מחוז 9

District 9

במאי: ניל בלומקאפ
תסריט: ניל בלומקאפ, טרי טאטצ'ל
שחקנים: שארלטו קופלי, דייויד ג'יימס, מנדלה גדוקה, קנת אנקוסי

אם לשפוט לפי רוב סרטי המדע הבדיוני, כשחייזרים יגיעו לכדור הארץ בפעם הראשונה יתרחש מפגש מרתק בין תרבויות, שיפתור את בעיות המין האנושי, או לחילופין, ישמיד אותו בלוויית אפקטים מרשימים. אבל על פי 'מחוז 9', כשהגיעה סוף סוף חללית ענק כזו אל כדור הארץ, היא התמקמה, במקום מעל ניו יורק או לוס אנג'לס, דווקא מעל יוהנסבורג בירת דרום אפריקה, ומאז פשוט ריחפה שם ולא עשתה שום דבר. אחרי ימים של המתנה מורטת עצבים, עשתה האנושות (או לפחות החלק הדרום-אפריקאי שבה) את הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב: פרצה לחללית בכוח. בפנים היא מצאה עדר מעורר רחמים של חייזרים מכוערים במצב אפאתי מתקדם, והכניסה אותם חיש מהר למחנה פליטים מאולתר.

עשרים שנה אחר כך, האפרטהייד מת, ויש אחוות עמים: שחורים ולבנים גם יחד שונאים את החייזרים. במקומות בהם היו שלטי "אין כניסה לכלבים ושחורים" יש היום שלטי "אין כניסה לחייזרים". מאמציהם של החייזרים להשתלב קצת יותר בסביבה ולצאת מהמתחם שהוקצה להם נתקלו במהומות ספונטניות, שתוגברו באמצעי החינוכי הידוע של דרום אפריקה, לאמור, כריכת צמיג בוער מסביב לצוואר, ומכות רצח להדגשת הנקודה. החייזרים נותרו לשבת במחנה, שהתפתח לשכונת עוני מכוערת המכונה "מחוז 9", תחת משטר פיקוח קפדני: אתם לא תפריעו לנו, ואנחנו לא נפריע לכנופיות פליליות לנצל אתכם ולמכור לכם אוכל במחיר מופקע.

עד שיום אחד מגיע זמן הנדל"ן: מתקבלת החלטה לפנות את תושבי המחנה למקום קצת יותר נחמד וקצת יותר מרוחק מהעיר הגדולה. את החוזה לביצוע הפינוי-בינוי מקבל חברת MNU, שפרט להיותה יצרנית הנשק הגדולה בעולם גם מחזיקה צבא פרטי קטן. בראש המבצע מוצב ויקוס וון דר מרווה, פקיד בדרג בינוני שנמצא כאיש המתאים ביותר לתפקיד, בלי שום קשר לכך שהוא נשוי לבתו של נשיא החברה.

כשויקוס יוצא למשימה (שהיא בעיקרה חלוקת צווי פינוי, תוך הסתייעות בגיבוי חמוש ויחס לא נחמד לחייזרים), הוא נתקל באיזה חפץ מוזר, פרי עבודתו של חייזר שעוסק בתוכנית לא ברורה, וכתוצאה מכך הוא חווה דברים משונים. זה לא מפריע לויקוס, הרחוק מלהיות מועמד לכיתת המחוננים, להמשיך בפעילותו – עד שמתברר שהמפגש הפך אותו לנכס רב ערך עבור החברה בה הוא עובד, ועתה היא רואה בו פוטנציאל לפיתוח נשק אולטרה-אקסטרה-היפר-מתוחכם. הבעיה היא שהפוטנציאל הזה דורש ניתוח להוצאת כמה חלקים קטנים ולא חשובים מגופו – הלב, למשל. ויקוס, שלא מעוניין להפרד מאותם חלקים, בורח ללא מטרה מוגדרת, החייזר נעזר בו במטרה לחפש את החפץ שאיבד, ובמקביל חברת MNU על גדודי שכירי החרב שלה מחפשת אחר שניהם.

'מחוז 9' לא נראה כמו אף סרט מד"ב שראיתם: הוא אמנם מלא בפעלולים ממוחשבים, אבל נראה כמו סרט חצי-תעודי, מצולם במצלמה נישאת ביד. הוא אמנם לא נעשה בתקציב אסטרונומי ("רק" שלושים מיליון דולר), אבל נראה מצוין: החייזרים, שנראים כמו מעין סרטנים-חרקיים מהלכים על שתיים, מכוערים בצורה משכנעת – אם כי התנועה שלהם אולי קצת מלאכותית מדי. האקשן טוב, ויש המון ממנו: כל החצי השני של הסרט הוא מרדף ארוך, שבו סצינות אקשן רודפות זו את זו. חייזרים ומשוריינים, אמצעי הרג מגניבים ביותר, כוחות קומנדו וטילי נ"מ – כולם מבצעים הופעות אורח רבות הוד, הדר ובום-טראח. כלי נשק משונים מופיעים ומקיימים את אחד מעיקרי האמונה של סרטי אקשן: רובים, הרבה רובים, שיורים כדורים, פלסמה, קרניים, את עצמם – ואם תחשבו על משהו אחר, הוא מן הסתם יהיה שם.

לסרט מגיע גם ציון לשבח על כמה רעיונות מקוריים הפזורים בו – החל מהקונספט למה שבאמת יקרה כשיגיעו חייזרים, והמשך בשילוב מרשים למדי בין המסורות החוץ-ארציות למסורות אפריקאיות שונות (מי היה חושב שרגל חייזר יכולה לשמש בתור תחליף לקרן של קרנף?). נחמד גם ששיתוף הפעולה בין חייזר לאדם כאילו היו צמד גיבורי אקשן ממוצעים לא בהכרח הופך אותם לחברי וידידי נפש. בנוסף ראויה לציון הכנופיה הניגרית המנהלת קרטל פשע בתוך מחנה הפליטים – היא עדר בריונים אמין ומפחיד, הגם שבריונים שפעולותיהם כוללות בין השאר ספסרות במזון חתולים בתמורה לנשק בלתי שמיש.

למרבה הצער, כל זה לא מספיק כדי להפוך את 'מחוז 9' ליצירת המופת שכמה מבקרים טענו שהוא מהווה. הסרט סובל גם מכמה בעיות רציניות. הבעיה הראשונה היא כשלים לוגיים: יותר מדי פעמים אנשים מתנהגים בצורה מטומטמת בדיוק ברגע המתאים מבחינה עלילתית, גם אם קודם לכן התנהגו בחוכמה – או להיפך. ויקוס, שעושה רושם של שלימזל חדל אישים, מפתח תושיה ברגע שזו נצרכת כדי לשרוד מול התקפה של גדוד וחצי; מנתחים מנסים להוציא איבר חיוני כלשהו בלי הרדמה, רק כדי לספק תירוץ לעוד סצינת אקשן; תאגיד מולטי-אקסטרה-רב-לאומי עם המון נשק וטכנולוגיה מתקשה לאתר מישהו שמשאיר את הפלאפון שלו פתוח, והכי גרוע – אחרי שהסרט מציין בפירוש בתחילתו שבני האדם הם שהורידו את החייזרים מהחללית אל מחנה הפליטים, מופיעים בזה המחנה מגוון אמצעי לחימה רבי עוצמה שבבירור לא נועדו לצרכי שיחת נימוסין. איך בדיוק כל מחסן התחמושת הזה ירד מהספינה? למרות שהסרט בסך הכל אינטליגנטי בהשוואה לסטנדרטים המקובלים בסרטי מד"ב, ואף על פי שהעלילה מעניינת, עולה השאלה כמה דאוס-אקס-מכינה אפשר לתחוב בסרט אחד.

הדבר השני הוא הגיבורים הראשיים. אחד מהם הוא חייזר שמדבר בצפצופים ותקתוקים. הסרט, למרבה המזל, מוותר על הנסיון לתת לדמותו הסבר פסיכולוגיסטי בנוסח "רומולאנים הרגו את בן-כוורתו-למחצה בעונת הסיבוב הגדול, ומאז השילללים שלו לא התאוששו". אבל זה משאיר דמות שמסיבות ברורות קשה להזדהות איתה. לא שהמצב טוב בהרבה עם הגיבור השני. ויקוס הנ"ל הוא אנטי גיבור: הוא לא חכם, לא חתיך, גזען ופלצן מתנשא, ואם איזה חייזר היה נותן לו כמה בעיטות הגונות באחוריו מן הסתם לא הרבה אנשים היו מזילים דמעה. אז כן, הוא משכנע בתור האיש הקטן שרק נקלע למצב בלתי אפשרי ונאלץ לסמוך על חורים בעלילה כדי לשרוד, אבל זהו. השאלה "מה יקרה לו" נענית בתשובה "למי אכפת?" (לאשתו, אבל היא לא צופה בסרט). לכן הסרט בהחלט מעורר עניין, אבל לא סוחף. אה, כן, עוד מהומה, עוד ירי, עוד מצוד. נחמד מאוד, אבל מסקרן יותר מאשר מותח.

למרות כל המגרעות, 'מחוז 9' בהחלט שווה צפיה. ההרגשה שלי בצאתי מהסרט היתה שבמאי טוב קיבל תסריט חצי אפוי, ולמרות כל מאמציו לא הצליח לרומם אותו מעבר ל"סתם סרט טוב", ושחלק מההרס והפיצוצים פשוט נועד ליצור מספיק מקום כדי להכניס בו את החורים בעלילה.