ביקורת: ג'אנגו ללא מעצורים

ג'אנגו הוא כל מה שהייתם מצפים ממערבון מתוצרת טרנטינו, והרבה ממנו. אולי אפילו יותר מדי
שם רשמי
ג'אנגו ללא מעצורים
שם לועזי
Django Unchained

סאלי מנקה מתה בספטמבר 2010, בגיל 56 בלבד. זה עצוב מאוד בכל מובן, ‏כמובן, אבל את החסר אנחנו מתחילים להרגיש רק עכשיו. סאלי מנקה היתה העורכת הקבועה של סרטיו של קוונטין ‏טרנטינו. היא ערכה את כולם, מ"כלבי אשמורת" ועד "ממזרים חסרי כבוד" – וכשאתה עושה ‏סרטים שבאופן קבוע קופצים קדימה ואחורה בזמן או מחליפים סגנון כל חמש דקות, עורכת טובה ‏היא דבר מאוד חשוב. "ג'אנגו ללא מעצורים" הוא הסרט הראשון של טרנטינו שנעשה בלעדיה. ‏החדשות הטובות: עם או בלי מנקה, טרנטינו לא הפסיק להיות מוכשר בטירוף. ‏‏"ג'אנגו" הוא כל מה שציפיתם ממערבון מתוצרת טרנטינו. ובכל זאת, נדמה לי שאני מתגעגע ‏לסאלי.‏

ב"ג'אנגו" טרנטינו הגיע סוף סוף לעשות מחווה מסודרת באורך סרט שלם למערבוני הספגטי, דבר ‏כל כך טרנטינואי לעשות שלא ברור איך זה לא קרה קודם. הסיפור הוא פשוט. ג'אנגו (ג'יימי פוקס), ‏עבד, פוגש את קינג שולץ (כריסטוף וואלץ), רופא שיניים שעבר הסבת מקצוע לתחום ציד ‏הראשים. שולץ מלמד את ג'אנגו את רזי המקצוע, ויחד הם יוצאים לחלץ את אשתו של ג'אנגו, ‏שנקנתה על ידי בעל קרקעות עשיר ואכזרי (לאונרדו דיקפריו). זה הכל. אבל כמובן, העיקר הוא לא הסיפור, ‏אלא איך טרנטינו יספר אותו, כמה ציטוטים מתוך סרטי עבר הוא יכניס, איזה בחירות מוזיקליות ‏מפתיעות הוא יעשה בפסקול, וכמה שורות דיאלוג ייכנסו לפנתיאון הציטוטים הנצחי ע"ש רויאל עם ‏גבינה.‏

אז, בעניין ציטוטים אני לא לגמרי בטוח (אם כי הטריילרים הספיקו כדי שאנשים יתחילו להעיר זה ‏לזה שה-‏D‏ היא דוממת), אבל כן, יש פה מכל טוב. אם תחכו בסבלנות, תקבלו גם קרב יריות שהוא ‏המקביל לקרב של הכלה מול 88 המטורפים ב"להרוג את ביל", רק עם אקדחים ‏במקום חרבות ‏סמוראים. כלומר: ארוך, משובח ומוגזם לחלוטין, בלי התחשבות מיוחדת בחוקי הטבע או ‏בכמות הדם שמכיל הגוף האנושי. יש פה מספיק דם כדי למלא בריכה אולימפית. ועד שם, יש לכם ‏את כריסטוף וואלץ.‏

טרנטינו הוא הסיבה שיש לכריסטוף וואלץ קריירה: הוא ליהק אותו לתפקיד האנס לאנדה ב"ממזרים חסרי כבוד", שזיכה ‏אות מיד באוסקר מוצדק. עכשיו, ב"ג'אנגו", הוא מלהק אותו שוב בתור גרמני משכיל שהורג אנשים ‏בשביל כסף ואוהב מאוד לדבר על זה בהתנשאות קלה שמבהירה שהוא מודע היטב לכך שהוא ‏האדם החכם ביותר בחדר. אז נכון, קינג שולץ הוא פחות או יותר האנס לנדה, רק בלי הקטע של ‏הרשע הטהור – אבל מבחינתי הוא יכול להמשיך לעשות את אותו הדבר עוד חמישה-שישה סרטים ‏לפני שאתחיל להתעייף. וואלץ הוא ענק, ודוקטור קינג שולץ סגר בתוך שבוע את שאלת הדמות החדשה הטובה ביותר לשנת 2013.

והוא לא הדמות הנפלאה היחידה בסרט. סמואל ל. ג'קסון מקבל כאן תפקיד שונה מהרגיל (מה ‏שלא מפריע לו לשרשר כמה "מאדרפאקרס" לתוך משפט אחד כהרגלו, וטוב שכך), אבל זה ‏שסמואל ל. ג'קסון מגניב זה לא בדיוק חדשות מרעישות; מה שמפתיע הוא שגם לאונרדו דיקפריו ‏הוא כזה. דיקפריו הוא רשע שמח בחלקו שלא רוצה להשתלט על העולם, אלא רק לנצל היטב את ‏זכותו הטבעית וההיסטורית לקנות בני אדם ולגרום להם להילחם זה בזה עד המוות. יפה לראות את דיקפריו מנצל, לשם שינוי, את הפרצוף דורש-האגרוף שבו הטבע חנן אותו, ומוסיף כל כך הרבה עליצות זוועתית שאי אפשר שלא לייחל למפגש קרוב בינו לבין הצד הלא נכון של אקדח.

בקיצור, "ג'אנגו" מבדר נורא, מצחיק מאוד, עשוי היטב, מצולם מצוין והוא בלי ספק אחד הדברים הטובים ביותר ‏שאפשר למצוא עכשיו בבית קולנוע. ואחרי שהבהרנו את זה, בואו רגע נדבר על למה ‏כשמדובר בטרנטינו, "ג'אנגו" הוא סרט חלש יחסית.‏

קוונטין טרנטינו הגיע כבר מזמן לשלב שבו הוא יכול לעשות מה שבא לו, ואף אחד לא יגיד לו לא – וזה שלב מסוכן מאוד בקריירה של כל במאי. תשאלו את ג'ורג' לוקאס. טרנטינו לא נמצא שם עדיין, אבל ב"ג'אנגו" ‏ישנם כמה סימנים מדאיגים לכך שהוא די קרוב. הסימן הראשון הוא האורך. אורכם של סרטים הוא ‏מדד טוב למדי לגודל האגו של הבמאי, והאגו של טרנטינו נמדד על פי "ג'אנגו" בשעתיים ו-45 דקות. ואין לכך סיבה מספיק ‏טובה. הסרט ארוך יותר מ"ממזרים חסרי כבוד", למרות שהסיפור שהוא מספר הרבה יותר פשוט ‏וקטן. וזה לא שהיה צריך להתאמץ כדי למצוא איפה לקצץ: לסרט יש פתיחה נהדרת וסיום אדיר ‏‏(ואחריו סיום נוסף, קצת פחות אדיר) אבל באמצע יש בטן רכה, גדולה וקצת מתמרחת, שאפשר ‏היה בהחלט לקצץ ממנה איזו ליטרת בשר או שתיים, ולהפוך את הסרט לקצר יותר וטוב יותר. ‏בדיוק כמו ב"ממזרים", אתם יכולים להיות בטוחים שזה ייגמר בדם, והרבה, אבל לפני זה יהיו ‏דיבורים, והמון. כמובן, סצינת דיאלוג טרנטינואית "משעממת" היא לעתים קרובות מלהיבה יותר ‏מסצינת אקשן בסרט של כל במאי אחר, ובכל זאת, לכל דבר יש מידה. מישהו היה צריך להסביר ‏לטרנטינו מתי כדאי לחתוך, והמישהו הזה היה כנראה סאלי מנקה. שלצערנו, כאמור, כבר לא נמצאת איתנו.

הבעיה האחרת של "ג'אנגו" היא ג'אנגו. כאמור, הסרט הוא אוסף של דמויות משנה משובחות: ‏כריסטוף וואלץ אדיר. לאונרדו דיקפריו מצוין. ‏סמואל ל. ג'קסון הוא באד-אס מאדרפאקר. אבל ‏הסרט נקרא על שם ג'אנגו, ובניגוד מוחלט לכל הדמויות שסביבו, ג'אנגו פשוט לא מעניין. הוא מאוד ‏צודק וחדור נקמה, וג'יימי פוקס לגמרי בסדר, אבל אין בדמות שלו ושל אשתו (קרי וושינגטון) ‏הרבה יותר מבדמויות ידועות אחרות של גבר שיוצא להציל את הבחורה שלו, כמו למשל, מריו ‏ודייזי.‏

טרנטינו הוא אשף ברמת הסצינה הבודדת. אפשר ליצור בקלות רשימה של חמש או שש סצינות בסרט ששוות כל אחת את מחיר הכרטיס. אבל כסרט שלם, "ג'אנגו" הוא לא "ספרות זולה" וגם לא ‏‏"ממזרים". זה לא אומר שלא כדאי לכם לראות אותו. פעמיים.‏