ביקורת: דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

יש הרבה דברים שעובדים בסרט החדש של ד"ר סטריינג', אבל "מולטיוורס של טירוף" זה לא.
שם רשמי
דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף
שם לועזי
Doctor Strange in the Multiverse of Madness
סרט מס' 2 בסדרת דוקטור סטריינג'

היה ברור שהשלב הזה יגיע: רכבת ההייפ של מארוול תיהפך למוגזמת מדי, שלא לומר תפנה כבר נגד עצמה. מאז השיא של "סוף המשחק" אנחנו רק מחכים לדעת איך מארוול יעשו לנו שוב שיא מטורף כזה, ושוכחים שהוא נבנה, די לאט, במשך עשור. ומארוול, משום מה, במקום לכבות את האש ולבקש סבלנות, נהנים מהאטרף הכללי ונותנים למעריצים לשקוע בשלל תיאוריות לגבי מה יהיה הלאה, מי הנבל הגדול הבא, וכיצד האקס מן ייכנסו ליקום. כל רמז קלוש נהפך לעובדה מוגמרת, כל תיאוריה לידיעה מוסמכת, ובין שמועה לשמועה ההייפ פשוט יצא משליטה.

כל הציפיות הללו עומדות בעוכריו של "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". בשם העברי הוסרה המילה המפורשת "מולטיוורס", ובדיעבד זה היה רמז מטרים לציפיות הנכונות לסרט הזה: אל, בבקשה אל, תבואו לסרט עם ציפיות ל"מולטיוורס של מארוול!!!" ואני לא אומר להנמיך ציפיות – אני אומר לשנות אותן. טוב, אולי גם קצת להנמיך.

נבהיר: זה לא שאין כאן "יקומים מקבילים". אוהו יש, וממש מהר – הסרט נפתח באינטנסיביות כמעט מבהילה ומצניח אותנו ישירות לתוך סצנת אקשן שבה גרסה של דוקטור סטריינג' מיקום מקביל מנסה לגונן על נערה צעירה מפני שד אש ענקי ומאיים בסביבה מכושפת כלשהי, כשבסוף המרדף אותה נערה נשלחת ליקום הקולנועי המוכר לנו.

אבל גם ביקום הזה הסרט לא באמת נותן למישהו לנשום, ובעוד סטריינג' מתארח בחתונתה של אהובתו כריסטין פאלמר (רייצ'ל מקאדמס) ודן על סיפוק בחיים, הוא מוצא את עצמו מגן על אותה נערה לא מוכרת מפני שד נוסף, תמנוני ומפלצתי. מתברר שהנערה, אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז), היא בעלת הכוח שכולנו חיכינו לו: היכולת לעבור בין יקומים שונים, ומישהו בעל כוחות מפלצתיים רודף אחריה ורוצה את הכוח לעצמו כדי לעשות משהו ממש רע. כנראה.

סטריינג' פונה לעזרתה של וונדה מקסימוף, שכעת סוף סוף מכנים אותה רשמית בסרט של מארוול "מכשפת השני". לוונדה תנאים ואינטרסים משלה, ומכאן הסרט הוא בעצם מרדף ארוך של הנבל אחרי אמריקה המבוהלת וניסיונותיהם של גיבורינו לעצור בעד חורבן היקומים כולם.

ולפני שכותבים מה לא עובד כאן, צריך לומר – ובהרחבה – מה כן.

כי מארוול טובים בעבודה שלהם, וזה לא ממש השתנה: רוצים אסקפיזם מהוקצע של שעתיים? קיבלתם. הפעם הבידור הזה נוצר תחת שרביטו של סם ריימי, ולכל החוששים שגם הוא יירמס תחת "הנוסחה של מארוול", ובכן, הלא יאומן קרה וקיבלנו לפחות חצי סרט של ריימי שאי אפשר לטעות בו. ככל הנראה, זה הסרט הגרוטסקי ביותר ביקום של מארוול. כן, הוא עדיין מדורג PG13 – אבל גם הדברים שרק כמעט מוצגים עלולים לככב בסיוטים של לא מעט מהצופים. ריימי לא חוסך במיתות מקוריות של דמויות, וגם לא בסצנות שנראות כאילו נלקחו ישירות מסרט אימה. הורים, ראו הוזהרתם; כל השאר, ראו הומלצתם.

ריימי גם מביים נהדר את האקשן, עם יצירתיות שמתעלה גם מעל היעילות המוכרת של מארוול (והגרוטסקיות שלו עוזרת, כן). הסצנה הבולטת ביותר בהקשר הזה, ובעצם בסרט בכלל, היא סצנת קרב מוזיקלי מהפנטת ומרשימה, שבה גם המלחין דני אלפמן שלא מאוד הלהיב אותי בכל שאר הסרט (גיטרה חשמלית אקראית, מה נסגר איתך?) נותן עבודה לפנתיאון. זו סצנה מהסוג שאין דרך לתאר את הקטע שלה במילים – צריך לראות כדי להבין כמה היא נהדרת.

בכלל, הוויזואליה פה – כראוי לרף הגבוה שהציג הסרט הראשון – מדהימה ומטורללת. זוכרים את הסיקוונס מעיף המוחות שטילדה סווינטון העבירה את סטריינג' בסרט הקודם? ריימי מסתכל על הקטע ההוא ישר בעיניים, משווה ומעלה: סיקוונס ארוך של מעבר מופרע בין יקומים כל כך מרהיב ומפורט שהוא בטוח עוד יפורק לאלפי סקרין-שוטים של אינספור אימג'ים פסיכיים יותר או עוד יותר.

הסרט גם מצחיק. כרגיל. סטריינג' של קאמברבאץ' הוא דמות כריזמטית שמעומתת כאן שוב ושוב עם הבעיות שלה, אבל הוא מוצא תמיד את הקאמבק המושלם. יש גם שיח קצר וקורע על היכולות של ספיידרמן, שזה אחלה מקום לעצור ולדבר על מה שהסרט הזה הוא לא.

כי השיח הקצר והבהחלט מצחיק הזה הוא הפעם היחידה שבה ספיידרמן מוזכר בסרט. מולטיוורס? נבלים מיקומים אחרים? קסם שכמעט חרבש את כל העולם? נאדה. לא היה.

כי למרות כל הציפיות ולמרות כל התיאוריות, הסרט הזה לא משמעותי ליקום של מארוול, שנשאר בסופו בדיוק כפי שהיה בתחילתו. שום התפתחות משמעותית לא קורית, וקשה להאמין שהסרט הזה יהיה צפיית חובה בדרך ל"אנט מן 3" או סרטי מארוול אחרים.

איך אני יודע את זה? כי עזבו את העתיד – הסרט הזה מוכיח שהעבר לא משמעותי. לא מעט מעריצים שאלו ברשתות החברתיות "מה להשלים לפני הסרט החדש? חייבים את כל סרטי ה'אקסמן'?! חייבים את 'לוקי'? 'מה אם'? 'וונדה ויז'ן'? מה צריך?!"

התשובה המצערת, או המשמחת אם אתם לא צופים בטורנט+, היא שאין. צורך. בכלום. הסרט יהיה ברור ונהיר לכל אורכו גם למי שלא שמע על ווסטוויו או על הרמ"ז מימיו. יש מצב שאפילו עדיף לבוא "נקיים".

ומה לגבי המולטיוורס? כאמור, לא שווה ולא כדאי לבוא לסרט במיוחד בשבילו. הסרט יכול וצריך היה להיות משווק כהמשך סיפורם של וונדה מקסימוף וסטיבן סטריינג'. הוא היה הרבה יותר אפקטיבי ככה, וההפתעות שלו היו במקרה כזה בדיוק מה שהן: קריצות נחמדות וחביבות מאוד, מוקפות בהמון בידור מעולה שמבוים ומוגש בצורה ערֵבה לעיניים.

אבל גם אם מנפים את עניין הציפיות, ואפילו נותנים איזשהו קרדיט למארוול שלא התפרעו עם הופעות האורח, נותרת בסוף הבעיה העיקרית של הסרט: עמוד שדרה די רעוע. כי הוא אומנם מספר את סיפורם של סטריינג' ומקסימוף, אבל הסיפור הזה חלש, ואפילו מחורר.

הארק העלילתי של סטריינג' עצמו לא ממש מפותח. כאמור לעיל, הסרט זורע ממש בתחילתו את השאלה של סיפוק בחיים, ואז מנסה לקצור את הפירות בהקשר המולטיוורסי – האם בגרסאות אחרות המצב שלי היה יותר טוב. אבל סטריינג' פשוט קופץ בין התחנות של ההתפתחות שלו, במקום שהוא יתקדם מאחת לשנייה בצורה הגיונית.

האכזבה היותר גדולה נרשמת מדמותה של וונדה מקסימוף. זאת לא אשמת השחקנית – אליזבת' אולסן עושה יופי של עבודה – אבל המוטיבציה של הדמות בעייתית, פיתולי העלילה מרגישים כמו הכרח תסריטאי נטו ולא משהו שמגיע מהדמות, והכול בא לידי סיום צפוי מדי ולא מספק בעליל.

אז האם "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" הוא כישלון? סרט לא טוב? ממש ממש לא. רחוק מאוד מכך. קמברבאץ' נהנה מכל רגע, בנדיקט וונג מקבל תפקיד גדול יותר וזה נהדר, אולסן ראויה לשבחים, כבר התלהבתי מהוויזואליה והבימוי של ריימי ובכלל – תהיו בטוחים שאלך לצפייה נוספת, ושוב באיימקס תלת ממד. אבל למרות האמון הרב מאוד שאני רוחש לקווין פייגי, אי אפשר לצאת מהאולם בלי התחושה שמארוול, חמישה סרטים ושש סדרות לתוך פייז 4, עדיין מחפשים את דרכם.


שתי סצנות: אחת באמצע הכתוביות שרומזת על הבאות (וכמו לא מעט סצנות כאלה בפייז 4 – היא יותר "הא?" מאשר "אומייגאד!"), והשנייה בסוף הומוריסטית, בסגנון "ספיידרמן: השיבה הביתה".