ביקורת: מפוצלים

חיקוי של "משחקי הרעב" לאנשים שלא מבינים איך אפשר להיות גם חכם וגם נחמד באותו זמן.

"מפוצלים" הוא עוד אחד מאותם סרטי מדע בדיוני פוסט-אפוקליפטיים רומנטיים לנוער טיפוסיים. ונורא מוזר שאפשר לומר משפט כזה, אבל העולם הוא מקום מוזר "משחקי הרעב" הוא שובר קופות עצום, ולכן מגיעים גם החיקויים, המוצלחים יותר ‏או פחות. כמו "משחקי הרעב", גם "מפוצלים" גם הוא סרט המבוסס על הספר הראשון מתוך ‏טרילוגיה של ספרי נוער, המתרחש בעולם עתידני שאחרי מלחמה הרסנית, שתושביו נשלטים ביד ‏ברזל ומפוצלים למספר פלגים מנותקים זה מזה, והדמות הראשית בו היא נערה שמאיימת על ‏הסדר הקיים. ‏

אבל הבעיה של "מפוצלים" היא לא שמדובר במוצר לוואי של "משחקי הרעב". זה חיקוי, אין שום ספק, אבל בתור חיקוי, הוא ‏בסדר. שיקגו ההרוסה למחצה מעוצבת יפה. שיילין וודלי, בתפקיד הראשי, היא שחקנית טובה מאוד, והשינוי שהדמות שלה עוברת לאורך הסרט משמעותי ומוחשי. בקיצור, זה היה סרט פוסט-אפוקליפטי לנוער סביר לגמרי, אלמלא בעיה אחת: העולם שבו ‏מתרחש הסרט הוא מטומטם. מטומטם באופן כל כך יסודי ועמוק ששום רמה של תסריט, משחק או עיצוב לא ‏יוכלו לתקן אותו.‏

זה המצב: לפני מאה שנה היתה מלחמה, ורוב העולם נהרס (זהו, אגב. שום פרטים נוספים על ‏אותה מלחמה או אותו הרס לא תקבלו במהלך הסרט הזה). אחרי המלחמה, הוקם הסדר החדש, ‏שהוא הדרך היחידה שבה האנושות תוכל להמשיך להתקיים. בני האדם מחולקים עכשיו לחמישה ‏פלגים: כנות, אוריינות, אומץ לב, ידידות והקרבה עצמית. אלה אינם סתם שמות: אלה הם הפלגים ‏ואלה הם האנשים החברים בהם. אנשי פלג האמיצים, למשל, מבלים את כל חייהם בלהיות אמיצים, ‏מגדירים את ערכם על פי אומץ הלב שלהם בלבד, חולמים בלילה חלומות אמיצים וקמים בבוקר ‏אמיצים כדי לצחצח שיניים באומץ. אנשי פלג הידידות – הם ידידותיים, הם מתאפיינים בידידותיות, ‏והם גם (וזה רק ניחוש, כי לא רואים הרבה מהם בסרט) חברותיים למדי. ומה לגבי אנשים שמתאפיינים ביותר מתכונה אחת? כאלה ‏שהם, נאמר, גם אמיצים וגם ידידותיים? אין דבר כזה! זה לא קיים! לא יכול להיות דבר כזה ‏לעולם! זו תועבה! על השמעת דברי כפירה כאלה תושלכו לכלא!‏

מה…? אוקיי, נמשיך: בגיל 18, כל נער ונערה עוברים מבחן פסיכולוגי שתוצאותיו יספרו להם ‏לאיזה מהפלגים הם משתייכים. לאחר מכן עליהם לבחור בפלג שלהם, כשמשמעות הדבר היא, ‏כמובן, ניתוק מיידי ומוחלט של כל מגע עם הוריהם, משפחתם וחבריהם שנותרו בפלג שאותו עזבו. ‏מעכשיו הם ילמדו להיות רק… כנים, או חכמים, או… ידידותיים? הבעיה האחת והיחידה היא אותם אנשים אבסורדיים שהם גם חכמים וגם כנים, נאמר. ה"מפוצלים" האלה לא קיימים ‏בכלל, כאמור – הרי זה לא ייתכן! – אבל אילו היו קיימים, הם היו מהווים "איום על המערכת" (מה?) ולכן אם מאתרים אנשים ‏כאלה צריך לתפוס אותם ולחסל אותם מיד, לטובת כולם (מה? כלומר, מה?!? זאת אומרת, היה יצור אנושי שכתב את הבולשיט הזה? ברצינות?).‏

אני די בטוח שאני לא צריך להסביר לאף אחד למה הרעיון הזה כל כך אידיוטי. ילדים בגיל הגן כבר יודעים שכל אחד יכול להיות ‏כמה דברים שונים, שלא לדבר על כך שתכונות כמו "אומץ" ו"ידידותיות" אינן ממש סותרות. נראה ‏כאילו עולם הסרט כולו נוצר בהשראת מצנפת המיון של הארי פוטר, אבל אפילו הספר הראשון של הארי – ‏זה שמיועד לילדים בני 11 – מכיר בכך שאדם יכול להתאים ליותר מקבוצה אחת.

יש הרבה דרכים שבהן סרט יכול להיות אידיוטי, ואפילו להתבסס על רעיון שגוי לחלוטין, ועדיין לחיות עם זה טוב. אפשר לתת לצופים בתחילת הסרט את הנתון הבסיסי, להגיד להם להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה. אין באמת קסמים בעולם, אבל זה לא מפריע לספרי הארי פוטר – כי הם בונים עולם שלם עם חוקיות ברורה והגיון פנימי. אבל השיטה החברתית הבלתי אפשרית ב"מפוצלים" היא לא רק הרעיון הבסיסי, היא כל הסרט. השיטה היא הנושא המרכזי, זה שחוזרים לדבר עליו כל הזמן ("אני לא רוצה להיות רק דבר אחד… אני רוצה להיות הכל!"). השיטה היא המאפיין הראשי של הגיבורה, כי הרי גיבורתנו היא ‏אחת מאותם אנשים כה מיוחדים, נדירים ומסוכנים, אלה שמתאפיינים ביותר מתכונה אחת – אותה ‏קבוצת אנשים הידועה בעולם שלנו כ"כל אדם שנולד אי פעם".‏ והשיטה היא גם הסיבה לכך שהעולם מסביבה חסר אמינות, אפילו כשהיא נמצאת בפלג אחד בלבד.

לאורך רובו של הסרט ההרבה יותר מדי ארוך הזה, הגיבורה, טריס – שגדלה בפלג ההקרבה ‏העצמית – עוברת טירונות בפלג אמיצי הלב. כבר כאן מתברר, כמה מפתיע, שלבסס חברה שלמה ‏על תכונה אחת זה לא רעיון חכם. אמצעי התחבורה היחיד שבו משתמשים אמיצי הלב הוא רכבת ‏שאינה עוצרת לעולם, ולכן יש לקפוץ עליה וממנה; הם קופצים מעל תהומות ומבניינים רק כי אם ‏הם לא יעשו את זה הם יהיו פחדנים, והם הרי לא פחדנים. הערך "מה אתה, צ'יקן?" גובר על כל דבר אחר, כולל שימור עצמי והגיון בסיסי: אפשר לגרום ל"אמיץ לב" לעשות כל דבר בעולם אם רק אומרים לו "מה, אתה מפחד?". ההתנגדות העקרונית לשימור עצמי היתה אמורה לגרום לפלג כולו להיכחד בתוך משהו כמו חודשיים.

אותה טירונות נמשכת ונמשכת לאורך רוב הסרט. שעה וחצי עוברת, והעלילה עדיין לא נראית כאילו היא מתקרבת לשיא כלשהו. בחצי השעה האחרונה שלו מתחילה סוף סוף העלילה האמיתית, שבמרכזה מזימה מרושעת של פלג החכמים (שהם גם נאצים. כי אנשים חכמים הם נאצים) להשתלט על העולם ולצחוק צחוק מרושע – אם היה נימוק משכנע יותר לניסיון ההשתלטות של משהו על משהו, הסרט לא נתן מספיק פרטים על העולם שבו הוא מתרחש כדי נבין אותו. העלילה הזאת לא ממש נגמרת: ניכר היטב שהסרט הזה הוא רק פרק-פתיחה של סדרה ‏מתוכננת, ואת העלילה האמיתית נקבל בסרט השני או השלישי.‏

כמו בני אדם, גם סרטים הם הרבה דברים שונים. סרט יכול להיות בו-זמנית מטופש ומהנה, יפה ‏ומתועב, משוחק היטב וכתוב גרוע. אבל אם אנחנו בקטע של חלוקה לקטגוריות קשיחות ובלתי ‏מתפשרות, המקום של "מפוצלים" הוא ללא ספק בפלג הסרטים האידיוטיים.


פורסם במקור בוואלה