהם ישודרו בצוותא ביום חמישי הקרוב (וביום שני ישודר "מכתב אהבה למ"מ שלי", למי שרוצה לראות את הסרט הקצר עליו הסדרה מבוססת). יהיה מעניין.


פרק 9: נשבעת נשבעת נשבעת

בדידות היא הוכחה שהחיפוש המוּלד שלנו ליצירת קשר לא נפגע, כך כתבה הסופרת מרת'ה בק. המשפט הזה מדגיש את הטרגדיה שמתחת לטרגדיה בכל הקשור לערבה; היא התחננה לא להישאר בבסיס כפי שהיא התחננה לפני שלושה פרקים לא לאכול פיצה לבד (כי מי שאוכל לבד…). אמנם על פניו משדרת ערבה שהיא דוּבת אכפתלי שמפזרת קשת וענן בכל מקום אליו הולכת, אך מספיק היה לראות את התמוטטות העצבים מול הטירוניות בסוף פרק 2, את (היעדר) הכשירות עם הטלפון וכמובן כל עניין איסוף הזרדים בחורשה – סיפורים שאמורים היו להרים לנועה דגל אדום. אבל מה לעשות, לנועה היה חשוב יותר לספר לשמרית כמה היא שרמוטה.

לא שאני מאשים רק את נועה במה שקרה לערבה, אך בראי הזמן נראה כי היחידה שהיה אכפת לה מאותה דובת אכפתלי היא סאלי שנלחמה להוציא אותה משם; אמנם זה רק ניחוש (כי לא ראינו אף אינטראקציה בין השתיים) אך ערבה אמרה בתחילת הסדרה שהבקשה לעבור תפקיד הייתה משותפת עם סאלי, ואתם יודעים מה? רק עכשיו אני גם מתחיל להאמין בזה. נראה כי סאלי היחידה שראתה (ועם עין אחת בלבד!) את ערבה כערבה ולא בתור חלק של פאזל.

פרק 9, "נשבעת נשבעת נשבעת", הביא את הסדרה לקתרזיס – אחרי עונה שלמה שבהם מבעבעים הדברים מתחת לפני השטח, עומדות ארבע דמויות ראשיות ופורקות מה שיש להן להגיד אחת על השנייה. עם זאת, יש לי השגות לגבי האופן המאולץ בו נועה, ספיר, צימר וצליל מצאו את עצמן משוטטות בגפן בחיפוש אחר אותן טירוניות שעשו להן קטע מסריח. חייבת הייתה הרי להיות דרך אורגנית להביא את ארבעתן לפרוק עצבים אחת על השנייה במדבר.

למזלה של הסדרה, הדיאלוגים המוצלחים מפצים על סיפור בריחת החיילות התלוש-מהמציאות. אחרי השקרים, הסודות וההסתרות של רמת אביב ג(עש), אמרו הבנות סוף סוף אחת לשנייה את מה שהן מרגישות. אמנם בקללות ("יצורה"), העלבות ("הכשל הכי גדול שלי שבכלל הסכמתי מלכתחילה לקבל אתכן בתור מפקדות") והטחת ביקורת פוגענית ("את ומוסר לא ממש הולך ביחד") אבל לפחות יצא המרצע מהשק. מה זה יצא? הוא קרע את השק!

הבעיה העיקרית היא שהבנות אמנם אמרו את מה שאמרו – אך לא התנצלו או דיברו על הרגשות שלהן. הקשר בין הארבע התחזק רק במעשים, ספציפית בהתמודדות מול איש האבוקדו. אני מבין שאחרי יום כמו שהיה להן אין לאף אחת כוח לפתוח מעגל קומביה, אבל הסצנה בים – לפני שהגיע איש האבוקדו – יכלה הייתה להכיל שיחה מלב אל לב; שיחה בה ספיר תסביר מה היא באמת מוצאת בכפיר (את היחס שהיא לא קיבלה מאף אחד), שיחה בה צימר תשתף את הבעיות החברתיות שלה בצה"ל אל מול החיים האזרחיים, וצליל תתוודה לגבי הלחץ הכבד מהבית להצליח (כי אף אחד לא נולד מורעל להיות קצין) ונועה שתסביר לגבי שמרית, תקבל עצות ועל הדרך תתנצל בפני ספיר על מה שאמרה לה בפרק הקודם. כל זה, כאמור, לא קרה.

אני שמח שהסדרה סוף סוף פתחה את המטענים השליליים, אך נדמה שהיא לא ידעה איך לסגור אותן. במקְום זאת העדיפה "המפקדת" לתת לארבעתן לגדף את מוטיאיש האבוקדו עד שהן, בערך, הופכות להיות בסדר אחת עם השנייה.

ומה כל פתיחת הזוהמה הוורבלית הזו בכלל שווה אם במהלך המסע הן שכחו את ערבה? מילא השאירו אותה לבד כל היום, אך בשלב די מאוחר במעמדו של טקס חשוב, צימר (צימר! לא נועה שהייתה אמורה להיות הראשונה להבחין בהיעדרותה) שמה לב שערבה לא פה.

אני לא יודע אם ערבה חיה או מתה (ניחוש שלי? חיה) אך הבחירה שלה לבלוע כדורים ולהירדם מתיישבת עם בעיות השינה של ערבה עליהן אנחנו יודעים מאז מפרק 2, כאשר ערבה סיפרה לנועה מה היא מוצאת בפלנלית: "כשאני לא מצליחה להירדם בלילות אני מדמיינת את כל הקווים של העולם מתפרקים. כאילו, מסגרות. איך הן מתמוטטות ולשום דבר כבר אין קווים יותר…". בין אם ערבה תצא מזה או לא, לפחות היא כבר לא מוכרחה להיות יותר בתוך הקווים האלה שנקראים צבא הגנה לישראל. מגיע לך להיות חופשיה, ערבה.


<pid="perek-10" style="text-align: center;">פרק 10: "איחלתי לחיילת בהצלחה"

את החבר הכי טוב שלי הכרתי ביום הראשון של כיתה א', ובמשך כמעט שמונה שנים היינו צמודים כמו אחים. אלא מה, בקיץ בין ז' ל-ח' רבנו על שטות (בדיעבד זו הייתה אשמתי) ומאז – ברוגז. גם כאשר צוּותנו, בלית ברירה, באותו פרויקט כיתתי – התקשורת בינינו הייתה כמו של הורים גרושים עם עורכי דין. אלא שביום האחרון של כיתה ט', רגע לפני ששנינו פנינו לתיכונים שונים, הגעתי במקרה מוקדם רק כדי לגלות שהוא (ורק הוא) ישב בכיתה ט'3 הריקה. מה הסיכוי שדווקא ביום האחרון ללימודים נכחנו, מאז הריב, לבד באותו חדר. ניתנה פה לשנינו הזדמנות ללבן עניינים ולהיפרד יפה.

כיוון שהיינו בני 15 עם אגו מנופח, את זמן האיכות ניצלנו בדממה מוחלטת בת עשר דקות (שהרגישו כמו עשר שעות). באותם רגעים לי ממש – אבל ממש – היה חשוב לקלף מדבקה ישנה מהשולחן, והוא משום מה עשה הנדסה הפוכה למחדד. לבסוף המורה והתלמידים האחרים הגיעו, כולם אכלו ביסלי, קיבלנו תעודות והלכנו הביתה. אבל תחושת ההחמצה מלווה אותי עד היום.

החיים הם לא סדרה של שונדה ריימס וסגירות מעגל לא נוטות לקרות באופן טבעי – גם לא כשיש קרקע פורייה ורצון טוב. שמרית יצאה הרבה יותר אמיצה מעצמי בן ה-15 או מנועה, והיא אפילו שאלה את נועה, חד וחלק, אם "אין לך משהו לומר לי?". אבל נועה לא יכלה להביא את עצמה לומר מילה מעבר ל-"תודה", גם אם זה נאמר בעיניים דומעות. טוב שלא נתנה לה צ'פחה על הגב והוסיפה ח"ח. שתי אלה עברו מסע רווי אמוציות, פתחו את הלב זו אל זו וחלקו נשיקה – ודרכן המשותפת מסתיימת ב"תודה"? אני יודע שלכולם נמאס מממים של "חזרות" אבל דווקא פה קשה שלא להעלות מהאוב ה-"מה תודה? מה תודה מה??" של איריס.

דמות נוספת שלא זכתה לסגירת מעגל היא ערבה. באחת הסצנות הסוריאליסטיות של הסדרה, הצעירה הזו, שניסתה לשלוח יד בנפשה, עודדה את נועה כאילו נועה זו שעברה עכשיו אירוע משנה חיים. אני לא יודע אם להאמין להשלמה-העצמית של ערבה עם העובדה שהבינה כי היא לא בנויה להיות מפקדת, אך אפשר היה לזהות כנות בעיניים שלה כשביקשה מנועה שלא תרגיש רע. אבל גם מערבה עצמה, חרף העיניים הדומעות שרצו לומר אחרת, נפרדה נועה באופן הלקוני והצה"לי ביותר שניתן להעלות על הדעת – "אנחנו פעלנו לפי כל הכללים והנהלים".

אולם דווקא המילים שנועה לא אמרה הכו חזק יותר באותו מפגש. הפה אמר מה שאמר אבל המבט שידר כי נועה כנועה ושבורה אל מול המערכת הצה"לית, ההפך מהדרך בה התחילה את הסדרה. דוגמה לכך אפשר למצוא ביוזמה שנקטה כאשר כיפפה מעט את המערכת ואת חוקיה העקומים והחזירה בשושו את הכפיות שאליסה גנבה. אפשר רק לקוות כי החוויות השליליות שעברה נועה עם שמרית וערבה יפָתחו אותה בהמשך דרכה הצה"לית, ואולי גם בחייה האישיים כשלא יהיה ברשותה את מחסום הפיקוד להסתתר מאחוריו.

לעומתה, לא ברור אם צליל אי פעם תצא אל החיים האזרחיים. הצעירה הזו בדרך הנכונה להגיע גבוה בצה"ל, ומגיע לה שאפו על נקיטת היוזמה מול חגית. אני לא חושב שהרעתי ולוּ פעם אחת לאורך הסדרה כפי שהרעתי כשהיא השיבה לחגו באותו מטבע, ואפשר להבין מדוע דווקא בנקודה הזו היא בחרה לנקוט יוזמה. כי נראה שגם צליל הופתעה מהקלות בה ניתן לשלוח חייל לקורס מ"כים, והערכים בצילם התחנכה גברו על כל פחד שהיה לה מהטירונית העבריינית שתחתיה. הדבר האחרון שצה"ל זקוק לו זו מפקדת כמו חגו – מישהי שאפילו במהלך המונולוג המרגש שלה, מונולוג בו היא מסבירה מדוע הבינה שהיא רוצה לפקד, בחרה להתמקד דווקא בהיגיון הלקוי לפיו רק ככה אנשים יקשיבו לה; חגית ראתה בצה"ל היררכיה של משפחת פשע, וקורס מ"כים הוא מקפצה עבורה לראש הסולם. אם חגו סובבה את צה"ל על האצבע הקטנה בטירונות, מפחיד לחשוב מה הייתה יכולה לעשות כמפקדת.

מי שלא הגיעה לשיאים אמוציונליים בפרק האחרון היא ספיר והמלודרמה בשנקל שהיא מנהלת עם כפיר, מלודרמה שבאופן מפתיע לא הגיעה לכדי נקודת רתיחה. למעשה, נראה כי לספיר לא מזיז במיוחד מה שהיא עשתה לו, והיא אפילו שכנעה את עצמה שפעלה נכון (כי הרי ברור ש"אנשים מדברים" = "ככה אני חושבת". נכון?), ואני מעריך את "המפקדת" על כך שלא פנתה לאפיק של קלישאות. אני למשל מפחד להתוודות בפני אשתי כשאני מסיים את חלב הסויה שלה, אז על אחת כמה וכמה לא אתוודה שדפקתי לה בכוונה קריירה צבאית. באותו אופן, גם לנו הצופים וגם לספיר ברור כשמש איך באמת הווידוי מול כפיר היה הולך, עם כל הכבוד לחשיבה האופטימית של צימר (שייתכן ופשוט קיוותה שהשניים ייפרדו).

כביכול לא מעט דברים התרחשו במהלך הפרק אך בסופו של יום, כשחושבים על זה לעומק, לא קרה בו שום דבר משמעותי. נו, ממש כמו שירות בצה"ל. כל הדמויות הראשיות בו יצאו מהטירונות שבורות, אבל, אם לשפוט לפי הסצנה האחרונה, בכל הקשור להיותן מפקדות בצה"ל הן יצאו מחוזקות, ובמישור האישי אותה קבוצה קטנה של נועה הפכה לאיתנה מאי פעם – ואל העונה הבאה כולן ימשיכו, כך נראה, עם פחות שקרים וסודות זו מזו. לצערי זה כנראה יהיה בלי ערבה, כי כל תסריט לפרק חדש בו ערבה עדיין חלק מצה"ל, בטח ובטח במערך הפיקוד, יהיה טיפה מופרך (אולי נראה אותה כחלק מפרק שיתרחש באזרחי? זה דווקא משהו שבא לי לראות).

"המפקדת" היא אחת הסדרות המוצלחות ששודרו בעת האחרונה, וגם אם היו לה בדרך מספר נפילות וכמה גבות מורמות (בראייה לאחור ניתן לומר שכל הסיפור של יוש באמת מיותר) – אי אפשר לקחת ממנה את הכתיבה הקולחת, הדמויות הנהדרות, ההומור, הדרמה ואפילו הצילום יוצא הדופן שאני מכה על חטא שלא דיברתי עליו עד כה. עטרה פריש היא בהחלט מישהי שאעקוב באדיקות אחר הקריירה שלה מעתה, ואני מקווה כי לאלונה סער צופן עתיד מזהיר משום שהשחקנית הזו מדהימה. כמו כן, נחמד לשם שינוי לכתוב ביקורת מתגלגלת על סדרה שהיא לא של דיסני. אנחנו צריכים לעשות זאת יותר. יאללה, משוחררים.